סייברלייף 4.5

10/2009

Lifelines

כפר דייגים חצי נטוש בצפון נורבגיה בשנת 91, ומצלמת 70 מ"מ על מסילת רכבת שנבנתה במיוחד בשבילה, מוזזת בכמה מטרים בודדים בכל יום ותרה במשך שנה שלמה במסלול קבוע את הכפר. שנה בחיי מעט התושבים שם נקלטת, יום אחרי יום, ומתכווצת לסרט בן 12 דקות בלבד. קווי החיים שלהם רצים לאורך הסרט ומתחברים שוב בנקודה בה יצאו לדרך שנה אחת קודם. תנועת המצלמה נותנת לצופה את תחושת המסע בתוך הכפר מוקף הפיורדים ובו בזמן את ההרגשה שהזמן נוסע איתו, ורצף הפריימים הדחוס יוצר סרט קצר שנקרא 'שנה לאורך הדרך הנטושה'. התוצאה המרגשת משאירה את הצופה הנבון מהגג בוודאי על תנועתו המעגלית של הזמן, מקיפה אותו ככל הנראה בהרהורים על המחזוריות של הטבע, המרחב, החיים וקווי הזמן שעוטפים את הכל ביחד. עוד שנה מתחילה, עוד שנה נגמרת. מעניין מה הפעם יהיה אחרת.

"הזדמנות אחת לחזור לנקודה בה הכל התחיל / הזדמנות אחת לשמור את זה ביחד היכן שדברים החלו להתפרק" אומר בית בשיר של להקה מכפר נורבגי אחר, והיא מותחת את רגליה הארוכות על השולחן שרגליו טמונות בחול ושניינו צופים אל הים. שנה חדשה כבר כאן ואני נזכר במספר הרב של הפעמים בהן ביליתי על החוף הזה, נבוך מדי אפילו מכדי לקשר את המילים 'כמויות' ו'פעמים' לפוסטים הרלבנטים שכתבתי עליו. אני ממשיך ללטף את השיער שלה בזמן שאני חושב מה הייתי נותן כדי לראות סרט של 12 דקות שהיה נולד מתוך מצלמה דמיונית, הפעם לא במסילת רכבת אלא מצלמת רחף כי בכל זאת אנחנו כבר לא ב-91. ובסרט היו מונצחות עשרים השנים האחרונות והפעמים בהם ביליתי כאן עם בנות זוג שונות. קווי החיים והזמן היו רצים לאורך הסרט, מתעדים התרגשויות של התחלות, התרחשויות של חזרות, התגברויות של אהבות. בתנועה מעגלית היה הסרט מתחיל עשרים ומשהו שנים קודם לכן בדיוק במקום בו אנחנו יושבים עכשיו, בנקודת זמן מקבילה של התחלת סוף קיץ אחר שבו ליטפתי את השיער של אהבה ראשונה - ממריא משם לנקודה אחרת בזמן אחר בו טיילתי עם מי שתהיה מאוחר יותר אשתי וממשיך לעוף לנקודה נוספת במרחק עשר שנים משם, בה אני יושב על החוף עם מישהי אחרת באיזה סוג של פיקניק לילי - עד שהמצלמה תנחת שוב בנקודת ההתחלה, בזמן של עכשיו, בה היא עוצמת את העיניים, מניחה את הראש שלה עלי ונותנת לרוח של התחלת סוף הקיץ או לקווי הזמן שרצים בראשי לעטוף את שניינו ביחד. עוד שנה מתחילה, עוד שנה נגמרת. יכול להיות שהפעם זה יהיה אחרת.

One time - to know that it's real
one time - to know how it feels
that's all

One call - your voice on the phone
one place - a moment alone
that's all

what do you see
what do you know
one sign
what do i do
just follow your lifelines through
what if it hurts
what then
what do we do
what do you say
don't throw your lifelines away (x2)

One time - just once in my life
one time - to know it can happen twice

One shot - of a clear blue sky
one look - i see no reasons why, we can't

One chance to go back
to the point where everything starts
one chance to keep it together
when things fall apart

One sign to make us believe it's true

what do you see
where do we go
one sign
how do we grow
by letting your lifelines show
what if we do
what up to now
what do you say
how do i know
don't let your lifeline go (x3) )

Emale
8/10/2008 01:09, בקטגוריות סיכומים ומאזנים תקופתיים
11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: Kilgore Trout ב-27/10/2008 15:45

סידורים אחרונים בתשס"ז

בועז כהן כתב כאן בעוד פוסט מהבטן, על חלופיותן של המילים. על זה שאנשים מעדיפים לשפוך מילים יותר מלגעת. וזה די תואם את התאוריה שלי שאומרת שכשיש חוסרים בחיים האמיתיים הבלוג הופך לדבר האמיתי, לסוג של דרך לחפות על חלל במציאות. ואני רואה את זה גם בבלוגים שנסגרים באמתלה משעשעת אך גם מלאת היגיון של "מצאתי חיים". ואני רואה את זה גם פה: כשיש לך עניין בעולם האמיתי אתה לא רץ לשפוך אותו בבלוג, בטח לא בתדירות ששפכת אותו כשהיה חסר לך משהו משמעותי בחיים. כמו סיפוק, כמו שלווה, כמו אהבה.

אז כמו שכתבתי לפני שנה, גם השנה אני לא יודע היכן ייכתב הפוסט הבא בסאגת פוסטי ה'סידורים אחרונים'. בניגוד לסיבה הסו-קולד מסחרית מאשתקד, הפעם הסיבה היא שהבלוג הזה הפך להיות נפיץ מדי, הגבלות הכתיבה כאן הולכות ומתעצמות. אז יש מחשבה, כמעט כמו כל שנה בסוג של חשבון נפש וירטואלי, לעבור למקום אחר שמוגן גם לכותב וגם לקוראים. אולי זה עוד יקרה, אולי לא. בינתיים אני בדרך הביניים, של קצת לפה וקצת לשם. קצת שותק, קצת כותב, בורר מילים. קצת מנסה לשמור מפה מרחק. כי אחרי כל הסערות שרובן תוארו מעל דפים אלה - מספיק לי, די. אני רוצה כבר שקט.

שכל מה שתרצו, כל מה שתזדקקו לו יהיה בשנה החדשה כאן, בידיכם. כמו לראות את דפש מוד על גג הוורלד טרייד סנטר, במשהו שנראה פרה-היסטורי הרבה יותר מ-1990 של המאה שעברה. והיכן שעד לפני שש שנים בדיוק היה המקום הכי שקט בעולם יש היום חור, כמו השקט שהפך למצרך הכי נדיר בעולם הזה, כמו החלל בחיים שצריך להתמלא היכן שמילים הן חסרות משמעות. וכשרואים את הקליפ הזה מבינים שלפעמים לא נשאר מה לומר, שלפעמים מילים הן באמת מאוד לא הכרחיות. גם בבלוג הזה, מילים יכולות רק לפגוע.

שנה טובה. שנה של שקט.

Words like violence
Break the silence
Come crashing in
Into my little world
Painful to me
Pierce right through me
Can't you understand
Oh my little girl
All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm

Vows are spoken
To be broken
Feelings are intense
Words are trivial
Pleasures remain
So does the pain
Words are meaningless
And forgettable

All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm