4.11

מתישהו באמצע הסרט, נדמה לי, שמעתי ליחשושים מאחור. מישהו, אחד מחובבי הגאדג'טים האלה שהחזיקו כבר אז במכשיר סלולרי מהדור הראשון דגם לבנה 1.0, קם ויצא במהירות החוצה. דלת הקולנוע נפתחה ונסגרה כמה פעמים אבל הסרט "הרשת" לא נפסק, סנדרה בולוק המשיכה להילחם באנשים רעים שזממו להרוס את העולם בעזרת איזה וירוס מסוכן אור סמת'ינג. נדמה לי שלא היתה בו הפסקה, כך שכשיצאנו ממנו בסביבות 23:30, לא היה אף אחד שהכין אותנו לאישה הבוכה ברחבת הפאסט פוד של הקניון הכמעט שומם, לקבוצת האנשים שחלקם אוחזים בראשם וחלקם מכסים את פיהם בידם ושהתגודדו מסביב למכשיר הטלוויזיה מעל 'סברו' - ולחיים יבין ההמום שהביט חסר אונים בניירות שלו ואמר משהו שנשמע דמיוני והזוי לגמרי. משהו כמו 'בואו נחזור שעתיים אחורה, לתשע ארבעים וחמש לערך, כשנשמעו היריות בכיכר'.

שלושה חודשים אח"כ התחברתי לראשונה ל"רשת", נותן לוירוס שבה להדביק אותי באטרף הזה ממנו אני סובל עד היום. אבל הוירוס האמיתי הראשון שנדבקתי בו בגלל הרשת היה אמיתי לגמרי, הוא זה שגרם לי לראות את ארועי יום השנה הראשון לרצח בטלוויזיה של בית החולים. הרופאים טענו שעבדתי קשה מדי בחברת האינטרנט ההיא, שכמעט ולא ישנתי, מה שהחליש את הגוף ואיפשר לי להידבק בדלקת ריאות נדירה שמקורה כנראה באחד מאלפי האנשים בתערוכת עולם האינטרנט 96' או איך שלא קראו לה. שם ביליתי יום שלם ומתיש במיוחד כחלק ממה שלא היו הגדרות התפקיד המקוריות שלי, כמציג הרעיון החדשני אותו הביאה אז אותה חברת-טרום-בועה. כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה התמוטטתי, בדומה לחברה עצמה שבדיוק שנה מאוחר יותר החזירה את נשמתה לרשם החברות, חודש לפני יום השנה השני לרצח.

שלוש שנים ועוד כמה ניסיונות להתפרנס מה"רשת" מאוחר יותר, המשיך וירוס האינטרנט להביא אותי למקומות חדשים, להכיר אנשים שלא הייתי מכיר בלעדיו. כמו למשל את נכדו של ראש הממשלה המת, קצת לפני יום השנה הרביעי לרצח, ביום הוא קיבל אותי לעבודה בחברת האינטרנט ההיא שלבעלי המניות בה היתה חשובה יותר הפוזה מאשר התוכן, סלביות המנכ"ל יותר מאשר הכישורים שלו. קצת יותר מחצי שנה אחר כך פיטר אותי הוד נכדותו בגל הראשון של מה שלימים כונה 'התפוצצות הבועה' והביא לקריסתה הרשמית של אותה חברת-רשת, מתישהו באיזור יום השנה החמישי לרצח.

שנתיים אחר כך נמאס לי ממנכ"לים פוזאיסטים, מבוסים צרי אופקים ובגלובלי מעבודה עבור מישהו אחר. זיהיתי הזדמנות, שמנו כסף, לקחנו הימור והקמנו אתר וחברה משלנו. הייתי שמח לספר שההתחלה היתה קשה ושרעבנו ללחם, אבל הרעיון הוכיח את עצמו די מהר והפופולריות נסקה. למרות שלאורך הדרך ובמיוחד בשנה האחרונה ניסו גורמים שונים לשים לנו רגל, להעתיק את ההצלחה שלנו ולהחדיר לנו וירוסים שונים שקשורים ל"רשת" אבל לא רק לה - האתר נכנס לפני פחות מחודש לרשימת 100 האתרים הפופולרים ביותר בישראל לפי 'אלקסה' ול-8,000 האתרים הפופולרים ביותר בעולם. זה קרה ארבע שנים מאז הוא עלה לאוויר, כשבועיים לפני יום השנה השביעי לרצח.

ישבנו ליד הים, שתינו בירה, סיפרתי לה את קיצור תולדותיי, היא סיפרה לי את קיצור תולדותיה. כשהתנשקנו ליד האוטו שלה, מעבירים רוק ולשון מאחד לשני פחות מ-24 שעות אחרי שנפגשנו לראשונה דרך ה"רשת", תהיתי באיזה וירוס בדיוק היא הדביקה אותי, ביום השנה ה-11 לרצח.

שמור   בטל

Emale
6/11/2006 10:47, בקטגוריות האינטר-דנט הזהו, סיכומים ומאזנים תקופתיים
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: אולריך ב-9/11/2006 15:39

סידורים אחרונים בתשס"ו

"גם ככה לא נוח לי עם אובר החשיפה הזה, עם הפוסטים האישיים האלה שברוב המקרים גורמים לי, כשאני קורא אותם שעה-שעתיים אח"כ, לתהות מה עבר לי בראש כשפרסמתי אותם. לכן התדירות ירדה, לדעתי, לכן הכתיבה נעשתה קשה יותר, חופרת יותר. לכן אני גם לא חושב שאמשיך לכתוב על דברים אישיים, בטח לא בתדירות מטורפת כזאת" ("סידורים אחרונים בתשס"ג", 26.9.2003)

אחד מהיתרונות לזה שיש לך מטען מכובד של פוסטים באמתחת, הוא שאתה יכול לעשות rewind לחלקים מהחיים שלך ולבדוק מה כתבת אז, מה היה הסטייט אוף מיינד שלך בעבר ובאיזה moods בדיוק תפסו אותך כמה פוסטים טובים וכאלה שאולי היה עדיף להם שלא היו מתפרסמים. בדיוק לפני שלוש שנים, למשל, חשבתי שאני אפסיק לכתוב פה פוסטים אישיים. בשפת הבלוגרים המעודכנת להתשס"ו, התגובה המיידית היא חע, גח ופח, כי עיון רופף ברשימת הנושאים שחגגו כאן בשנה האחרונה מעיד ש,איזה שוק, רוב הפוסטים שנכתבו כאן בשנה החולפת עסקו בסוגי חפירות פנימות שונים, מה שאומר שבשנת המס הארורה שעברה עלינו שימש כאן הבלוג כסוג של שקית הקאה, מקום לפרוק בו מטענים, לשחרר, להרגיש יותר טוב ולהמשיך הלאה. המסקנה היא שאסור שנה מראש לקפוץ להחלטות מרחיקות לכת לגבי על מה נכתוב בשנה הקרובה כי אתה לעולם לא יכול לדעת באיזה מצב תתפוס אותך השנה הקרובה ומה בדיוק יפול עליך, לטוב או לרע. והדברים מקבלים משנה תוקף בעיקר כשמדובר במישהו שהחיים שלו מזכירים לפעמים שקית הפתעות קטנה.

"זהו. ניקינו השולחן ואנחנו מוכנים לקבל בזרועות פתוחות את תשס"ג. שתהיה לכולנו שנה מעולה, המון בריאות, נשכנות קלה (ומוצדקת בלבד!) פה ושם והעיקר - שנתחיל לראות קצת כסף מהבלוגוספירה הדביקה הזאת" ("סידורים אחרונים בתשס"ב", 6.9.2002)

ארבע שנים אחרי, אולי באמת מתחילים לראות קצת כסף מהבלוגוספירה הדביקה הזאת. על אותו שולחן לא ממש נקי מלפני ארבע שנים מונחת אצלי הצעה מאיזה גורם עסקי לפתוח בלוג באיזו קהילת בלוגים שמתגבשת והולכת. יש הבטחות מעורפלות לתשלום ו/או להטבות שונות תמורת הכתיבה, אבל כרגע זה לא ממש מה שמטריד אותי. כאחד שהכתיבה היא לא מקור הפרנסה העיקרי שלו, הכסף שם כרגע לא מעניין אותי אלא יותר האפשרות להגיע לקהל רחב ואולי על הדרך לבנות את עצמי ככותב - ולך תדע, אולי זה מה שבסוף אעשה בחיים. מה שמטריד אותי כרגע הן שאלות גשמיות סלאש לוגיסטיות יותר, כמו האם להמשיך להחזיק שני בלוגים, אחד (זה) לנושאים אישיים יותר (שכבר הבנו שהם שולטים פה קצת יותר מדי) שאין לי ספק שבמקום החדש אני לא אהיה מסוגל לכתוב עליהם כי החשיפה שם תהיה מטורפת והרבה יותר גדולה מזו שכאן - והשני לנושאים על המצב עלק, כמו אינטרנט, מוסיקה, פוליטיקה ועוד כל מיני ריגושים כאלה. ואם אעבור לשם, מה יהיה על E? האם ארצח אותו בדם קר ואכתוב שם בשמי האמיתי? האם נתחיל לבנות שם אושיית בלוגים חדשה מאפס (אתגר מרתק בפני עצמו)? או שאארוז את חפציו האישיים (לא הרבה, האמת. כולה כמה דיסקים וחבילת קונדומים) ונעביר אותו לדירה החדשה? אולי באמת כדאי לקחת איזה ספייס מהבלוגיה כאן שלפעמים מצדיקה את הכינוי "שלולית" ולמעלה מכך, ולעבור לשלולית חדשה וצלולה יותר. שאלות מרתקות, ללא ספק, שבינתיים אני נהנה בעיקר להתחבט בהן ועדיין לא להחליט כי כמה שזה ישמע מוזר - יש לי גם חיים, אמיתיים כלומר, להתעסק בהם.

בקיצור, עוד מוקדם לדעת באיזו אכסנייה ייכתב הפוסט שכותרתו תהיה "סידורים אחרונים בתשס"ז", ככה שאולי צפויות עוד כמה הפתעות בשקית ההפתעות הקטנה ההיא. בינתיים שנה טובה, everybody, וכמו שנראתה השנה האחרונה - לא נראה לי שזה יהיה דבר כל כך קשה לביצוע.

עריכה מאוחרת: שיר שמזמן חיפשתי ועכשיו מצאתי, ושנראה לי מתאים בשביל להיפרד מהשנה החבוטה הזאת שהסתיימה זה עתה. פרסמתי פוסט על השיר הזה לפני כמעט 3 וחצי שנים, בעידן של הרבה לפני שהיה אפשר להכניס כאן וידאו ונאלצנו להסתפק רק במילים. הנה הוא שוב, מוקדש לכל ילדי האלוהים שהיו איתנו בראש השנה שעברה, ושהשנה אלוהים כנראה באמת הפסיק לעשות חשבון כי הוא לקח אותם אליו מבינת ג'בל, ממרון א-ראס ומעוד כל מיני מקומות מקוללים אחרים.

אלה ימי היד הפתוחה
הם לא יהיו האחרונים
הבט סביב עכשיו
אלה ימי הקבצנים והבוחרים

זו שנת האדם הרעב
שמקומו שייך לעבר
יד ביד עם בורות
ותירוצים לגיטימיים

העשירים מכריזים על עצמם עניים
ורובנו כלל לא בטוחים
אם יש לנו יותר מדי
אבל ניקח את הצ'אנסים שלנו
כי אלוהים הפסיק לעשות חשבון
אני מניח שאיפשהו בדרך
הוא בטח הרשה לנו לשחק בחוץ
הפנה את גבו וכל ילדי האלוהים
חמקו דרך הדלת האחורית

וקשה לאהוב
יש כל כך הרבה מה לשנוא
להאחז בתקווה
כשאין כל תקווה לדבר עליה
והשמיים הפצועים מעל
אומרים שזה מאוחר, מאוחר מדי
ובכן, אולי כדאי שכולנו
נתפלל לזמן

אלה ימי היד הריקה
אתה מחזיק במה שאתה יכול
וצדקה היא מעיל שאתה לובש
פעמיים בשנה

זו שנת האדם האשם
הטלוויזיה שלך נוקטת עמדה
ואתה מגלה
שמה שהיה שם הוא מה שכאן

אז אתה צורח מאחורי הדלת
אומר מה ששלי שלי ולא שלך
אולי יש לי יותר מדי
אך אקח את הצ'אנסים שלי
כי אלוהים הפסיק לעשות חשבון
ואתה נצמד לדברים שמכרו לך
האם כיסית את עיניך כשאמרו לך
שהוא לא יכול לחזור
כי אין לו יותר ילדים
לחזור אליהם

וקשה לאהוב
יש כל כך הרבה מה לשנוא
להאחז בתקווה
כשאין כל תקווה לדבר עליה
והשמיים הפצועים מעל
אומרים שזה מאוחר, מאוחר מדי
ובכן, אולי כדאי שכולנו
נתפלל לזמן

האם אתה חושב שיש לנו זמן?
אנא, תן לנו זמן.

שמור   בטל

Emale
22/9/2006 15:31, בקטגוריות בנבכי הבלוגיה, סיכומים ומאזנים תקופתיים, חפירות פנימיות
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: velvet ב-23/9/2006 20:16