"51% וצפונה", הפטיר העיניים הכחולות וגרד קלות בראשו. "תבין, E, להיכנס לחברה שלך כשותף אסטרטגי ללא שליטה לא מעניין אותנו. המחיר שאנחנו מציעים הוא ככה וככה, וזה בתחשיב שעשינו ככה וככה, רק ביניינו, בלי לערב רואי חשבון וכל זה". עיניי ועיניי השותף שלי, שישב שחוח משהו מימני, הצטלבו שוב באותו מבט ששמור רק לנו, שצץ תמיד כשאנחנו נתקלים בעוד שרלטן מסוג זה או אחר, ושאומר בהבזק עייף ומנוסה אחד "וואלה, הנה אלה גם כן, חושבים שעשו אותנו אתמול, רוצים לקנות אותנו בזול וגם לא מספרים לנו מה הם בדיוק מתכוונים לעשות עם הפאקינג שליטה הזאת". שנייה של מבט, המון מילים.
הייתכן ששלוש וחצי שנים עברו מאז התייחסנו אליהם כ"מתחרה הגדול" שלנו, הגדרה יומרנית למדי עבור החברה בתחילת הדרך שהיינו אז? הרי מאז צמחו עוד כמה מתחרים ערמומים, חלקם קטנים וחכמים כמו שאנחנו היינו פעם, כשהמטרה של כולם היא לחקות אותנו ולכבוש את הנישה שיצרנו לעצמנו. אבל בינתיים המתחרה הגדול איבד את עצמו בנישה הזאת, ולקח לו שלוש וחצי שנים כדי להתקשר ולהזמין אותנו לפגישה כי "יש על מה לדבר". ואנחנו בכלל לא בטוחים שאנחנו רוצים להיקנות ע"י מישהו, וכבר כמעט סיימנו מהלך בכיוון אחר לגמרי. אבל איך אומר הפתגם הפולני הידוע? לשמוע לא עולה כסף. ואני, פולנית מדברת אלי.
בד הלבד הכחול המתקלף-בפינות, שעטף את חדר הישיבות צר המידות שמחלונו ניבט אחד הרחובות היותר סואנים בגוש דן, ושקידם את פניינו כאומר "אני יודע שציפיתם למצוא כאן פרקט עץ אורן עמוק גוון, אבל הי, קבלו אותי במקומו" - הבד הזה היווה את התפאורה המושלמת לאותו רגע מכונן בו השליך מיסטר בלו אייז את הצעתו לחלל האוויר. דומה ששותפו, שישב מצונף בכסאו, ביקש מחמת הבושה להטביע עצמו בתוך אוקיינוסי הלבד הכחול שהקיפו אותו. אבל אנחנו הרי לא באנו עם ציפיות לקבל הצעה לחיים טובים, נעלים יותר. התפנינו לטקס הבזק-המבט-העייף שלנו, חשנו שמיצינו אותו, הבטחנו לכחול העין ולמצונף שנחשוב על זה ונחזור עם הצעה נגדית, נפרדנו בלחיצת יד קולגיאלית משהו, החלפנו איזו הלצה כמדומני, וחילצנו את עצמנו מתוך יקום הכחול המעופש שעמד עלינו לכלותנו.
דוק של אכזבה מסויימת בעיני השותף התגלה לי לפתע, כמה דקות לפני שהורדתי אותו בבית. הייתכן שחזון החיים הנעלים יותר איים להכריעו? היש מצב שחלף בדל מחשבה במוחו למכור את עמל כפינו ו-ויתור על שליטה במעשה ידינו להתפאר, עבור משרה בחברה מבוססת גם אם מונופוליסטית ונצלנית מטבעה, פלאס משכורת קבועה ואולי גם סכום כסף ככה מהצד, שיספיק לקיצור שנות החזר המשכנתא שלו ב,נניח, רבע מהזמן? האם הוא באמת חשב למכור את עצמו בזול עבור כל הדברים הארציים והזניחים האלה?
חיש קל ציירתי לו את התמונה הגדולה בצבעים עזים. הכותרת "סבלנות" בהקה בה באלפי צבעי הקשת מעל שדות מוריקים, שעל פני הפרחים הירקרקים שצמחו בהם נצץ לו סמל הדולר האמריקאי, בעוד סמלי יורו מוזהבים עפו להם בשמיים כסנוניות המבשרות את קץ החורף. דוק האכזבה נעלם מעיניו. הוא היטיב את מעילו, הידק את צעיפו לצווארו, נפרד ממני בברכת "אז גבר, נתראה הערב במסנג'ר, הא?" ויצא אל הגשם הזועף שחיכה לו בחוץ. גשם, שאולי ביטא יותר מכל את המתחולל בנפשו באותם רגעים (ואלה היו יכולים להיות אחלה דימויים ובת זונה של תפאורה, רק חבל שהיה מה-זה חם באותו יום. אבל למה לתת לכמה פרטים זניחים לקלקל רגע דרמטי משובח).
אחר כך, בבית, הכנסתי את ההצעה של אנשי-הלבד לתבנית וורד, הכפלתי בשתיים, הוספתי אפס פה, אפס שם, פיזרתי קורטובים של רעיונות מקוריים לבונוסים שנתיים וחודשיים, הכנסתי לתיקיית הדראפט באאוטלוק ל-40 דקות על חום בינוני, ואחרי שהן חלפו לחצתי על ה"שלח". כנראה שזה הגיע אליהם קצת חם מדי ושרף להוא עם הכחול בעיניים את הלשון, כי למרבה התדהמה הם לא חזרו אלי עדיין עד היום.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
