Let Me Go

השעון הגדול על קיר הבנק הראה עשר עשרים ותשע בדיוק, כשאני, איאן ומרטין, חצינו את רחוב בונד לכיוון רחוב פיקדילי. העיתונים שהתעופפו ברוח והריק האפור שהשתלט על כל פינה בהחלט הדגישו את תחושת הניכור, אבל דבר לא העצים אותה כמו המכוניות הנטושות שהפכו את איזור המסחר ההומה לעיר רפאים, בשעה בה רוב האנשים אמורים לשעוט ברחובות. מרטין ואיאן נראו המומים מעט וגם אני התקשתי להבין מה קורה, בעיקר בשניות שבאו אחר כך, בהן הרגשתי עוד יותר שאני לבד. כלומר, לבד לחלוטין: כשסובבתי את הראש גיליתי ששניהם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, משאירים אותי מבוהל עד עמקי נשמתי. זה היה הפחד שגם אני אעלם פתאום או אולי סוג של אינסטינקט - אבל הדבר הראשון שעשיתי הוא להתחיל לרוץ.

כמעט בלי לשים לב הגעתי לתחנת הרכבת הנטושה ועצרתי מתנשף. כמה זוגות אופניים שנראה היה שמישהו זה עתה השליך בצד הדרך, היו מונחים על המרצפות. אך לא היה שם איש, אף רכבת לא הגיעה, אף קונה לא ביקר בחנויות המוארות למחצה ממול. התיישבתי על ספסל, מרגיש את הנשימות שלי הופכות כבדות יותר ואת הכפור המתגבר חודר לעצמות. איני יודע מהיכן הם צצו אבל לפתע עשרות אנשים הקיפו אותי, בטח אלה שהיו כאן פעם ועכשיו בלעה אותם האדמה. לוחצים ולא נותנים לי לזוז, מעיקים עלי עם תחושת מחנק שהיתה מוחשית, מוחשית מדי. זיהיתי שם גם את איאן ומרטין, הם ופניהם חסרי המבע של שאר האנשים הנעלמים סגרו עלי מכל צד, לא נותנים לי לנשום. ואז לשנייה או שתיים ראיתי שם גם אותך בין עשרות האנשים, קפואה ואטומה ודוממת כמוהם.

בכוחות אחרונים ניסיתי לדחוף את עצמי קדימה, מצליח לבסוף לחמוק מהם, מוצא את עצמי נפלט שוב אל התחנה ועומד מול טלפון חוגה ישן, נציג וינטג'י של העולם שמצאתי את עצמי כלוא בו. המחשבה הראשונה היתה להרים את האפרכסת המיושנת ולחייג אליך, לבקש שתבואי לחלץ אותי מהמקום המנוכר הזה. אבל זכרון הפנים האטומות שלך ותחושת חוסר התקשורת ביניינו כנראה שגרמו לי לעצור. הבטתי בשפורפרת כמה שניות נוספות והנחתי אותה על מקומה לפני שקמתי והסתלקתי, יודע לפתע, בסוג של שלווה, לאן אני צריך לפנות כדי להשתחרר מהמקום הזה. קמתי והתחלתי לפסוע בחזרה לכיוון השני. כשהגעתי שוב לרחוב בונד הכל היה יותר ברור לי: אני מסיים את המשחק הזה. את חייבת לתת לי ללכת, אני חייב להשתחרר ממך.

כבר לא היית שם לידי במיטה הריקה, כשהתעוררתי מקולו המתכתי של השעון הדובר חודר דרך אותה אפרכסת ישנה ומבשר לי שהשעה עכשיו היא עשר עשרים ותשע בדיוק.

Once there was a day
We were together all the way
An endless path unbroken
But now there is a time
A torture less sublime
Our souls are locked and frozen

Once we were years ahead but now those thoughts are dead
Let me go
All hopeless fantasies are making fools of me
Let me go
I walk alone and yet I never say goodbye
Let me go
A change of heart a change of mind and heaven fell that night
Let me go

I tried but could not bring
The best of everything
Too breathless then to wonder
I died a thousand times
Found guilty of no crime
Now everything is thunder

Daytime all I want is
Nighttime I dont need the
Daytime all I want is
Nighttime I dont need the

The best years of our lives
The hope of it survives
The facts of life unspoken
The only game in town
Ill turn the last card down
And now the bank is broken

Found guilty of no crime
They were the best years of our lives
Ill turn the last card down

Deacon Blues

יום אחרי שאעזוב את העבודה בתנועת 'פאק יו' אופיינית לכיוון הבוס, אני אקנה מכספי המשכורת האחרונה סקסופון. כי כמה כבר יכול לעלות סקסופון יד שנייה כשאתה גר בשנת 77' באלבמה. אני אלמד לנגן בסקסופון ומהכסף שישאר אני אשכור דירת חדר וחצי מעל בר שכונתי מעושן שיהפוך לביתי השני, ואחרי כמה שיעורי נגינה ארד למטה ואציע את עצמי כנגן הסקסופון של המקום בחיל ורעדה. והבר-מן יסתכל עלי, המגבת שלו תלויה על כתפו הימנית ובעודו משייף כוס זכוכית עד שהברק שניתז ממנה יסנוור את האיש ברחוב ממול, יגיד לי 'אוקי, זה לא שיש לנו כאן לקוחות שישימו לב להבדל בין הנגינה שלך לבין מוסיקת רקע. מתי אתה יכול להתחיל?'