This City Never Sleeps

קולנוע 'לימור' בחורף של שנת שמונים ושבע היה סוג של מקום מפגש לכל מיני טיפוסים מוזרים שבאו לצפות בו בסרטי הסו-קולד איכות בחצות וצפונה. דרך הפסז' המעופש של לונדון מיניסטור, בואכה חנות 'סקס סטייל' שאווירת הזימה שבה כאילו הציפה את המסדרונות האפרוריים - ועד לקופות של מה שנחשב אז לקולנוע איכותי ומפואר. לקראת שתיים עשרה בלילה היה נדמה שעכברי הקולנוע בעיר הזאת נחלקו לאלה שבחרו ללכת ל'לימור', ולאלה שהעדיפו את אחיה הקטן והרעוע, 'פריז'. אך בעוד האחרונים הצטופפו רועדים מקור במדרכה הצרה של רחוב הירקון כשהם מאופרים כמו הדמויות ב'מופע הקולנוע של רוקי', אלה שבחרו ללכת ל'לימור' נהנו מהול אפלולי אך חמים במידה, שתאם את בגדיהם השחורים ושאיפשר להם לחמוק אחד אחד למקומו המרופד ולהעלם אי שם במרחבי האולם הענק, שהאגדה מספרת שכסאותיו נטו קדימה במקום לאחור אבל את זה אני באמת לא זוכר.

היה משהו הזוי וממכר בלהגיע לעיר הגדולה והקרה בעוד אחת מאותן חופשות קצרות מדי מהצבא, לעזוב את פלנטת צה"ל אי שם בצפון ולנחות בכוכב תל אביב כאן במרכז. להתערות בין אנשים רגילים שממשיכים לחיות את חייהם באופן מוזר כאילו העולם ממשיך למרות שאנחנו לקחנו ממנו הפסקה של שלוש שנים, בלי שלמישהו ממש אכפת עד מתי אוגוסט שש וכל זה. את שמוליק, תושב אותה פלנטה בחאקי גם הוא, אספתי בסביבות אחת עשרה וחצי ושמנו פעמינו להצגת חצות ב'לימור' כדי לראות בפעם המאה ומשהו את 'תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים', הסרט שהיווה בעצם את הפנטזיה האולטימטיבית לחיים המקבילים שכולנו חיינו אותם במוחנו. ולא רק בגלל שמחוסרי סקס שכמונו היו להוטים לראות את הישבן המושלם של קים בייסינגר עושה טובה ונחשף לארבע שניות אחרי שעה ומשהו של סרט בסיום אותו סטרפטיז בלתי נשכח, וגם לא בגלל סצינת קוביית הקרח המפורסמת או כל שילוב מקורי אחר של סקס-אוכל שהיה שם ושגרמו לנו לרצות לטרוף את הבחורה על הכיסא הקרוב כמו שהיא.

לכאורה זה נורא פשוט: בחור שתקן ואפל כמו שכולנו בעצם היינו, פוגש בחורה אלוהית כמו שכולנו רצינו, ובלי יותר מדי מאמץ אך עם מעט המילים המעטות והנכונות - גורר אותה להרפתקה מסעירה כמו שכולנו פינטזנו. והכל בדירה אחת, מבודדת מהעולם החיצון הקר והמנוכר, בונים להם שם אי של תשוקה מבעבעת ומשחקי שליטה ממכרים. כנראה שהתמכרנו לאסקפיזם הזה, להגיע לעיר שבה לכאורה הכל היה יכול לקרות בדיוק ככה, לדמות שאנחנו מיקי רורק ואנחנו מפילים ברשתנו בלי יותר מדי מאמץ את הבחורה הכי לוהטת בעיר. לכאורה זה נורא פשוט, המציאות היתה קצת שונה: החיים שלנו התנהלו רובם ככולם רחוק מהעיר הלא ישנה והקרה הזאת, בין קירות מדיקט ובתוך מגדלי שמירה, ואת הנוף קישטו עד האופק כלי לחימה כעורים במקום בחורות שבטח היה כה קל לפתות. אבל לכמה ימים של חופשה יכולתי לדמיין שאני מיקי רורק, בטח עם המעיל השחור הארוך שכנפיו הגיעו לי כמעט עד לברכיים, ושקניתי אותו אז בשוק הפשפשים שזה קצת שונה מחנויות המותגים בהן מיקי בטח קנה את הבגדים שלו.

'כל כך הרבה אנשים חיים בבניין הזה ואני אפילו לא יודעת את שמותיהם', שרה אנני לנוקס ארבע שנים קודם לכן בשיר שגם עיטר את פסקול 'תשעה' ותיארה די במדויק את תחושת הניכור שהיכתה בפניינו כשיצאנו הלומי פנטזיה מהפסז' העבש אל הלילה הקפוא, מנסים לנחות שוב במציאות הקרה. שמוליק היטיב את כובעו על הקרקפת המגולחת שלו ואני מתחתי את המעיל השחור שלי עוד קצת, כדי שיגיע על לברכיים וישווה לי את המראה המיקי רורקי שכה רציתי. בטח, חשבתי לעצמי, בטח אם אסדר את מעיל שוק הפשפשים הזה כמו שצריך, הגרסה הישראלית של קים בייסינגר תעוט עלי מקרן הרחוב הקרובה ותגרור אותי אחרי לתשעה וחצי שבועות של שכרון חושים. זה כבר היה רבע לשלוש בלילה כשהיה נדמה לי שראיתי קצוות שיער בלונדיני מתרחקת מאיזו פינה וכנראה גרמה לי להאט מעט, כי ידו הכבדה של שמוליק טפחה על גבי וקולו העבה רעם "מה נסגר איתך אחי, עוד ארבע וחצי שעות של שכרון חושים וחוזרים לבסיס, כדאי שתתחיל לזוז".

You can hear the sound
Of the underground trains
You know it feels like distant thunder

You know there's so many people
Living in this house
And don't even know their names

I guess it's just a feeling - in the city

Walls so thin I can almost
Hear them breathing
And if I listen in
I feel my own heart beating

I guess it's just a feeling - in the city

Summer Moved on

חודש בלי סיגריה עבר והאוויר מרגיש נקי יותר. ככה זה כשאתה נופל מקופסא ביום לאפס במכה אחת, מנתק את הבונדינג עם פיסת העשב הקבועה שלך, משהו בריאות שלך מתאוורר. חוץ מרגעי משבר קלים ובודדים, זה כל כך הרבה יותר קל משחשבתי. בלי תחליפים, מכשפים או תכניות בשלבים. אולי אני לא טיפוס התמכרותי אחרי הכל, או שלחצים לא סבירים בחזה שהחלו לבעבע לפני חודש עשו את שלהם והביאו להחלטה כה בריאותית. אני מנסה לא להיות פנאטי לכיוון ההפוך, אבל אנשים עם סיגריה שעברו לי לאחרונה בפריים גורמים לי בחילה קלה. לא הם, הסיגריות שלהם. טוב, אולי גם הם. קצת פחות משש שנים אחרי שחזרתי לעשן מאז שהפסקתי אחרי הצבא, וזאת ההפסקה הכי ארוכה שהיתה לי אי פעם, מקווה שהפעם זה לנצח. הפעם, אני אומר לעצמי, הפעם הקרב בהתמכרות הזאת באמת נגמר.

חודשיים של קיץ עברו והאוויר מרגיש קצת קריר יותר. קיץ שייזכר כסוג של מייל-בונדינג ביני לבינו, כמה רגעים לפני שהוא נכנס לעולם המתבגרים הקסום. השקעתי בזמן איכות איתו יותר מבכל קיץ קודם, לא נותן כמעט לאף הזדמנות לבריכה, סרט או חברים לחמוק מאיתנו. מה שאי אפשר להגיד על כמויות העבודה שהשארתי מאחורי בהולד כדי לבלות איתו. וביום האחרון של הקיץ כשהחזרתי אותו אליה בסופו של עוד יום מחזק ביחד, שנייה לפני ששוב השארתי שם עוד חתיכה ממני - הוא הפתיע אותי בחיבוק קצת ארוך יותר מהכמות ששניינו התרגלנו אליה. וכשהרמתי את ראשו מהחזה שלי והבטתי בעיניו היו שם כמה דמעות. דמעות על סוף החופש, סוף הקיץ, אולי על סוף הילדות. "זאת כבר כיתה ה'", הוא אומר לי, "זה כבר בטח נהיה יותר קשה מעכשיו". "יא מצחיק, זה קטן עליך", אני מנסה לצחוק. "כולה בית ספר. תגיד תודה שאתה לא צריך לחזור לצבא". הוא החזיר את ראשו לתוך החזה שלי, משאיר את המילה הכבדה האחרונה שנאמרה תלויה באוויר וגורמת לי לחשוב שפאק, עוד שבע-שמונה שנים וגם התירוץ הזה כבר לא יתפוס. הפעם, אני חושב לעצמי, הפעם כנראה שהקיץ האחרון של הילדות באמת נגמר.

שלושה שבועות של סוף קיץ ביחד איתה והאוויר מרגיש גם נקי וגם קריר יותר, בעיקר כשאני שוכב לידה על הדשא בפארק באחת בלילה. כמה דקות לפני שהחום הגדול מתפוגג אבל משאיר אחריו קצת לחות למזכרת, הדבקנו בעזרתה עור לעור וצללנו זה לתוך זו במעגלים הולכים ומתרחבים. כמו הקולות שעושה הלב כשהוא בודק את גבולות הקיבולת שלו או את איכות הבטון שמחבר את קירות חדריו, ככה בדקנו את איכות החיבורים המושלמים שהתגלו ביניינו. איך שהיא כותבת לי, איך שהיא מבינה אותי, איך שהיא מצחיקה אותי. וההרגשה הדביקה והכה שמאלצית הזאת, שיכול להיות שאנחנו משלימים אחד את השני, שיש פה בונדינג מושלם ועוד כל מיני משפטי בולשיט רומנטי-יומרני שגורמים בחילה רק מלכתוב אותם - ההרגשה הזאת לאט לאט מתחזקת. הפעם, אני מקווה לעצמי, הפעם הקיץ אולי נגמר, אבל הדבר האמיתי רק מתחיל.

Summer moved on
And the way it goes
You can't tag along

Honey moved out
And the way it went
Leaves no doubt

Moments will pass
In the morning light
I found out

Seasons can't last
And there's one thing
Left to ask

Stay, don't just walk away
And leave me another day
A day just like today
With nobody else around

Friendships move on
Until the day
You can't get along

Handshakes unfold
And the way it goes
No one knows

Moments will pass
In the morning light
I found out

Seasons can't last
So there's just one thing
Left to ask

Stay, don't just walk away
And leave me another day
A day just like today
Stay, don't just walk away
With nobody else around

Seasons can't last
And there's just one thing
Left to ask

Stay, don't just walk away
And leave me another day
A day just like today
Stay, don't just walk away
With nobody else around

Summer moved on