הערב בפארק

קשה להסביר את זה במילים. שלוש שעות עברו מסיום ההופעה ואני עדיין רועד. קשה לי להאמין שזה קרה, אבל הייתי שם. הלהקה של החיים שלי, זאת שאני מעריץ כבר 25 שנה, באה להופיע כאן למרות המצב. שמונה אזרחים נהרגו היום בצפון, ארבעה חיילים בלבנון, ונסראללה בנאום שלו אחה"צ מאיים לזרוק טילים על תל אביב. אבל הם כאן למרות הכל, 45 אלף מעריצים בפארק הירקון הגיעו להודות להם על המחווה הזאת, זאת שבאה להזכיר שיש פה עדיין שאריות של חיים נורמלים.

הגעתי לשם שעתיים לפני, כדי לתפוס מקום טוב ליד הקונסולה. שם, הבטיח שמוליק, שומעים הכי טוב. וואלה, איך הוא ידע. הוא עצמו כבר היה ממוקם שם על השני מטר דשא רבועים שלו כשהגעתי, ולא הרבה אח"כ הגיע רונן. יא אללה, אני חושב שלא ראיתי אותו מאז סוף הצבא. השתנה לגמרי, הבנאדם, בחיים לא הייתי מזהה אותו. סיפר לי שהתחיל ללכת לו בחיים אחרי תקופת נאחס ארוכה. אח"כ קלטנו שם גם את מוטי, הברווזון ההוא, מסתובב כמה מטרים מאיתנו. הסתובבנו בבת אחת עם הגב אליו ונקרענו מצחוק. איזה מזל שלא ראה אותנו, אחרת היה נדבק אלינו כל ההופעה ורק אני, שמוליק ואלוהים יודעים כמה דביק הוא יכול להיות. במיוחד כשיש תשעים אחוז לחות במרחב הלא מוגן בפארק.

בשעה עשרים ואחת וחמש עשרה קטנות בדיוק כבו האורות. דייב גאהן, בחליפה ממנה הוא ייפטר במהלך הערב, עלה בחשכה לבמה. הצלילים הראשונים של הגיטרות הקורעות ב-A pain that i'm used to ניסרו את האוויר והדליקו אותו בשנייה, יחד עם כל הקהל. אף אחד כבר לא ישב. כולם עמדו, קפצו, רקדו, מחאו כפיים והשתוללו. ב-In your room גם שמוליק לא יכל להישאר אדיש לקפיצות המטרידות שלי על הגב שלו. כאילו, אוקי, הבחור קצת כבד - בערך בגובה שלי וגם באותו היקף - אבל עם כל הכבדות יחד איתי על הגב שלו, אתה לא יכול להישאר אדיש לדייב מסתובב עם העמוד של המיקרופון כמו אחוז אמוק, כשמרטין מסתכל עליו מהצד, הגיטריה תלויה עליו, הכרבולת המצחיקה שהוא סידר לעצמו על הראש נוטה כבר קצת הצידה - ופלטש משחק אותה אדיש מעל הקלידים בעמדה הימנית למעלה. אז כן, גם שמוליק התחיל לקפוץ כמו פיל שעקצה אותו נמלה קטנה. נדמה לי שאלה התנועות הכי חדות שראיתי אותו עושה מאז תיזז אותו הסמ"ח בקור של 3 בלילה בטירונות.

דייב כבר היה עם הגופיה שלו, כשאיפשהו בין World in my eyes ל-Parsonal jesus היה נדמה לי ששמעתי צופר. בהתחלה לא הייתי בטוח. סך הכל גם Parsonal jesus מתחיל עם גיטרה שאתה יכול לטעות בינה לבין סירנה. אבל לא. קול הצופר התחזק. פתאום קלטתי את רונן מסתכל עלי בבעתה. הסתכלתי עליו בחזרה, לא חושב שראיתי אותו אף פעם ככה. נסראללה הבן זונה? שוב מקיים את ההבטחות שלו? דווקא עכשיו? לא יכול להיות. הסתובבתי לאחור. למעלה על גבעת הדשא המוגבהת אנשים התחילו לרוץ. חלק נשכבו על האדמה. הצלילים של jesus הופסקו כמעט באחת. דייב כבר מזמן לא היה על הבמה, גם מרטין ופלטש, כשהסירנות יללו מכל כיוון. דחפתי את שמוליק במעלה הגבעה והתחלנו לרוץ, לא ממש יודעים לאן.

מרחוק נשמעה התפוצצות חזקה. נפילה? כנראה. אנשים התחילו לצרוח לידנו, לדחוף ולרמוס. את רונן כבר איבדתי מזמן. הנפילה השנייה היתה כבר קרובה יותר, כמוה גם הפלאשבקים מיריות התומ"תים שאני ושמוליק תפעלנו בצבא. השריקה הבאה כבר נשמעה ממש באיזור, הולכת ומתקרבת אלינו. תפסתי את כל המאה ואלוהים יודע כמה קילו של שמוליק וניסיתי לקפוץ איתו לתוך איזו תעלה שהיתה שם. שנייה לפני, שמוליק מעד, כששניינו מתגלגלים ונוחתים כשאני למטה והוא נוחת עלי עם כל כובד משקלו. ואז הגיע הבום. 

הרגשתי את האדמה רועדת. חלקים גדולים של דשא, אדמה וגזעי עצים עפו עלינו. מפה אני כבר לא זוכר כלום.

קשה להסביר את זה במילים. שלוש שעות עברו מסיום ההופעה ואני עדיין רועד. הרופאים אומרים שזאת תגובה טבעית לתנודות חום הגוף כתוצאה מספיגת הרסיסים ברוב חלקי הגוף ואיבוד של לא מעט דם. שמוליק שוכב בחדר לידי, המצב שלו לא טוב, אומרים שבנוסף לרסיסים הוא ספג את רוב ההדף כשהוא נפל ובעצם גונן עלי. אני מקווה הוא יחזור להכרה כמה שיותר מהר, אבל לפחות הוא חי. לרונן לא היה את המזל הזה. מסכן, דווקא כשסוף סוף התחיל ללכת לו בחיים.

This is the day

ונדמה שכל הבאסה והחרא של התקופה האחרונה, המלחמה, החיילים והאזרחים שמתים כל יום, ולהבדיל אלפי הבדלות אך עדיין אסון קולוסאלי בפני עצמו - ביטול ההופעה של דפש מוד - נדמה שהכל מתנקז ליום הזה, תשעה באב, התשעה באב מהמוצדקים שהיו כאן מבחינה סימבולית. בתור אדם מאוד לא מאמין, בטח לא כזה שצם בגלל משהו שקרה אלוהים יודע מתי - אף פעם לא אהבתי את היום הזה שנתקע באמצע החופש, הקיץ, שסוגר לך את החיים השוטפים וגם את בתי העינוגים (ככה קוראים לכל בתי הקולנוע, המסעדות ודומיהם בשפה מוניציפלית, לא?). אבל השנה, באמצע קיץ ארור, שגם ככה אף אחד לא ירצה לזכור אותו, ומצד שני ייזכר קולקטיבית בראשם של רבים ויעלה עווית של שאט נפש בכל פעם שיישמע צמד המילים "קיץ 2006" - אז השנה נראה שתשעה באב של הקיץ המזורגג הזה הוא איזה טופ של דאון. יום שמרגיש שכולם מתייחדים עם הביאוס העממי, הבוץ הישראלי, של המועקה המזרח-תיכונית. יום, שיחד עם כל השירים העצובים, המדכדכים באופיים והיפים בנוגותם שרצים מאתמול בערב בערוץ 24 ושרק מוסיפים שמנים מסוגים שונים למדורה, מגבירים את תחושת ההתייחדות המזופתת הזאת. יום זיכרון לבאסה שעוד כאן.

ועם כל זה, אני מעדיף לראות את שיא השפל הזה שבתשעה באב התשס"ו כמשהו שממנו אפשר רק לעלות. הבה נהיה אופטימים, רבאק. הבה נאמין שמפה דברים ישתנו רק לטובה, שהרעים ימוגרו, שהטובים יחגגו, שדפש מוד יעשו פניית פרסה ובאופן בלתי מוסבר ובלתי הגיוני בעליל יקמבנו פה את ההופעה האבודה שלהם, זאת שהיתה אמורה להיות נקודת האור בתוך כל חום יולי-אוגוסט השחור הזה. כן כן, זהו היום. היום שבו החיים ישתנו מן הסתם, שדברים יסתדרו בו מעצמם. כי מה נשאר אם לא להאמין שיותר חרא מעכשיו לא יכול להיות, סעעעמק.