Watching The Wheels

אולי תמצא איזו עבודה נוספת בחוץ במקביל ככה בשביל להתאוורר קצת, ענת מציעה לי כשאני חולק איתה ביאוס קל עד גבה גלי לאחר שסוף שבוע מבאס משהו בו כל התכניות המוקדמות התאיידו אחת לאחת והשאירו אותי יותר מדי זמן רצוף בבית. כן, אני עונה לה. אולי אני באמת אעשה את זה. אולי באמת אחרי ארבע שנים ומשהו של עבודה מהבית אני אמכור חלק מהעסק ולא חשוב בכמה כסף לאיזו חברה או אתר שיתן לי משרד מעוצב אצלו ולא משנה באיזה גודל, רק כדי שאוכל לצאת קצת מהבית, לנסוע לעבודה, לעמוד בפקקים כמו כולם ולנהל שיחות מוזרות כאלה, פנים אל פנים, ולא דרך מסנג'רים וגוגל טולקים. כן כן, אני ממשיך לשקר לה. אני באמת אעשה עם זה משהו.

שומע, אומר לי גיסי בארוחה בשבת. החלפתי ממקום עבודה, איזו חברה בקרית המדע ברחובות. מגניב, אני אומר לו, בטח יש לכם תלושים בצהריים לכל המסעדות השוות שיש שמה. כן, הוא ענה בעצב, אבל תנסה אתה להישאר ער בישיבות של הצהריים אחרי המבורגר ענקי ב"בלאק", אנשים מתים לישון אחרי זה. נכון, עניתי לו בחזרה. גם אצלי בעבודה אחרי ארוחת הצהריים יש חשק עצום ללכת לישון, אז אתה יודע מה אני עושה? פח, המשכתי בלי לחכות לתשובה. אני פשוט הולך לישון.

אז אתה מגיע מתישהו לת"א כדי שניפגש, שואלת אותי אתמול הפמיניסטית בטלפון, יש לך שם איזו פגישה או משהו שצריכה להוציא אותך מהבית? תתפלאי, אני עונה לה. אני מסוגל גם לקום בבוקר ולנסוע לת"א בשביל לשבת לצהריים או לקפה גם אם אין לי איזו פגישה. באמת? היא תוהה בציניות. כן, אני ממשיך. כמובן שזה יהיה על חשבון זמן האיכות שלי ושל האזרח ק' - אבל אני חושב שהוא יעמוד בזה. מאגניב, היא עונה, סוף סוף תוכל לספר לי מה קורה באינטרנט הזה שאתה עובד בו.

תמשיך לנסוע, אני אומר שלשום אחה"צ לילד בעוד טיול אופניים בפארק הענק, בו הוא מדווש במהירות שיא ונעצר כל כמה דקות רק כדי לראות אם הזקן שלו עומד בקצב ושומר איתו על קשר עין. תמשיך לנסוע,אני מודיע לו הפעם. חבל שתעצור כל פעם, אתה כבר בטח יודע את הדרך בחזרה לבד ואם לא - אני יושב פה על הספסל הזה כאן, הוא ממש בשוליים של הפארק, תזכור את המקום הזה. טוב טוב אבא, הוא עונה לי בחוסר סבלנות, עכשיו זוז לי כבר מהדרך, משאיר לי ענן אבק קל ונעלם במורד השביל.

וואלה הסתיו מתקרב, אמרתי לעצמי, מתיישב על ספסל ונושם קצת אוויר אמיתי, לא כזה שיוצא, נניח, ממזגן. ממש ממול, מעבר לגדר על הכביש הראשי, דהרו מכוניות של אנשים מוזרים. אלה שלא עובדים בבית, אלה שיוצא להם פחות לבלות אחה"צים מעוננים-משהו בטיול אופניים עם הילדים שלהם ובמקום זה הם מבלים שעות בפקקים כשאצלי הפקק היחידי זה האזרח, חוסם לי במסדרון את הדרך. האנשים המוזרים האלה, שצריכים בבוקר לקום בלחץ ולהתלבש לעבודה כשאני מדדה בעיניים חצי עצומות עם הבוקסרים למחשב ויכול גם להישאר איתם עד הצהריים אלמלא אני משכנע את עצמי ללכת לחדר כושר יחד עם כל עקרות הבית הנואשות, או אלמלא הדוור מלצל באינטרקום ומכריח אותי להתלבש כי צריך לרדת למטה ולחתום לו על עוד מכתב עם צ'ק שהגיע בדואר רשום.

לפעמים, כל מה שצריך זה לשבת על ספסל בפארק, להירגע קצת, לשאוף אוויר ולהסתכל מהצד על הגלגלים של המכוניות בסחרחרה הזאת שנקראת החיים - כדי להכניס את כל הפאקינג-עבודה-מהבית-סטאף הזה לפרופורציות אחרות לגמרי.

1998-2006

"זה האתר שבניתי לקראת המונדיאל, אני אשמח אם תוכלו לעשות איתי שיתוף פעולה ומצד שני לפרסם אותו באתר גדול כמו שלכם. השקעתי בו הרבה", אמר המייל שקיבלתי לפני כמה ימים. האמת? אתר לא רע בכלל, רואים שנעשה מהבטן ועוצב בתשומת לב עד כמעט הפרט האחרון. עוד בחור שחולם לעשות את זה באינטרנט, חשבתי לעצמי. בדיוק כמוני, לפני 8 שנים בדיוק.

יוני 1998 ועולם הספורט התכונן לקראת טורניר גביע העולם בצרפת. גם אני התכוננתי: שדרגתי את האתר הפרטי הקטן שתחזקתי כבר יותר מחצי שנה קודם, הוספתי לו דפים וקישטתי אותו יפה-יפה בסמל התרנגול הצרפתי שהיה הקמע של אותו מונדיאל. עדכנתי אותו בין עבודה זמנית אחת לשנייה: כבר שמונה חודשים מאז שפוטרתי מאותה עלק חברת אינטרנט הזוייה שהיתה סוג של שפן נסיונות בעולם אינטרנט ישראלי בו שלטו בעיקר פורטלים כמו IOL, וואלה, תפוז, נטקינג ועוד איזה פורטל סגלגל בשם 'אחלה' - ולידם בעיקר ריק וובי אפלולי. שמונה חודשים והמשכתי להתעקש לחפש עבודה בחלל הסייברי הזה, מה שקצת היה קשה כי, ובכן, היה שם חלל. ולקוות למצוא מקום עבודה באחד מהפורטלים לעיל היתה בעיקר תקווה קלושה, מאחר והם אויישו במעט מאוד אנשים שרובם עסקו בצד הטכני ופחות התכני. אז שרדנו איכשהו מעבודה ומפירוק חסכונות ומתקווה שמשהו טוב יצוץ.

אני לא זוכר אם זה היה מייל שקיבלתי או טלפון, אבל מהצד השני היה מנכ"ל של אחד מהאלה שלמעלה. "ראינו את האתר הפרטי שלך ואנחנו רוצים שהוא יהיה חלק מהפורטל שלנו בתקופת המונדיאל", הוא אמר. "כמה אתה רוצה לחודש הזה?" נשמעו המילים הדמיוניות בצד השני. זרקתי סכום מגוחך של 3000 ש"ח וההוא מיהר לקפוץ על המציאה. "סגרנו", הוא מלמל בחיפזון. "שיהיה לך הרבה בהצלחה".

מישהו בטח צוחק עלי, חשבתי למחרת כשמנכ"ל פורטל מתחרה התקשר או שלח מייל או מה זה בעצם משנה. "ראינו את האתר הפרטי שלך ואנחנו רוצים שהוא יהיה חלק מהפורטל שלנו בתקופת המונדיאל", הוא שיחזר את השיחה עם ההוא מאתמול. "אבל אנחנו", פה הגיע הטוויסט, "אנחנו התרשמנו מאוד מהיכולות שלך ורוצים להמשיך לעבוד איתך גם אח"כ. אז לא ממש נשלם לך על התקופה הזאת, בוא תכין לנו כמה רעיונות לאיך אתה רואה את העבודה אצלנו אח"כ - ושם כבר תגיע המשכורת וכל הדברים המסודרים שצריך".

פראיירים כנראה לא מתים. הם רק נדונו למצוא את עצמם חיים בתקופת טרום עידן הבועה, היכן שהבטחות שווא היו שוות זהב וטייטלים כמו "עובד באינטרנט" נצצו גם לעיוור שתקוע במעלית באמצע הפסקת חשמל יזומה. אז הודעתי למנכ"ל מאתמול שאני מצטער אבל פה מבטיחים לי שווא הרבה יותר קוסם ו-ויתרתי באלגנטיות אך בקלות דעת על השלושה גראנדס שרק אני, אלוהים ומנהל הבנק שלי ידענו כמה הייתי צריך.

המונדיאל היה מצויין. זינאדין זידאן וחבורת הטריקולור שלו מעכו את כולם בדרך לגביע היסטורי ואני עבדתי ימים כלילות על האתר המצויין לא פחות שלי, על מחשב שבקושי זז ובמהירות אש של 28.8K. הפורטל ההוא קישר איכשהו לאתר שלי, היו ים כניסות ובאופן כללי הרגשתי נחשק, מחוזר ומלא ברק. אבל אז המשחק נגמר: בערך יומיים אחרי שדידיה דשאן הניף את הגביע, המנכ"ל המצויין התחיל להתחמק בכל מיני תרוצים שונים ואני נשארתי עם אתר שתוקפו פג אתמול, בלי חיזורים מפורטלים נחשקים ובעיקר בלי 3000 ש"ח בחשבון. אה, וגם בלי עבודה מובטחת. את העבודה המובטחת ואת הטייטל של "עובד באינטרנט" קיבלתי באופן רשמי שנה ומשהו אח"כ, ובצירוף מקרים משעשע זה קרה דווקא באותו פורטל ששמח לשלם לי את 3000 השקלים שהיו אמורים להיות המשכורת הראשונה שלי באינטרנט. השאר הוא בעיקר היסטוריה.

לבחור ההוא ששלח אלי את המייל לפני כמה ימים היה כנראה יותר מזל, בעיקר בקטע של להיוולד ולגדול קצת מאוחר יותר. נגיד, 8 שנים אח"כ, לעידן בו יש קצת יותר אפשרויות, בועה הרבה יותר נפוחה ויציבה וגם כסף לא רע. כי בערך שבוע אחרי שהשתהתי עם התשובה שלי אליו - ראיתי את אתר מונדיאל 2006 שלו מקושר, מוטמע ומלונקק היטב באתר מתחרה לשלי. מעניין איפה הוא יהיה אחרי שהחודש הזה ייגמר, חשבתי לעצמי. פתחתי את המייל שלו, כתבתי בחיפזון "שיהיה לך הרבה בהצלחה", ולחצתי על 'שלח'.