Classic

אני די בטוח שכבר התחלתי פעם איזה פוסט ככה: מה שיפה בעובדה שאתה מחזיק בארכיון מכובד של חמש שנים בבלוג שלך, זה שאתה יכול לקבל הצצה אל הזמן המקביל לפני עד 5 שנים לאחור, לאחוז בפרספקטיבה נוגה ולתהות לעצמך היכן היית ואנה אתה בא. בדיוק חמש שנים אחורה, עניתי כאן על איזה שאלון מטופש שזכרתי בבירור שכתבתי אותו ביום הראשון לשנת הלימודים התשס"ג, לא הרבה זמן אחרי שחזרתי מליווי של הילד עד להסעה שלקחה אותו לגן. אני כמעט זוכר את אותו יום ספציפי: הוא היה אז בן חמש פחות שלושה חודשים, היום הוא בן 10 פחות אותו פרק זמן. אני הייתי אז חצי שנה לפני גיל 35, היום אני חצי שנה לפני הפאקינג 40. אז הוא התחיל שנה שלישית בגן, מחר הוא עולה לכיתה ד'. אם הוא היה יודע אז מה מחכה לו, אילו ידעתי אני מה מחכה לי. פרספקטיבה נוגה, הרי כבר אמרנו.

בסעיף הקימה באותו שאלון אדיוטי לא השתנה הרבה לעומת היום, חוץ ממספר מברשות השיניים באמבטיה. כן, לפעמים לא צריך הרבה יותר מאשר להיזכר שפעם היו לך באמבטיה "חמש או שש" מברשות שיניים ועכשיו יש הרבה פחות, כדי לאנפף לעצמך בתוגה סימלית אך עדיין נשלטת. החלק הפחות נוגה והדי הרבה יותר משעשע הגיע בפסקת המותגים האהובים על העולל: במרחק של חמש שנים, מייק מ'מפלצות (ע"ר)', פוקימון ושאר חבריהם מ'הופ קטנטנים' של 2002 - נראים חסרי אונים ובלתי מזיקים לחלוטין ליד זים הפולש ומגוון חבריו החייזרים מ'ניקולאדיון' של 2007 אותם הוא צורך היום במנות לא קצובות בכלל.

לגבי הרגלי האכילה של כותב שורות אלה ("אוכל נס ושותה איזו פרוסת לחם". אין, כבר אז הייתי מצחיקן מוטרף), ובכן, לא הרבה השתנה. מוזר, אז איך בדיוק עליתי במשקל במשך חמש השנים האלה? אה - כנראה שוופלות החלבה שמוזכרות בהמשך דאגו לזה. חדר כושר? מי שמע עליו ב-2002. כלומר, לא שמעו עליו בפרבר האפרורי של עיר השינה שאיכלסה את מאות בני המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני עד נמוך איתם התגוררנו אז. לעומת זאת, בפרבר האפרפר-ירקרק (בזכות הריאות הירוקות כמובן) של עיר השינה שמאכסלת את מאות בני המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני עד, ובכן, בינוני איתם אני מתגורר כיום - שמעו גם שמעו. זה ש"הם" לא הולכים להתאמן שם כבר חודש וחצי זאת בעיה "שלהם".

אבל הבלאסט פרום דה פאסט הפציץ בשלוש הדוגמיות לשירי האמפי שהבאתי תחת סעיף "איזה מוזיקה אתה אוהב לשמוע על הבוקר". נעזוב כרגע את הדיון האפשרי בהרגלי צריכת המוזיקה שהשתנו אצלי מאז ואת העובדה שאני כבר לא שומע אמפי'ז על המחשב אלא יותר נכנס לפייבוריטס שלי בטיוב וצופה בהם: מסתבר שבאותו "בוקר של כיף" (כותרת הפוסט) האזנתי ל'גן ריק' של אלטון ג'ון (שומר אותו לקשט את פוסט-אחד-מימי-השנה-הקרובים לרצח ג'ון לנון), איזה דואט-סול אייטיזי זניח בשם 'בייבי קאם טו מי' - והבלאסט המפוצץ, כאמור, הגיע בצורת ה-וואן היט וונדר של אדריאן גורביץ'. שיר בשם 'קלאסיק' שמתישהו בתחילת 82 כבש את צמרת המצעד של ב. דודקביץ' וגם אותי, בתול מצעדים בפרט ומוסיקה בכלל, שהפך את 'קלאסיק' לנעימת התקופה ההיא של חייו עוד לפני שהוא ידע מה זאת נעימת תקופה.

"עכשיו אני חי את חיי / יום אחרי יום / מאז שאיבדתי את אהבתך / איבדתי את שפיותי", שר אז גורביץ' את השורה המדממת הזו לפני שהתאדה לו אל גנזכי התקליטיות שרגל אדם לא דרכה בהן ברבע המאה האחרונה - אבל השאיר מאחוריו שורה שאני די בטוח שגרמה לשיר הזה להיות לא רק נעימת התקופה ההיא אז - כשאיה מהכיתה המקבילה לא ערגה בחזרה לבן 14 ההוא שערג אליה בסתר ולא עשה שום דבר מעבר לזה, כלומר, שום דבר חוץ מלהקשיב לאדריאן גורביץ' במצעד ולחשוב עליה - אלא שורה שצצה ברבדים שונים של הבק אוף מיי מיינד לאורך כל השנים מאז, כמובן שברגעי הפרידות הנכונים. אז אולי הפכתי מאז יותר ויותר מחוספס מדי מכדי לתת לשורה מאיזה שיר שכוח אל לדמם אותי, ואולי אני כבר לא מאבד את שפיותי כמו באותה השורה הנ"לית - אבל עצם העובדה שהשורה הזו כמעט תמיד חלפה לי בראש ברמה זו או אחרת הפכה את כל השיר לנעימה של תקופות שונות. כן, אולי גם של זו שעכשיו.

קלאסי, הרי כבר אמרנו.

Got to write a classic
Got to write it in an attic
Babe, I'm an addict now
An addict for your love
I was a stray boy
And you was my best toy
Found it easy to annoy you
But you were different from the rest
And I loved you all the wrong ways
Now listen to my say
If it changed to another way
Would the difference make it
Would it be a classic
I gotta send it right away

Got to write a classic
Got to write it in an attic
Babe, I'm an addict now
An addict for your love
Gotta write it down and send it right away
Got to write a classic
Got to write it in an attic
Babe, I'm an addict now
An addict for your love

Now I'm living my life
One day at a time
Since losing your love
I've been losing my mind
No more can I see
The future so clear
And it's not what I mean
I mean it's not what it seems
I just keep living for dreams
And it's not what I mean
I mean it's not what it seems
I just keep living for dreams

Got to write a classic
Got to write it in an attic
Babe, I'm an addict now
I'm an addict for your love
Gotta write it down and send it right away

שמור   בטל

Emale
2/9/2007 02:44, בקטגוריות סווווו אייטיז, ההקלטות הגנוזות, סיכומים ומאזנים תקופתיים
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: לילי ב-7/9/2007 00:50

חמש שנים

בפברואר 2002 האינטרנט הישראלי נראה כמו הפרצוף של ישראבלוג. הרבה חול וחול. בעיקר לבן. בכל מקרה, בפברואר 2002 ישבתי במוסך של אבא, בניתי לי בלוג עצמאי לבד ועדכנתי אותו בסתר על גבי המחשב המשפחתי. זה לא היה קשה, כי כנראה שבימי השממה של תופעת ה"בלוגים", כפי שהקפידו להקיף אותם במרכאות אז ב-ynet - היה קל לקבל חשיפה גם בלי להיות שייך לאיזו קהילה הומה כמו, נניח, פורום בלוגים בתפוז שהיה אז מוקד הסצינה המתהווה. כן כן, ככה זה שאתה אחד מחלוצי הטרנד המתגבש. כל כך חלוץ וכל כך מתגבש, עד שיום אחד פתחתי את ynet וגיליתי שתמונת הנושא בבלוג שלי מתנוססת בכתבה ראשית על "הדבר הבא ברשת", שתי אצבעות מעל לא פחות מבריטני ספירס:

אני מניח שההרגשה החמצמצת של תדהמה המלווה בגאווה נסתרת, שמלווה עשרות עד מאות בלוגרים שנחשפו מאז, השתלטה עלי. במיוחד כשעיון מהיר במדור הנחשק "עלו ברשת" של א. יצחייק המיתולוגי גילה שאני מככב גם שם. מיהרתי להסתיר את העיתון מאבא והלכתי לבדוק, בסתר כמובן, את ההשפעה הקשה על הסטטיסטיקות: אם זכרוני אינו מטעני, היו למשהו בין 300 ל-400 כניסות באותו יום, משהו שבלוגר/ית נחשב/ת מינוס עושה כיום ביום פרסום פוסט חדש עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. אבל בכל זאת, בעידן שהאינטרט המהיר לא היה נחלת כל בית אב, ושבו חלק לא קטן מבתי האב האלה שילמו עדיין על הגלישה לפי פעימות המונה - זה היה מספר יפה. וגם מבהיל.

מתישהו בתחילת יוני 2002 נמאס לי לעדכן הטמ"לית וללא ממשק מתוכנן כלשהו את הבלוג. נשברתי והצטרפתי למשפחת העמים, כלומר לשרותי השכונה הקטנה שהתחילה לצמוח בישראבלוג - וזאת תוך כדי הליכה נגד רגשותיי העיצוביים ההו-כה מפותחים. באותו יום מר ונמהר ה-11 ביוני 2002, כתבתי ביומני כך: "עם להעליב - אני חושב שמישהו שם בישרא-בלוג (שם נוראי. מה, רציתם לשדר עממיות? הצלחתם, ביג טיים) צריך להתחיל להשקיע באתר הזה יותר, עיצובית ז"א. קחו איזה פועל רומני, שלמו לו 4.75 ש"ח לשעה והוא כבר יעשה משהו הרבה יותר טוב ממה שיש לכם עכשיו. יש לכם אחלה מערכת, אבל החזות, הו החזות". ההצעה עם הפועל? ובכן, היא עדיין בתוקף. רק שנראה לי שלא נשארו כרגע לנענע 4.75 ש"ח מיותרים לאף פועל רומני, אחרי שנתנו כנראה את כל הכסף שלהם לאחד, י. חבוט.

תמיד הרי הייתי טוב מול קהלים קטנים, ככה שבלי שתכננתי די מהר תפסתי איזו נישה קטנה ומיוחדת בבלוק. ב-10 בספטמבר 2002 ראה אור הגיליון הראשון של "השבוע בשלולית: המקומון של הבלוגוספירה" - פוסטים בפורמט של סו-קולד ניוזלטר שכתבתי ושעסק בחדשות האחרונות בביצת הבלוגוספירה. כיכבו שם בין השאר בלוגרים שכבר הלכו לעולמם (הוירטואלי, אני מקווה) כמו תמרה&מאיר, רותי שרמוטי ועוד ניקים נוסטלגים שאני בטוח שמעלים ברגעים אלה דוק של דמע על ריסיהם של כמה מהותיקים פה. אני באמת לא יודע איך היו לי כוחות לזה, אבל אני מניח שגם אני נישאתי על גלי ההתלהבות מהטרנד. חלוץ, להזכירכם, כן? בשיאה, היו רשומים כ-20 איש לקבלת ההברקה הזאת למייל. הם, אגב, מחכים לה שם עד היום. שועי אינטרנט שיחרו למוצא פי, ואף זכיתי לפינה בטורו של השועה הגדול מכולם, שאז עוד לא קראו לו 'ערס פואטי' בכלל אלא סתם 'סבא לינק'. עוד אחד משיאי הרגש של אותה תקופה היתה ידיעה במדור האינטרנט הפופולרי של העיתון קובע האג'נדות 'עכבר העיר', על הבלוג. כתיבה מתישה לעיתים, הא?

ההצלחה וגם הכסף הגדול שלקחתי במרמה מ-144 המנויים שלי עשו את שלהם, ויום אחד קמתי ועברתי מהמוסך הקטן אל בנייני משרדים מפוארים אי שם בדאון טאון פארק המדע בראש העין. שלט גדול ומאיר עיניים מעל הבניין זעק  "סייברלייף תעשיות פיבלוש (ע"ר)", ובמקביל לצוות הכותבים שעמל 24/7 סביב הבלוג עבדו באגף אחר מעצבים וארט דיירקטורים מהשורה הראשונה על עימודו החזותי. בתור מובילי דעת קהל בכירים, הרי לא יכולנו להרשות לעצמנו לשקוט על השמרים. כל כמה חודשים התכנס צוות התכנתים הדמיוניים יחד עם הגרפיקאים חסרי החיים, וביחד הם הגו לוק חדש ופיצ'רים פורצי דרך עבור הבלוג. כל זאת במטרה להיות תמיד, אבל תמיד בחזית הפוסטולוגיה. גרסאות שונות קמו ונעלמו, דוגמנים ודוגמניות שהוזמנו במיוחד מסוכניות סטטיסטים נבחרות עבור 500 דולר לשעת עבודה הוזמנו לימי צילומים מתישים שבסופם הם מצאו את עצמם נכנסים לפנתיאון ומעטרים את ה-header העליון והנחשב של הבלוג. אח, לו יכולתי לשים שם באנר של קוקה קולה, למשל, הייתי עושה מיליונים.

השנים עברו וגם חלפו. תופעת ה"בלוגים" הלכה והפכה למיין סטרים. איבדנו את הייחוד. מהגבר, האישה, הדפדפן, המודם והזמן הפנוי - נשאר רק, ובכן, הגבר עם הדפדפן. לא יכולנו להתמודד עם סיפורי הזיונים של כל רווק שני ועם טכנולוגיות הגליטרים מעוררי הקנאה של כל פקאצה שלישית. המציאות השתנתה: שכונת ישרא העממית הפכה לעיר סואנת. זה ואלף סיבות אחרות הורידו את "סייברלייף תעשיות" ממרומי המקום השלישי בטבלת הבלוגים שעשו עניינים מתישהו ברבעון הראשון של 2004, אל סף פשיטת רגל. צימצמתי כח אדם, חתכתי בבשר החי ועברתי לחדרון אחורי בבית דפוס ברמלה. שם אני מתפרנס מעבודתי העיקרית ככותב טוקבקים פיקטיבים לפי הזמנה (5 ש"ח לתגובה ראשית, 2 לתגובת משנה. הנחה לגימלאים של 'נטקינג') - אך ממשיך לגלוש ביו-טיוב בסתר ולעדכן את הבלוג. הייתי יכול להרוויח קצת יותר ולחיות בכבוד, אבל גם מודעות של גוגל אדסנס לא מרשים לי לפרסם פה (רמז רמז). בכל מקרה, היום בערב אלבש את בגדי החג שלי, אשבור את קופת החיסכון ואלך לדפוק איזו שווארמה חגיגית בכיכר. בכל זאת, לא כל יום חוגגים חמש שנים לבלוג.

שמור   בטל

Emale
11/6/2007 14:51, בקטגוריות בנבכי הבלוגיה, סיכומים ומאזנים תקופתיים
67 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: E ב-16/6/2007 18:32