Being Boring

החזקתי ביד את פיסת הנייר הצהובה להחריד. "תתלבשו בלבן" היה כתוב שם ואני חושב שידיי רעדו. אני זוכר הכל, זה היה בצרפת בשנות העשרים, כשניל, כריס ואני היינו בני שבע עשרה או משהו בסביבות. "ואל תהיו משעממים", היה תמיד משפט שהתווסף בכתב יד לכל אחת מעשרות ההזמנות שזרמו בתוך חוג האינטלקטואלים שהשתייכנו אליו. וזה היה סוג של קוד שניכסה לעצמה אשתו של סופר אחד, זלדה פיצג'ראלד. היא ובעלה, פרנסיס סקוט, נהגו להזמין אותנו אליהם בכמה מהגיחות שלהם לריברייה הצרפתית, שם התקבצנו, קהילה אמריקאית גולה וזועמת של אחרי מלחמת העולם הראשונה, כדי לערוך אצלהם ערבי הוללות אינטלקטואלים-רדיקלים ואחרים עד אור הבוקר. נתקלנו שם גם בזועם אחר, ארנסט המינגווי, ואני כמעט בטוח שרבים מהספרים של שניהם החלו להיכתב באותם אירועים. למעשה, את 'גטסבי הגדול' אני משוכנע שפיצג'ראלד התחיל לכתוב אז, אם זכרוני אינו בוגד בי. אז התלבשנו בלבן ונלחמנו, ורק אחר כך חשבנו על התוצאות שיביאו פעילויות המחאה השונות שלנו שנעו על הגבול הדק בין חוק לבין פריעת הסדר הציבורי. אבל תמיד ידענו שנוכל לסמוך אחד על השני שיעמוד לצידנו בשעת צרה. כי כשאתה צעיר אתה מוצא השראה בכל אחד שמת, ורק אלוהים יודע כמה חברים כולנו איבדנו במלחמה וכמה צעירים וזועמים הם גרמו לנו להיות.

נהגנו לצחוק על המשפט ההוא שטבעה זלדה, עוד לפני שבריאותה הנפשית החלה להתערער. המשפט שהתבסס על מה שהיא ראתה כהשקפת עולם ושאמרה שהיא מסרבת להיות משועממת כי היא עצמה אינה משעממת, ולימים גם צרפה את המשפט הזה להזמנה, ההיא שהתחילה ב"תתלבשו בלבן". וזה נכון, אנחנו מעולם לא היינו משעממים, בעיקר כי היה לנו יותר מדי זמן לעצמנו. חבורה של אינטלקטואלים צעירים, נהגנו לשבת אצלהם בסלון ולדון במה שהופכת להיות המולדת הישנה, שם מעבר לאוקיינוס, ואיך השפיעה המלחמה על חיי התרבות שם. מוקפים בכל החברים בגולה הצרפתית שכפינו על עצמנו מרצון, לא עצרנו מעולם לדאוג שמתישהו הזמן יגיע לקיצו. עד שהשנים שחלפו ללא תוצאות גרמו לי להבין שדבר לא יצא מהרעיונות הרדיקלים שלנו ושהגיע הזמן לחזור הביתה אל החיים האמיתיים. ארזתי תרמיל קטן ועזבתי את אירופה, אומר שלום לחיי ההוללות ולא מביט לאחור.

ניל וכריס ניסו לשכנע אותי להישאר. כשהתרמיל על גבי, אני זוכר את ניל אומר לי 'אם לא תיזהר, לא ישאר לך כלום ודבר לא להילחם בשבילו'. כמעט חמישים שנה מאוחר יותר, נזכרתי במשפט הזה. יושב על ספסל בשדרה במרילנד ומביט בילדי שנות השבעים עם הנעלים הגבוהות ההן חולפים על פני. בדרך למסיבות שלהם, אלה ששלטו בהן כל הצבעים חוץ מלבן, יכולתי לזהות בהם את אותו חוסר דאגה, את ההרגשה הזאת שיש להם את כל הזמן שבעולם לעצמם, את הבטחון שהזמן לעולם לא יגיע לקיצו - ובעיקר את ההכרה שהם בדיוק כמונו יכולים לשנות את העולם. אם הם רק היו יודעים שהאדם הזקן שמביט בהם בשקיקה ידע פעם איך להנות ממסיבות יותר ממה שהם יידעו אי פעם, ואיך העולם לא יוכל אף פעם להשתנות. לא אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא אחרי מלחמת ויאטנם. כמו זלדה, גם הם בוודאי היו בטוחים שהדבר האחרון שהם זה משעממים. אבל זלדה כבר כמעט שלושה עשורים משעממת מאוד, אחרי שמתה ב-1948, כשאת מרבית שנותיה האחרונות היא מבלה בבי"ח לחולי נפש ושם היא די בוודאות דאגה שלכולם יהיה מעניין.

ועכשיו אלה הניינטיז. ניל מת בשנות השמונים מאיידס, הוא הרי מעולם לא נפרד לגמרי מחיי ההוללות, ורק אלוהים יודע איפה כריס. ואתה יושב עכשיו בבית אבות ומחזיק ביד קופסת מכתבים ישנה שהביא לך הנכד שלך מעליית הגג, והמשפט הזה מההזמנה הזאת, "תתלבשו בלבן", מכה בך. מסביבך חברים חדשים שאתה לא מכיר וביניהם אתה רואה גם את אלה שכבר אינם. אבל אתה בטוח שהם שם שוב לצידך כי הי, אי צלילות הדעת גורמת לך לפעמים להזיות נהדרות. ואתה נזכר בעזרתה במסיבות ההן בצרפת לפני שבעים שנה וחושב לעצמך שאף פעם לא חלמת שתהפוך להיות היצור שהתכוונת להיות. ויותר מכל אתה זוכר שפעם היית בטוח שלמרות כל החלומות, מישהו מהם, ניל או כריס - ישב כאן בערוב ימיך לצידך. אבל הם לא, כמו כל הרעיונות שפעם נלחמת בשבילם ומעולם הם לא היו יותר ממשובת נעורים זועמת. העיקר שלא היית אף פעם משעמם, אתה חושב לעצמך בזמן שאתה שורך את חלוק בית החולים ואז אתה שם לב. לפחות מישהו כאן דאג להלביש אותך שוב בלבן.

I came across a cache of old photos
And invitations to teenage parties
"Dress in white" one said, with quotations
From someone's wife, a famous writer
In the nineteen-twenties
When you're young you find inspiration
In anyone who's ever gone
And opened up a closing door
She said: "We were never feeling bored

'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end

When I went I left from the station
With a haversack and some trepidation
Someone said: "If you're not careful
You'll have nothing left and nothing to care for
In the nineteen-seventies"
But I sat back and looking forward
My shoes were high and I had scored
I'd bolted through a closing door
I would never find myself feeling bored

'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end
We were always hoping that, looking back
You could always rely on a friend

Now I sit with different faces
In rented rooms and foreign places
All the people I was kissing
Some are here and some are missing
In the nineteen-nineties
I never dreamt that I would get to be
The creature that I always meant to be
But I thought in spite of dreams
You'd be sitting somewhere here with me

'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end
We were always hoping that, looking back
You could always rely on a friend

And we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never being boring
We were never being bored
'Cause we were never being boring
We were never being bored

Jack and Diane

ולפעמים דיאן עוד זוכרת איך הרגיש הריגוש שב"לחיות". אתם יודעים, לדעת שאתה חי. נושם, אוהב, ופועם. ולפעמים, כשהיא ממש מתאמצת היא נזכרת איך פעם היא אהבה את זה, כשהיא וג'ק הרגישו פראיים וחופשיים. יכלו לנסוע עד סוף העולם בהחלטה של רגע, לעצור בדרך ולעשות אהבה מאחורי איזה עץ ביער, או סתם להיזרק איפשהו בלי לשים זין על העולם. שניהם היו צעירים ומטורפים, כמו בשיר ההוא של ג'ון קוגר שהיא אהבה וכבר שכחה אותו, עם השורה ההיא שאומרת משהו על להחזיק חזק בגיל 16 כמה שאפשר כי השינויים יגיעו בקרוב. אבל היא כנראה לא החזיקה מספיק חזק כי השינויים הגיעו מהר, מהר מדי, הפכו אותם מצעירים פראיים לגברים ולנשים, כולל כל החבילה. נישואים, ילדים, עבודה, החיים האמיתיים.

והיא כבר לא זוכרת מתי הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. כלומר, הוא בטח מרגיש את זה אבל אולי רק קשה לו לתמלל את זה. בכל זאת, שלוש מילים כבדות משהו. במקום זאת הוא בעיקר מתלונן כשהיא לא מספיקה לעמוד במטלות הבית, להכין את הילדים בזמן לכל הסידורים, לתפקד כמו שאישה צריכה לתפקד. או לפחות כמו שחינכו אותו שככה היא צריכה. ולפעמים, כשהיא ממש מתאמצת, היא נזכרת איך פעם ג'ק נראה לה כמו החיקוי המושלם לג'יימס דין, פורע החוק חסר הדאגות, והיא דמתה בעיני עצמה לכוכבת הסקסית התורנית מהסרטים שלו, צמודה מאחוריו על האופנוע ומרגישה שכל העולם נמצא בכף היד שלהם. אבל ג'יימס דין כבר מזמן לא דוהר על האופנוע שלו, אחרי שרכב עליו קצת רחוק מדי והתרסק איתו אל מותו. קצת כמו הנישואים שלהם, אם חושבים על זה.

אבל זה היה ב-1982. היום, מבוגרת ב-26 שנה, דיאן מעתיקה את הריגושים שב"לחיות" אל מרחבי האינטרנט בזמן שג'ק תופר חלומות משלו עמוק במיטה. בונה לעצמה מציאויות חלופיות, הולכת על הקו הדק שבין מותר ואסור וחוצה אותו לפעמים. פורקת את תיסכוליה באזני אנשים זרים, משתעשעת עם רגשות האשמה המתוקים, נהנת להרגיש עדיין מפתה כמו ההיא על האופנוע של ג'יימס דין. אבל היום זה אלה סתם "החיים", הרבה פחות מזה הריגוש שב"לחיות". וסתם ה"חיים" האלה הם הרבה פחות מרגשים, אם תשאלו אותה. כביסה, עבודה, אוכל, נקיונות - שום דבר מסעיר לב או הופך בטן שיש בריגוש שב"לחיות". אז היא נודדת בספייס הוירטואלי, מוצאת לעצמה את הדבר הזה שמחזיר ברי-וויינד את ה"חיים" ל"לחיות". ולפעמים, כשהיא ממש מתאמצת, היא נזכרת איך פעם היא אהבה לשבת בחיקו, ידו היתה מונחת עמוק בין ברכיה, והיא הרגישה משהו פועם בתוכה. והיא רוצה להרגיש את זה שוב. כל כך רוצה.

הו כן, אבל החיים נמשכים, הרבה אחרי שהריגושים של ה"לחיות" נגמרים.

Little ditty about Jack and Diane
Two American kids growin' up in the heartland
Jackie gonna be a football star
Diane debutante backseat of Jackie's car

Suckin' on chili dogs outside the tastee freeze
Diane's sittin' on Jackie's lap
He's got his hand between her knees
Jackie say, hey, Diane
Let's run off behind a shady trees
Dribble off those Bobby Brooks
Let me do what I please
Say a

Oh yeah, life goes on
Long after the thrill of livin' is gone
Say a
Oh yeah, life goes on
Long after the thrill of livin' is gone
They walk on

Jackie sits back
Reflects his thoughts for the moment
Scratches his head
And does his best James Dean
Well you know, Diane
We oughta run off to the city
Diane says, baby
You ain't missin' nuth-in
Jackie, say-a

Oh yeah, life goes on
Long after the thrill of livin' is gone
Oh yeah, I say, life goes on
Long after the thrill of livin' is gone

Gonna let it rock
Let it roll
Let the Bible Belt come
And save my soul
Hold on to sixteen as long as you can
Changes come around real soon
Make us women and men

Oh yeah, life goes on
Long after the thrill of livin' is gone
Oh yeah, I say, life goes on
Long after the thrill of livin' is gone

Little ditty about Jack and Diane
Two American kids done the best they can