פוטנציאל מבוזבז

דברים שפסח לימד אותי

1. אין ליכלוך שאקונומיקה לא יכולה להסיר, אא"כ מדובר בכתמי שומן.

2. אין כתם שומן ש"מסיר שומנים קר של סנט מוריץ" לא יכול להסיר.

3. מסיר השומנים של סנט מוריץ כ"כ יעיל, שהוא מסיר גם את שכבת האפידרמיס העליונה של האצבעות שלך, וגם מחורר את הכפפות.

4. תערובת של אבק ושומן זה הכתם הכי קשה לניקוי.

5. אבל גם אותו מסיר השומנים של סנט מוריץ מכסח.

6. מסיר השומנים של סנט מוריץ מסיר גם צבע שמן ממשקופים.

7. משקוף בצבע עץ עם נגיעות קלות של צבע שמן לבן, זה דווקא נראה אחלה. אני לא מבינה למה בעלי התעצבן.

8. מסתבר שמסיר השומנים של סנט מוריץ מסיר גם צבע אקריל מהקירות. קיר עם צבע לבן דהוי לא נראה כ"כ חינני, והבעל לא קונה את התירוץ שזה "זכר לחורבן".

9. כשיש על קיר המטבח כתם בגוון שחור עם מרקם שמנוני, אל תנסי לנקות אותו. זה יעשה רק יותר גרוע (אפור מעונן).

10. אפשר לחטוף הרעלת אקונומיקה. במיוחד עם את כולאת את עצמך עם בקבוק אקונומיקה בתוך מקלחון צר ונשבעת שלא תצאי ממנו עד שהמקלחון יבהיק מלובן.

11. כשמזיזים מיטת קומותיים, הגב יכול להתפס.

12. הילדים שלי אוהבים את רצפת המטבח שלהם עם כתמי פטל ופירורי עוגה. זאת הסיבה שבאופן קבוע, 5 דקות לאחר שסיימתי לשטוף את הרצפה, הם נכנסים למטבח, מפוררים עוגה ושופכים ליד זה כוס פטל (ולא שוכחים לנגב את הפטל עם מפית מנייר, שיהיה שחור ודביק).

13. הכי טוב: לתת לאמא לעשות ביביסיטר על הילדים אצלך בבית. דיברתי איתה ב-10:00 בבוקר, והיא כבר הספיק לנקות לי את הגז ולחרבש לי את דלת התנור. עד סוף היום אני מאמינה שהיא תנקה לי גם את המקרר ותעשה בו קצר.

נכתב על ידי nina, 26/3/2007 10:56, בקטגוריות מקטרת, פסח
51 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רומנטי-כאן ב-1/4/2007 22:58

היום יום הולדת
"את לא נותנת לאף אחד להפתיע אותך ביומולדת" רטן בעלי, כשטרחתי לציין בפניו בפעם ה-1,000 שב-15 בחודש יש לי יומולדת (תוך כדי שציירתי בלונים ופרחים בדף היומן שלו מבלי לשים לב שאני מוחקת לו פגישות ודיונים חשובים).
בכל הנוגע לימי הולדת נשארתי ילדותית למדי (יש שיטענו שלא רק בזה, אבל עזבו). לא הפנמתי את זה שמגיל מסויים ימי הולדת אמורים להיות ימי נהי ובכי. אני עדיין מאושרת ונרגשת בימי ההולדת שלי כמו ילדה בת 5 שמצפה למסיבה בגן. רוב האנשים לא ממש נכנסים למוד המתאים ביחד איתי. בעלי, לדוגמא, גדל בבית שבו לא חגגו ימי הולדת. לא בלונים, לא פרחים, לא מתנות, ואפילו לא מזל-טוב קטן. בשנים הראשונות לנישואים שלנו היו לנו לא מעט מריבות בנושא. אני ציפיתי לתרועת חצוצרות בבוקרו של היומולדת פלוס בלונים ומתנות, והוא בסה"כ אמר: "אה, היום זה היומולדת שלך? מזל-טוב". כדי להגן על נישואינו, הגעתי למסקנה שהפתרון הטוב ביותר הוא לנדנד ולהזכיר, וגם לתאר לו בפרוטרוט איך אני מצפה ממנו לחגוג לי את היומולדת.

מצד שני, אני שונאת ששואלים אותי מה אני רוצה ליומולדת. זה מרגיש לי כמו רשימת קניות. נכון שככה אני מקבלת את כל מה שאני רוצה וצריכה, אבל מה הכיף בזה? כל הכיף במתנה הוא הסקרנות המתלווה לפתיחת העטיפה, והידיעה שמישהו השקיע בי מחשבה וניסה לנחש מה אני אוהבת ומה אני צריכה.

הבאסה בלהיוולד ביולי-אוגוסט: כולם בחופשה ושוכחים לחגוג לך.
הבאסה בלהיוולד בפסח: עוגת היומולדת היא עוגת מצות.
הבאסה בלהיוולד בינואר: יש לך מיליון פיג'מות ונעלי בית שקיבלת כמתנה.

"מה את רוצה ליומולדת?"
"וילה, 3 קומות ומרתף, על צלע הר בגליל"
"נו, ברצינות!"
"נו, טוב... תקני לי עוד פיג'מה לאוסף. או נעלי בית. תבחרי"

הבוס שלי שלח לי על הבוקר ברכת יומולדת. נחמד מצידו. רק מה? הוא כתב שם (בין השאר): "מקווה שנחגוג איתך ביחד עוד שנים רבות (גם אם תהיי אולי בתפקיד אחר...?)". זאת הפראנויה שלי או שמא זו הודעת הפיטורים הכי מוזרה בעולם?

אני בת 34. כשאמא שלי היתה בגילי היא ילדה את מס' 4. אני זוכרת שחשבתי אז שהיא מאוד מאוד זקנה ללדת. אני לא מרגישה זקנה. מצד שני אני כבר לא מרגישה צעירה. ביליתי אתמול עד 00:30, והבוקר בקושי גירדתי את עצמי מהמיטה. כל הגוף כבד ועייף ואיזו בחילה מתגנבת לה מדי פעם. זה הגיל. או תחילתה של שפעת.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 15/1/2007 07:28, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת
82 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-21/1/2007 07:25

קבלו את כלת בת המצווה

אני שונאת אירועים חברתיים המוניים. באירועים כאלה אני צריכה כל הזמן לעמוד על המשמר כדי לא לעשות פאדיחות, אבל בסופו של דבר תמיד יהיה מישהו שיטען שלא הייתי מספיק נחמדה אליו, כי לא נתתי לו נשיקה על הלחי הנכונה או לא לחצתי לו את היד חזק מספיק או שלא עיפעפתי בעיני בחיוך כשהסתכלתי עליו מצידו השני של החדר. לך תסביר לאנשים שמרבית הזמן הייתי עסוקה בלשרוד את האירוע מבלי לצנוח על ישבני כשכל תכולת הבופה מתפזרת על בגדי המהודרים.

הייתי בבת-מצווה אתמול בערב. אירוע מיותר לחלוטין. בכלל בת מצווה באולם זה אירוע מיותר לחלוטין, במיוחד כשמדובר בבת-מצווה חילונית. מה בדיוק אנחנו חוגגים כאן? את כניסתה של העלמה לעול תורה ומצוות? האם פיצוץ בלוני הליום, שתיה לשוכרה וריקוד סולו של כלת השמחה לצלילי שיר עלום שם של נלי פורטדו נחשבים כציוני דרך הולמים? אני מודעת לכך שאני יוצאת צנונית לאללה ומחרבת מסיבות, אבל אם זה תוכן האירוע, תקראו לזה "מסיבת יומולדת" ותעזבו אותי בשקט. מה בדיוק היתה הרלנבטיות שלי, כקולגה לעבודה של האמא, בתוך מסיבת הילדים הזאת? אני מקבלת את הטענה שבחברה החילונית בת/בר מצווה מסמלים מעבר מילדות לבגרות בלי כל הקטע של עול תורה ומצוות, אבל בטח גם החברה החילונית יכולה לטעת באירוע משמעותי כזה תוכן קצת יותר עמוק ממסיבה סתם במועדון אפלולי.

לפחות לא היו שם רקדניות בטן או רקדניות ברזילאיות. גם זה משהו להודות עליו, לא?

בכל מקרה, 5 דקות לפני שתיכננתי להתחפף שמתי לב שהמעיל שלי נעלם. מילא המעיל, הוא גם ככה בן 8 (עוד 5 שנים בר-מצווה!), אבל בכיס המעיל היו מונחים הטלפון הנייד שלי ומפתחות הרכב. ואין מפתחות רזרביים, גם לא בבית. נכנסתי להתקף היסטריה קל וממש לא פוטוגני, עד שחיברתי 1 ועוד 1, והגעתי למסקנה שגנבת המעיל היא לא אחרת מדיצה. התקשרתי לטלפון הנייד שלי (שנמצא, כאמור, בכיס המעיל), אבל דיצה לא ענתה. בסוף התייאשתי, והתקשרתי לטלפון הנייד של דיצה עצמה. היא ענתה לי אפופה כולה. השמועה אומרת שהיא שתתה באירוע כמה וודקות. לאחר מו"מ ארוך, במהלכו היא דרשה שאבוא לקראתה (היא חנתה בשולי איזה כביש מהיר במרחק של כ-10 ק"מ, ואני על עקבים ובלי אוטו) היא נאותה לחזור לאולם ולהשיב לי את המעיל ומפתחות הרכב. נדהמתי לגלות שהמעיל היה עליה. כלומר, היא לבשה מעיל שקטן ממנה ב-2 מידות לפחות, ולא שמה לב שמשהו פה לא בסדר. הכיס של המעיל צילצל בטירוף (וגם רטט, כי הטלפון שלי גם על רטט), והיא עדיין לא שמה לב.

חזרתי לאולם חבוטה ורצוצה (נפשית) עם מעיל, מפתחות וטלפון נייד. כולם שלי. ונאלצתי לזייף חיוך וקלילות למשמע ההסתלבטויות מסביב עלי ועל דיצה. אני יודעת שאני לא אשמה בפאדיחה, ובכל זאת הייתי חלק ממנה. זה מצחיק מאוד, אבל לא ממש הייתי במצברוח להומור עצמי או כל סוג הומור אחר. אחרי רבע שעה של סבל מנומס, נפרדתי מכולם לשלום, ספגתי עוד 5 בדיחות מתבקשות והלכתי הביתה. בעצם נסעתי הביתה. עם המעיל, הנייד והמפתחות.

הגעתי הביתה בשלום, ואפילו מצאתי חניה, אבל איך שיצאתי מהאוטו נשבר לו עקב המגף הימני. החזקתי את העקב ביד ודידתי הביתה מנסה נואשות שלא לבכות. או לצחוק. לא ממש ברור לי מה היה יוצא ממני קודם. מצד אחד, תקרית העקב הוכיחה לי שזה בהחלט לא היה הערב שלי. מצד שני, טוב שהעקב נשבר בדרך הביתה. לו העקב היה נשבר באולם במהלך הריצות שלי אחרי דיצה והמעיל, הפאדיחה שלי יכלה להיות קשה הרבה יותר.

נכתב על ידי nina, 8/1/2007 12:40, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מקטרת, עושה פאדיחות, עובדת (?)
55 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של ב-23/11/2009 15:14

כמה קטנות
צעדתי הבוקר לעבודה כשרן דנקר תחוב בחיקי. אני מאוד אוהבת את רן דנקר, אבל לא ממש מתה על הזקן שהוא גידל לאחרונה. זיפים זה אחלה. זקן זה מגעיל.

נכון, אני דתיה. זו לא סיבה להפגין בפני את ידיעותיכם בארמית ובפסוקים מהתנ"ך ומהתפילה. אני מאמינה שיש לכם ידע בסיסי ביהדות, באמת שאין צורך להתקיל אותי ב-8 בבוקר בציטטות מרשימות מכתבי הקודש. מה אני אמורה לעשות עם זה? למחוא לכם כפיים על הידע המרשים? להשלים את הציטטה? לתת ציטוט משלי? לציין מה המקור ממנו נילקח הציטוט?

לאחת פה בעבודה יש מאהב, והיא מנהלת איתו כל היום מריבות אוהבים בטלפון. מה שווה מאהב, אם את עדיין מוצאת את עצמך במריבה זוגית? כבר עדיף בעל. לפחות מכירים את נקודות החולשה ונקודות הזכות שלו.

בתיה מתגרשת. היא מנהלת את כל השיחות עם עורך הדין שלה ואת כל המריבות עם בעלה בנפרד ועם הילדים פה במשרד. בקולי קולות. היא יושבת בשולחן הקבלה במשרד, כך שמאוד קשה לפספס. זה מביך ומעורר רחמים בו זמנית, אבל מעבר לכל זה עושה לי חשק לא להתגרש לעולם, לעולם, לעולם.

בחילות בוקר הן גיהנום. במיוחד כשאת לא בהריון. לא רק שאת סובלת ומקיאה את נשמתך, גם אנשים מעיזים לטפוח לך על הבטן ולאחל מזל טוב.

אני שוקלת ללכת עם שלט על הצוואר שיהיה כתוב בו: אני לא בהריון, וגם אין לי כוונות להכנס להריון בחודשים הקרובים. כל מילה שאני מוציאה מהפה בזמן האחרון גורמת לאנשים לקרוץ לכיווני ולרמוז לי שאם אני לא בהריון, אז עכשיו זה הזמן.

- "השמנתי. אני צריכה דיאטה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? אז תכנסי להריון ותעשי דיאטה אח"כ"

- "כואב לי הגב"
- "נו, אולי את בהריון? גם לי כאב הגב בתחילה ההריון".

- "אני עיפה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? אולי את עדיין לא יודעת שאת בהריון? תעשי בדיקה"

- "יש לי בחילה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? זה סתם וירוס?"

- "מס' 3 החליט לזחול פתאום, במקום ללכת"
- "נו אולי את בהריון? לא? אז הוא בטח מנסה לרמוז לך שהוא רוצה עוד אח"

מה כולם מתעקשים להכניס אותי להריון? ולמה לכל אחד אני מתחילה לתת הסבר מפורט על תוכניותי לעתיד בנוגע לתכנון המשפחה? צאו לי מהשחלות. עשיתי 3 ילדים, אני לא חייבת לכם הסבר לגבי למה לא בא לי עוד ילד, ומתי כן יבוא לי.

התחלתי דיאטה ביום ראשון. קראתי איפשהו שלפי הקבלה יום ראשון הוא לא יום מוצלח להתחלות. אולי בגלל זה אלוהים בחר להתחיל את השבוע שלו דווקא ביום הזה? בכל מקרה, כנראה שיש בזה משהו, כי לקינוח ארוחת הצהרים של יום ראשון אכלתי חטיף בוטנים עם סוכר, ובארוחת הערב אכלתי חצי בגט עם חומוס ומלפפון חמוץ. אני חושבת שאפשר לומר ללא צל של ספק כי גורלה של הדיאטה הזאת נחרץ לכשלון.

לידיעת הטבח בחדר האוכל בעבודה:
רוטב אדום חריף על פילה של דג לא מטשטש את העובדה שמדובר בדג לא טרי שאף אחד לא טרח לנקות לו את העור והקשקשים.
שלום, תודה ואיפה האסלה הקרובה? אני צריכה להקיא.

בפעם האלף, לא, אני לא בהריון!!!

נכתב על ידי nina, 6/12/2006 13:12, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, עובדת (?)
66 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דוסי סטורי ב-3/1/2007 09:45

כינים
אני יודעת מזה זמן מה שיש לה כינים. אולי הגירוד המאסיבי הסגיר את הפרט הזה, ואולי הביצה שראיתי באחד הימים בהם קלעתי לה צמה. בשל קוצר זמן מטורף, הסתפקתי בסלוק הראיה החותכת מהשיער שלה, ושלחתי אותה ככה לבי"ס.
מכיוון שלא מצאתי בלוח הזמנים שלי לאותו שבוע את אותן 3 שעות רצופות הנדרשות לי כדי לפלות את כל הכינים והביצים משיערה הארוך והסבוך, הסתפקתי באותו ערב בחפיפת השיער בשמפו "חפיף" ובתפילה לעתיד ורוד יותר. קיוותי שהשמפו הוא כ"כ יעיל עד כי הוא גם יהרוג את כל הכינים והביצים, וגם יוציא אותן מהשיער.
אחרי כמה ימים שקטים בהם היה נראה שתוכניתי הצליחה, התברר כי השמפו לא ממש עבד. היא המשיכה להתגרד. שיכנעתי את עצמי שמדובר בקשקשים, עד שבארוחת יום שישי - עת הבטתי על שיערה הבלונדיני הארוך באהבה מהולה בקינאה - ראיתי פתאום כינה אחת גוררת אחריה כיסא נח, שימשיה ועיתון, ומתיישבת על המצח של הבת שלי, ממש על קו השיער. בלי להתחשב בכל הנכבדים שישבו מסביב לשולחן השבת, תפסתי את הכינה הסתלבטנית בשתי ציפורניי, והעפתי אותה לכיור הקרוב. את יתרת הארוחה ביליתי במבטים עצבניים לכיוון השיער של הילדה, ובנסיון לאתר כינים נוספות. אולי הן החליטו על יום כיף על המצח של הילדה ועוד מעט תצטרפנה לכינה הסתלבטנית עוד כינים עליזות עם בקיני?

כשחזרנו הביתה הכרזתי מלחמה על הכינים. אין לי בעיה שיטיילו על הראש של הילדה ויגרמו לה להתגרד עד זוב דם. אין לי בעיה שיטילו מיליון ואחת ביצים על הראש שלה, אני בעת הגברת הילודה. אבל להציץ מחוץ לשיער??? לנסות לטייל על המצח??? זה כבר יותר מדי בשבילי! מה היה קורה אם הדודה ברוניה היתה רואה את זה? מה היה קורה אם המורה שלה היתה רואה את זה? הן עוד היו חושבות שאני אמא מזניחה שנותנת לבת שלה להסתובב עם כינים על הראש !

מכיוון שניסיתי כבר את כל החומרים נגד כינים הנמצאים בבית המרקחת, ומכיוון שבמילא היה יום שישי ולא יכולתי לקפוץ לבית המרקחת השכונתי, החלטתי לנסות שיטה טבעית עתיקת יומין:
הוצאתי מהמקרר מרגרינה, ונתתי לה להתרכך טיפה. אח"כ הושבתי את הילדה על כיסא, והתחלתי למרוח את כל המרגרינה על הראש שלה. כן, כן, קראתם נכון: מרגרינה על הראש. מרחתי טוב טוב את כל השיערות בשיכבת מרגרינה עבה. כשסיימתי עטפתי את הראש בכובע רחצה מניילון (נו, אלה שמחלקים בבתי מלון), ושלחתי אותה לישון.בבוקר חפפתי לה את השיער, מרחתי כמות נדיבה של מרכך (אני מרגישה כמו אהרוני שמחלק מתכונים), שטפתי את השיער ואז התחלנו בעבודה הקשה.
עוד לפני שהתחלתי לסרק את השיער ולהכנס לעומקו, מצאתי על המצח 2 כינים מתות. כנראה שהמרגרינה חיסלה אותן במהלך אותו יום כיף שחרב לי את ארוחת השבת. שלפתי אותן מהראש בחדווה, ואז התחלתי לסרק במסרק הסמיך. בדר"כ המסרק הסמיך לא מדגדג לביצים שמתנחלות על שיערותיה של בתי, הן פשוט מסרבות להיתלות בשיניו ולצאת מהשיער, אבל הפעם המסרק עבד. מסתבר שמעבר לחניקת הכינים, המרגרינה גם מפרקת את הדבק שבין הביצה לשיערה, וכך קיפצו להן על שיני המסרק הסמיך שלל ביצים וכינים.

בסופו של יום יכולתי לציין בחדווה שבטבח הכינים הגדול חיסלתי 15 כינים ועשרות ביצים (מתישהו הפסקנו לספור). ביום ראשון בבוקר סירקתי את הילדה בהנאה ושלחתי אותה לבי"ס בגאווה של אמא משקיענית. היו כינים, ויכולתי להם. הילדה שלי עכשיו נקיה, ונראה מה יהיה לדודה ברוניה להגיד על זה.

אתמול אחה"צ תפסתי אותה שוב מגרדת את השיער. אני בטוחה שאלה קשקשים...
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 14/11/2006 08:10, בקטגוריות אם השנה, מקטרת
73 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן -1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-7/3/2007 07:41

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.