Private Investigations

אתה רואה הרבה טיפוסים מוזרים בסוג העבודה הזה, חשבתי לעצמי כשהיא נכנסה למשרד שלי, אבל כזאת עוד לא היתה לי. למרות שנדמה שראיתי תמונות שלה בכל מיני מדורי מחשבים והיי-טק, זה עדיין הרגיש כאילו אני צופה באיזה סרט 'פילם נואר' מוזר: פאם פאטל מהסוג הישן, דמות ארוכה, שמלה דקה עם כתפיות כמעט שקופות מחזיקות מעל כתפיים צנומות משהו. משקפי ענק שחורות לעינייה, ספק פיאה ספק שיער אמיתי עטוף בכובע שהיית רואה בשנות השישים בתור ילד בבית הקולנוע בשכונה בה גדלת בדרום תל אביב, היכן שבטי דייוויס, ג'ון קרופורד ולנה טרנר צבעו את ילדותך בשחור-לבן הכי צבעוני שהכרת. אבל עכשיו זה אלפיים ושש, ואתה במשרד החקירות הפרטי שלך מנסה להתרכז באחת מבקשות העבודה הכי מוזרות ששמעת.

"יש לי טרול בבלוג", היא אמרה, מוציאה סיגריית פרלמנט סילבר מקופסת כסף קטנה ויכולתי לדמיין פומית שחורה ודקה מחוברת אליה. "ואני רוצה שתגלה מי זה". "בלוג?", תהיתי. "זה סוג של יומן רשת כזה, לא?" "כן", היא אישרה. "יש איזה בנזונה אחד שיושב אצלי בתגובות, מציק לי ומלכלך עלי. למרות שאישרתי רק למי שמתאמת בתור בעל בלוג להגיב אצלי, האפס הקטן פתח בלוג במיוחד כדי שיהיה לו יוזר וכדי שיוכל לטנף אצלי את התגובות", הוסיפה והציתה את הסיגריה. "תבין", אמרה ושלפה חבילת כרטיסי ביקור מעוצבים מארנק הפראדה שלה. "הבלוג שלי הוא אחד המוכרים בבלוגיה. הנה, יש כאן את הכתובת. כנס לשם עכשיו ותסתכל. האפס הקטן קורא לעצמו 'מארק קנופפלר' ואני לא יכולה להרשות לעצמי בושות כאלה. זה הורס לי את כל חדוות הכתיבה".

מיהרתי לסגור את אתרי הפורנו הזולים שהיו פתוחים לי על המסך לפני שהיא התיישבה לידי, כשבדרך אני מסיט עם הרגל עמוק יותר מתחת לשולחן את בקבוק הויסקי שעמד על הרצפה. לקחתי שאיפה מהוינסטון שלי והקלדתי את הכתובת בדפדפן. בלוג מעוצב למשעי, ציינתי לעצמי, יותר ממאה תגובות לכל פוסט. "כנס לתגובות כאן", היא הצביעה בציפורן עשויית פרנץ' איכותי על הפוסט האחרון. "תראה איך הוא יורד עלי שם במסווה של תגובות ליריות ופואטיות מהתחת". העפתי מבט. אכן, לא נעים. כשש עד עשר תגובות נאצה שעסקו ברמת הכתיבה שלה, קישטו את השרשורים הארוכים בתגובות. "אוקי", החלפתי איתה עשן. "אני אבדוק את זה. נלך לפי כתובות איי.פי, די.אנ.אס'ים של שרתים ולוגים של התחברות - ואני מקווה שנגיע למשהו. עכשיו, בקשר לתשלום..." "כן, כן, אני יודעת. אתה צריך חצי מראש" היא אמרה והוציאה חבילת מזומנים מהתיק. "יש פה אלפייה בירוקים, אתה לא צריך לספור. שלח לי חשבונית על ההוצאות הנוספות. אה, ותקשיב", היא התקרבה אלי והורידה מעט את המשקפים הענקיות, חושפת עיניים כחולות מקפיאות. "אל תאכזב אותי. באתי ישר אליך כי שמעתי שאתה הטוב ביותר".

הסטתי מעט את הוילון וצפיתי בה מתרחקת במורד הרחוב. כיביתי את הסיגריה, שלפתי את הויסקי מתחת לשולחן ומזגתי לעצמי עוד כוסית. פתחתי את המגירה התחתונה ושלפתי משם אלבום דק כרס ומאובק משהו, שגזרי עיתונים בדרגות שונות של צהבהבות הציצו מתוכו. בפנים היו מסודרות ברישול כתבות גזורות היטב וראיונות קרועים ביד גסה, עליה ועל ההתקדמות המטאורית שלה בשמי הבלוגיה בשנה האחרונה. בהמשך, בחוצצים נפרדים, היו מסודרות הדפסות לוגים של שיחות מסנג'ר לפי תאריכים, משפטים שונים מתוכן מסומנים במארקר צהוב.

הנחתי את האלבום בצד וחזרתי למחשב. על הדפדפן עדיין דמם הבלוג שלה, אותו שנאתי כל כך. גללתי למעלה, לפוסט האחרון, לחצתי "הוסף תגובה", כשבשדה ה"שם" אני מקליד באיטיות 'מ-א-ר-ק ק-נ-ו-פ-פ-ל-ר" ובשדה מתחת את הסיסמה. "תגובות מאומתות בלבד, פחח", סיננתי לעצמי. "בוגדת מזדיינת. לא הייתי סקס וירטואלי מספיק טוב בשבילך, הא? אני אראה לך מה זה לקרוא לשירים שלי 'תגובות ליריות ופואטיות מהתחת'".

 

זה מסתורין בשבילי
המשחק מתחיל
עבור השכר הרגיל
פלוס הוצאות

מידע חסוי
נמצא ביומן
זאת החקירה שלי
זה לא תחקיר פומבי

אני אלך לבדוק את הדו"חות
לחפור בתוך העפר
יוצא לך לפגוש את כל הסוגים
בסוג כזה של עבודה

בגידה והפרת אמונים
תמיד יש להם תירוץ
וכשאני מוצא את הסיבה
אני עדיין לא יכול להתרגל אליה

ומה נשאר לך בסופו של יום?
מה נשאר לך לקחת איתך?
בקבוק של ויסקי
וסט חדש של שקרים
וילונות על החלון
וכאב מאחורי העיניים

מצולק לכל החיים
אין שום פיצויים
חקירות פרטיות.

שמור   בטל

Emale
4/10/2006 02:31, בקטגוריות בנבכי הבלוגיה, סווווו אייטיז, סיפורי קליפים
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: E ב-6/10/2006 01:45

סידורים אחרונים בתשס"ו

"גם ככה לא נוח לי עם אובר החשיפה הזה, עם הפוסטים האישיים האלה שברוב המקרים גורמים לי, כשאני קורא אותם שעה-שעתיים אח"כ, לתהות מה עבר לי בראש כשפרסמתי אותם. לכן התדירות ירדה, לדעתי, לכן הכתיבה נעשתה קשה יותר, חופרת יותר. לכן אני גם לא חושב שאמשיך לכתוב על דברים אישיים, בטח לא בתדירות מטורפת כזאת" ("סידורים אחרונים בתשס"ג", 26.9.2003)

אחד מהיתרונות לזה שיש לך מטען מכובד של פוסטים באמתחת, הוא שאתה יכול לעשות rewind לחלקים מהחיים שלך ולבדוק מה כתבת אז, מה היה הסטייט אוף מיינד שלך בעבר ובאיזה moods בדיוק תפסו אותך כמה פוסטים טובים וכאלה שאולי היה עדיף להם שלא היו מתפרסמים. בדיוק לפני שלוש שנים, למשל, חשבתי שאני אפסיק לכתוב פה פוסטים אישיים. בשפת הבלוגרים המעודכנת להתשס"ו, התגובה המיידית היא חע, גח ופח, כי עיון רופף ברשימת הנושאים שחגגו כאן בשנה האחרונה מעיד ש,איזה שוק, רוב הפוסטים שנכתבו כאן בשנה החולפת עסקו בסוגי חפירות פנימות שונים, מה שאומר שבשנת המס הארורה שעברה עלינו שימש כאן הבלוג כסוג של שקית הקאה, מקום לפרוק בו מטענים, לשחרר, להרגיש יותר טוב ולהמשיך הלאה. המסקנה היא שאסור שנה מראש לקפוץ להחלטות מרחיקות לכת לגבי על מה נכתוב בשנה הקרובה כי אתה לעולם לא יכול לדעת באיזה מצב תתפוס אותך השנה הקרובה ומה בדיוק יפול עליך, לטוב או לרע. והדברים מקבלים משנה תוקף בעיקר כשמדובר במישהו שהחיים שלו מזכירים לפעמים שקית הפתעות קטנה.

"זהו. ניקינו השולחן ואנחנו מוכנים לקבל בזרועות פתוחות את תשס"ג. שתהיה לכולנו שנה מעולה, המון בריאות, נשכנות קלה (ומוצדקת בלבד!) פה ושם והעיקר - שנתחיל לראות קצת כסף מהבלוגוספירה הדביקה הזאת" ("סידורים אחרונים בתשס"ב", 6.9.2002)

ארבע שנים אחרי, אולי באמת מתחילים לראות קצת כסף מהבלוגוספירה הדביקה הזאת. על אותו שולחן לא ממש נקי מלפני ארבע שנים מונחת אצלי הצעה מאיזה גורם עסקי לפתוח בלוג באיזו קהילת בלוגים שמתגבשת והולכת. יש הבטחות מעורפלות לתשלום ו/או להטבות שונות תמורת הכתיבה, אבל כרגע זה לא ממש מה שמטריד אותי. כאחד שהכתיבה היא לא מקור הפרנסה העיקרי שלו, הכסף שם כרגע לא מעניין אותי אלא יותר האפשרות להגיע לקהל רחב ואולי על הדרך לבנות את עצמי ככותב - ולך תדע, אולי זה מה שבסוף אעשה בחיים. מה שמטריד אותי כרגע הן שאלות גשמיות סלאש לוגיסטיות יותר, כמו האם להמשיך להחזיק שני בלוגים, אחד (זה) לנושאים אישיים יותר (שכבר הבנו שהם שולטים פה קצת יותר מדי) שאין לי ספק שבמקום החדש אני לא אהיה מסוגל לכתוב עליהם כי החשיפה שם תהיה מטורפת והרבה יותר גדולה מזו שכאן - והשני לנושאים על המצב עלק, כמו אינטרנט, מוסיקה, פוליטיקה ועוד כל מיני ריגושים כאלה. ואם אעבור לשם, מה יהיה על E? האם ארצח אותו בדם קר ואכתוב שם בשמי האמיתי? האם נתחיל לבנות שם אושיית בלוגים חדשה מאפס (אתגר מרתק בפני עצמו)? או שאארוז את חפציו האישיים (לא הרבה, האמת. כולה כמה דיסקים וחבילת קונדומים) ונעביר אותו לדירה החדשה? אולי באמת כדאי לקחת איזה ספייס מהבלוגיה כאן שלפעמים מצדיקה את הכינוי "שלולית" ולמעלה מכך, ולעבור לשלולית חדשה וצלולה יותר. שאלות מרתקות, ללא ספק, שבינתיים אני נהנה בעיקר להתחבט בהן ועדיין לא להחליט כי כמה שזה ישמע מוזר - יש לי גם חיים, אמיתיים כלומר, להתעסק בהם.

בקיצור, עוד מוקדם לדעת באיזו אכסנייה ייכתב הפוסט שכותרתו תהיה "סידורים אחרונים בתשס"ז", ככה שאולי צפויות עוד כמה הפתעות בשקית ההפתעות הקטנה ההיא. בינתיים שנה טובה, everybody, וכמו שנראתה השנה האחרונה - לא נראה לי שזה יהיה דבר כל כך קשה לביצוע.

עריכה מאוחרת: שיר שמזמן חיפשתי ועכשיו מצאתי, ושנראה לי מתאים בשביל להיפרד מהשנה החבוטה הזאת שהסתיימה זה עתה. פרסמתי פוסט על השיר הזה לפני כמעט 3 וחצי שנים, בעידן של הרבה לפני שהיה אפשר להכניס כאן וידאו ונאלצנו להסתפק רק במילים. הנה הוא שוב, מוקדש לכל ילדי האלוהים שהיו איתנו בראש השנה שעברה, ושהשנה אלוהים כנראה באמת הפסיק לעשות חשבון כי הוא לקח אותם אליו מבינת ג'בל, ממרון א-ראס ומעוד כל מיני מקומות מקוללים אחרים.

אלה ימי היד הפתוחה
הם לא יהיו האחרונים
הבט סביב עכשיו
אלה ימי הקבצנים והבוחרים

זו שנת האדם הרעב
שמקומו שייך לעבר
יד ביד עם בורות
ותירוצים לגיטימיים

העשירים מכריזים על עצמם עניים
ורובנו כלל לא בטוחים
אם יש לנו יותר מדי
אבל ניקח את הצ'אנסים שלנו
כי אלוהים הפסיק לעשות חשבון
אני מניח שאיפשהו בדרך
הוא בטח הרשה לנו לשחק בחוץ
הפנה את גבו וכל ילדי האלוהים
חמקו דרך הדלת האחורית

וקשה לאהוב
יש כל כך הרבה מה לשנוא
להאחז בתקווה
כשאין כל תקווה לדבר עליה
והשמיים הפצועים מעל
אומרים שזה מאוחר, מאוחר מדי
ובכן, אולי כדאי שכולנו
נתפלל לזמן

אלה ימי היד הריקה
אתה מחזיק במה שאתה יכול
וצדקה היא מעיל שאתה לובש
פעמיים בשנה

זו שנת האדם האשם
הטלוויזיה שלך נוקטת עמדה
ואתה מגלה
שמה שהיה שם הוא מה שכאן

אז אתה צורח מאחורי הדלת
אומר מה ששלי שלי ולא שלך
אולי יש לי יותר מדי
אך אקח את הצ'אנסים שלי
כי אלוהים הפסיק לעשות חשבון
ואתה נצמד לדברים שמכרו לך
האם כיסית את עיניך כשאמרו לך
שהוא לא יכול לחזור
כי אין לו יותר ילדים
לחזור אליהם

וקשה לאהוב
יש כל כך הרבה מה לשנוא
להאחז בתקווה
כשאין כל תקווה לדבר עליה
והשמיים הפצועים מעל
אומרים שזה מאוחר, מאוחר מדי
ובכן, אולי כדאי שכולנו
נתפלל לזמן

האם אתה חושב שיש לנו זמן?
אנא, תן לנו זמן.

שמור   בטל

Emale
22/9/2006 15:31, בקטגוריות בנבכי הבלוגיה, סיכומים ומאזנים תקופתיים, חפירות פנימיות
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: velvet ב-23/9/2006 20:16