הדרך הביתה ממשרד רשם החברות לא היתה שונה במיוחד, אבל בכל זאת משהו הרגיש אחרת. פתאום אני הבעלים של חברה משלי. אני הסו-קולד מנכ"ל, הדירקטור כמו שאוהבים לקרוא לזה אצל הרשם. חברה קטנה. חברה של שלושה שותפים, אמנם, אבל היי - גם מיקרוסופט ומיראביליס התחילו ככה, לא?
כשהקמתי את האתר של הסו-קולד "מיזם" לפני שנה וחצי בערך, לא חשבתי שנגיע לאיפה שאנחנו נמצאים היום. כלומר, היה רעיון רחוק של חברה והכל, אבל מי בכלל חשב אז על לשלם את האגרה המטורפת בסך 2182 ש"ח עבור רישום חברה, למי היה כסף לשטויות האלה. חשבתי יותר בכיוון של מאיפה נגרד את הכסף להעביר איכשהו בשלום את החודש.
והכי אירוני היה שהבניין של רשם החברות נמצא שני מטר מהמשרדים של חברת הבועה בה עבדתי לפני איזה 4 שנים, החברה שהיתה בין הראשונות לסמן בהתפוצצותה את תחילת סוף עידן הבועות באינטרנט. החנתי את האוטו בדיוק באותו מקום שהייתי מחנה אותו כל בוקר במשך יותר מחצי שנה, והלכתי בכיוון שהייתי עושה כל בוקר לכיוון משרדי הפרקטים והספוטים בבניין המפואר ההוא. אז עבדתי בחברת בועה, ועכשיו יש לי חברה משלי, חברה שלפני 4 שנים בטח היתה מכונה גם היא "חברת בועה". אלא שהיום, בעידן האינטרנט ההולך ומשתקם, הבונה את האמון שלו מחדש בשוק החופשי - הדפנות של הבועה הזו הרבה יותר עבים, בעלי חברות הרבה יותר זהירים - ומי שלמד כבר על בשרו את התנהגות שוק האינטרנט האכזרי הזה, גם בתור שכיר ואולי בעיקר בתור כזה - יודע בדיוק איך וממה להיזהר כשהוא נכנס לעולם הזה שוב, עולם שלמרות כל מה שהוא עבר בו הוא מעולם לא חשב לעזוב אותו.
ובדיוק כשישבתי אצל הפקידה קרו שני מעשי שטן קטנים: אחד מהטפסים החשובים נעלם ופתאום הופיע, לא לפני שהרצתי טלפונים לעו"ד שלי שהכין את כל הטפסיםם מראש, וכמעט פיטרתי אותו על הפאק הזה. הוא כבר הצליח לשכנע את העו"ד במשרד הרשם לקבל את המסמך בפקס וכבר שלח אותו - עד שכשחזרתי לפקידה התברר שהמסמך היה בין הניירות שלי כל הזמן. בחי אלוהים שגם אני וגם היא חיפשנו אותו טוב קודם, אבל אני נשבע שהוא פשוט לא היה שם. לא מספיק שהייתי במתח לראות כבר אם שם החברה שביקשנו עדיין פנוי או לא - הגיע הקטע הזה. כאילו שאלוהי רשמי החברות רוצה למתוח אותי עוד קצת.
וזה עוד לא נגמר: אחרי הבלאגן הזה הפקידה הכניסה את הנתונים שלנו למחשב, ופתאום התוכנה המפגרת שלה נתקעה. לא עזר גם ריסט וגם לא טכנאי, ורק אחרי דקות ארוכות היא נזכרה באיזה טריק שפעם היא עשתה כשזה קרה לה והופ - הכל פתאום עבד. אלוהי רשמי החברות בטח נקרע איפשהו מצחוק.
"תגידי", שאלתי את הפקידה, "כל הבאגים האלה הם סימן לא טוב בשביל החברה הזאת, לא?" "להפך", ענתה לי המתוקה. "אתה אוכל את כל החרא עכשיו, כדי שאח"כ יהיה הרבה יותר קל". צודקת, חשבתי לעצמי, ותהיתי אם הילדה הזאת היתה בתיכון או כבר בצבא ב-98, שנה בה כל מי שנגע במשהו ששייך רק קצת לעולם "האינטרנט הישראלי" השתכר והיה בטוח שהוא מסדר לעצמו ולנכדים שלו את החיים עם מכרה הזהב הזה שהוא (חשב שהוא) חי בו.
עד שהכל התאדה. או יותר נכון - עד היום ב-12 בצהרים. מעכשיו עולם האינטרנט הישראלי ייראה אחרת לגמרי.