The Way It Used To Be

פטור מלא

זה לא שלא שמחתי לקבל שוב בתיבת הדואר (האמיתית) את המכתב הזה עם חותמת המשולש. נהפוכו: התבאסתי לגמרי. למרות שכבר כך וכך שנים שלטונות הצבא מתייחסים אלי כאל איש מת מהלך ומקפידים לא לקרוא לי למילואים, אין כמו מכתב עם חותמת משולש להחזיר בך אהבות ישנות. כלומר, פחדים. זתומרת, תחושת "פייי סעמם עוד פעם אני אצטרך לשלב אחד או שני ימי מילואים בלו"ז המה-זה צפוף שלי, מה הם רוצים ממני אחותם זונה". ועל כן מה רבה היתה הפתעתי שכשפתחתי את המכתב המתינה לי בתוכו הזמנה - לא, לא לסיור כתובות מרגש בעורף גוש דן, וגם לא יום עבודות משרדיות לאור הפלורסנט הקופח - כי אם הזמנה רשמית לסור לבסיס הקרוב כדי לקבל תעודת פטור מלא רשמית, סופית ומוחלטת בהחלט משירות המדינה אותה אני כה אוהב.

תחושה אמביוולנטית עמומה אפפה אותי כשניסיתי למנוע מחיוך מר-מתוק להתפשט לאורך הפנים: מצד אחד ואם להודות על האמת - כאמור כבר כמה שנים לא טרחו בכלל לזמן אותי. והאמת שכשכבר התקשרה אלי קצינת המילואים לפני כמה חודשים ושאלה בנימוס אם "בא לי" לעשות איזה סיור כתובות קליל, הסתכלתי ביומני הדמיוני ואחרי כמה חיכוכים דמיוניים לא פחות ביני לבין עצמי השבתי ב"איזה בעסה, יש לי סידורים מחר" שגרר "אה, סבבה, אין בעיה" מהצד השני. כן, בטח, מיד אחר כך היא בוודאי סימנה אותי תחת סעיף "פסולת אנושית חסרת מוטיבציה שאנו כבר לא זקוקים לה", מה שבטח האיץ את קבלת הפטור - אבל מצד שני לא יכולתי להימנע מלחשוב לעצמי מה, זהו? צבא ההגנה המפואר כבר לא זקוק לי יותר? הרי עוד לא הספקתי לזיין את הפקידה הפלוגתית (אבל נדמה לי שפעם היא עשתה לי עיניים), עדיין לא עשיתי שמיכה לאף אחד (אבל דפקתי מכות לתורג'י האפס בטירונות), עוד לא ביקרתי בפיזדלוך המיתולוגית (למרות שמרג' עיון זה די קרוב) הבן שלי לא זכה עדיין לראות אותי במדי ב' מגוהצים ובכלל - לא מזיק לחיות קצת בריגוש של לדעת שאני עשוי להיות מוקפץ בכל רגע נתון לשדה הקרב, שם בחזית, איפשהו בין תל השומר לקיראון סיטי.

לא הרבה אחר התהיות שלמעלה החלו לשטוף את מוחי תמונות מעשרים ושתיים שנים (בברוטו, כן? בנטו זה יוצא שלוש שנים וקצת) של עשייה למען המולדת. הנה כאן אני נוהג בתומ"ת לתוך לבנון בעוד פעילות של "איזה כיף היום עושים מארב כמו עלק חי"רניקים, יהיה אפשר לישון בסבבה"; הנה שם אני חוטף אבן שני ס"מ מהרגל באינתיפדה הראשונה ומגלה שזה חיים הדפ"ר שכיוון לאיזה ילד רמללאי אבל בטעות כמעט פגע בי; הנה כאן אני שוקע בבוץ הלבנוני, סליחה, בבוץ הרמת-גולני בחורף 86 ושניים מושכים אותי החוצה; והנה לפניינו הרגע המרגש מכולם, הרגע בו התייצבתי לפני ועדה רפואית שהצניחה את הפרופיל הקרבי שלי חמישים ואחת מדרגות למטה (לא על סעיפים נפשיים, בניגוד למה שחלק מקוראי הבלוג ינטו לחשוב) - ושולחת אותי לבסיס השלישות להמיר את רובה הגלילון בעט, את החרב באת, את החנית במזמרה ואת הקפל"ד בטופס 55 מקומט.

לפני שבועיים בערך כשהייתי אצל הרופא לבדיקה התקופתית בנוגע ללחץ הדם הקופצני שלי, כמו שכל הזקנים עושים בין הזמן שהם מקבלים פטור מהצבא לבין תחילת הסוף של ימיהם עלי אדמות - הוא החליט להוסיף לי עוד איזה חצי כדור לסל התרופות הפרטי שלי, לא לפני שהחווה על מפשעתו כשכף ידו נוטה למטה, ולמול עיני המשתאות אמר "עוד חצי כדור עלול לפגום בזיקפה, אתה יודע את זה, נכון?" ולפני שביקשתי ממנו טפסים להמתת חסד הוא רשם את המרשם החדש והעיף אותי מעל פניו. עכשיו הבנתי הכל: הצבא פשוט הקדים תרופה למכה, ובמקום לחכות שאשבוק במהלך מילוי תפקידי - מה שיכול לסבך אותו עם ועדות חקירה וכאלה - העדיף לשחרר אותי למות בבית, בחיק המשפחה, עם התה, הלימון, וערימות של עיתוני 'לעצטע נייעס' ישנים.

לחץ דם, אין אונות, ועכשיו גם בטח יגיע דיכאון של אחרי פרישה. והם עוד רצו לקרוא לי למילואים. חוצפנים.