הוא הסתכל בי בעיניים עייפות. אני מניח שאחרי עשר שעות חקירה גם החוקר הקשוח ביותר היה מגלה סימני תשישות, או שאני פשוט יותר מוכשר ממה שחשבתי. כלומר, לא רק בלהיות רוצח הום-מייד, אלא גם בהתשת חוקר NYPD מנוסה שבטח כבר שבר פושע אחד או שניים בקריירה הארוכה שלו. "תבין", הוא אמר. "אנחנו יכולים בקלות לקשור אותך לרצח ברכבת התחתית. השאלה היא אם אתה רוצה שנעשה את זה בדרך הקלה או הקשה". לקחתי עוד שאיפה מהסיגריה ונשפתי את העשן לתוך פרצופו הזועם. "תבין אתה", סיננתי. "אם תצליח להפליל אותי, מי שתפסיד מזה תהיה רק משטרת ניו יורק".
חודש אחורה, נכנסתי לבר הקבוע שלי. שלושה אנשים ישבו שם, הוא היה הקיצוני משמאל. בטלוויזיה הוריד ג'ון הבליצ'ק מהסלטיקס צ'אקות מטורפות על הראש של קארים עבדול ג'אבר מהבאקס בדרך לאליפות של עונת 1974 במשחק מספר 7 של גמר האן.בי.איי, צ'אקות שעמדו ביחס ישיר לכמות כוסיות הויסקי שהבחור רוקן ישירות לתוך הכבד המתכלה שלו. "הסלטיקס האלה לא יודעים להפסיד, הא?" אמרתי לו כשהתיישבתי לידו, לא מתקשה לפתח שיחה קצרה עם עוד אוהד ניקס שתמיד ימצאו ביניהם נושא שיחה אחד לפחות. ככל שאזל הויסקי בבקבוק כך עלתה רמת הפתיחות של הבחור. הסלטיקס סיימו לקחת עוד תואר אליפות ואנחנו, אחרי שסיימנו לנתח את המשחק, עברנו לנושא השני ששני גברים תמיד יוכלו לדבר עליו. מסתבר שלבן שיחתי היה תחביב קטן, שהתפתח מהטרדות מיניות של בחורות בסאבווי ועד סדרת מעשים מגונים אותם ביצע בחודשי האחרונים ועליהם התוודה תוך שאני מסמן לברמן להמשיך להזרים לנו אלכוהול. גיליתי התעניינות רבה, ביקשתי שיסביר לי איך הוא עובד, כי בתור קולגה אפשרי רציתי גם אני להיכנס לסוד העניינים. שילמנו את החשבון וירדנו לסאבווי שהיה כמעט נטוש. בעודו תר אחרי קורבן מזדמן לא חיכיתי הרבה ושתי שניות לפני שעברה לידנו הרכבת התחתית דחפתי אותו לתוך המסילה.
אני זוכר את היום בו הכל התחיל. כשאתה עיתונאי-חוקר בניו-יורק פוסט במשך שתיים עשרה שנה, מגלה שחיתויות למחייתך, נוגע בחיים המסואבים של הפוליטיקאים הסרוחים שמנהלים את המעצמה הגדולה בעולם - אתה מתישהו מקבל את הבחילה שלך במנות הולכות וגדלות. זה מתחיל כשאתה מתעורר בצהריים אחרי שעבדת עד שעת סגירת העיתון בשתיים בלילה, ואתה מרגיש את המועקה תקועה לך בגרון. ולא, זה לא מעשן הסיגריות שהחבר'ה שלך במערכת חנקו איתן לעצמם את דרכי האוויר בניסיון כושל להיראות כמו ההוא מסדרת הטלוויזיה הפופולרית ההיא, לו גרנט. זה הרבה יותר בגלל החומרים מסרטני הנשמה שעליהם כתבת, חומרים שעם הזמן ירדו לך מהגרון יותר לכיוון הלב וגרמו לך להתחיל את היום עם שני טון אבנים בתוך הגוף. אני מניח שפרשת ווטרגייט שהתפוצצה כמה חודשים קודם, היתה הקש שגרם לי להיכנס בבוקר ההוא לחדר של העורך הראשי, להניח את המפתחות שלא היו לי על השולחן שלו ולהפטיר לעברו משהו בסגנון "תחנקו אתה והמדינה הזאת, אני כבר לא יכול יותר".
המשכתי לחיות את חיי הלילה, שלא היו זרים לי. שנים על שנים יצאתי מהמערכת כשרוב האנשים כבר התהפכו במיטות שלהם לכיוון החלום החמישי. האנשים ההגונים, זאת אומרת. כי אני מניח שמה שראיתי שמתחולל ברחובות ניו יורק בלילה לא בדיוק עזר לי לרסק את אותן אבנים ששכבו לי בלב. שיכורים ומעשי ונדליזם קידמו את פני עוד לפני שירדתי לסאבווי, שחורי עור ענקי-אפרו ניהלו מלחמות רחוב פנים אל פנים עם היספאנים קרועי ג'ינס ומקועקעי זרועות, בעוד שוטרי העיר הביטו בהם מרחוק, טובלים את הדונאט בקפה הראשון של הלילה ומפחדים להתקרב. אני זוכר שלא התלבטתי הרבה לפני שנכנסתי ביום אחד לחנות הנשק ההיא בשדרה השביעית פינת רחוב 23 ורכשתי קולט חצי אוטומטי, מה שגרם לי להרגיש הרבה יותר בטוח. לקחתי אותו איתי כמעט כל לילה כשיצאתי לבר הקבוע שלי, על כל מקרה שלא יבוא. רק לא ידעתי שהמקרים יבואו מוקדם מהצפוי.
הקורבן הראשון שלי היה היספאני שיכור שהטריד הומלס אומלל בסמטה חשוכה, לא רחוק מהבר שלי. ראיתי אותו מרחוק בועט בו והרגשתי את הדם עולה לי לראש, או אולי אלה היו האבני מהלב שחסמו לי את דרכי הגישה לחק במוח שאחראי על ההיגיון. דפקתי לו שני כדורים בעורף מהחצי אוטומט שלי. את הבריחה משם כבר עשיתי על אוטומט. אחר כך היה הכושי הענק ההוא שניסה לחטוף תיק מאישה זקנה שטעתה בדרך והגיע לשטח אסור לכניסה, וגם "סופרסטישן" של סטיבי וונדר שנוגן שם בקולי קולות לא גרם לה להבין שמשהו לא בסדר. כשהוא לקח אותה לרחוב צדדי באמתלת 'בואי אני אכוון אותך הביתה' והחל לתקוף אותה, אותם שני כדורים בעורף עשו את אותה עבודה. סטיבי וונדר מעולם לא כיסה טוב יותר על הדי שתי יריות רועמות שפיצחו את ראשו לשניים.
העיתונים, ובראשם העיתון שעד לא מזמן הקדשתי לו את חיי, החלו לבנות לאט לאט את הסיפור על הגיבור המקומי שעושה סדר ברחובות. תאוריות מפורטות נבנו ופרופילים שהיו רחוקים מהמציאות ניסו לבנות קווים לדמותו של איש המסתורין שמשאיר גופות ברחוב. לי זה לא שינה הרבה וגם לא ממש היה אכפת לי אם זה טוב או רע: חיי האנשים האלה לא היו שווים בעיניי יותר מעשרה סנט אותם פדיתי כמעט מדי ערב. החלטתי לעשות סדר, לתרום את החלק שלי לתיקון העולם המושחת הזה. הגעתי למסקנה שאני אמשיך לתקן את המעוותויות שאני אראה, משאיר גופה של אדם בזוי מאחור, חוזר הביתה, שם את Pretzel Logic על הפטיפון ושוקע לשנת לילה טרופה מול עוד פרק של לו גרנט. שם, בטלוויזיה, עיתונאי-חוקר אחד הצליח לפתור את כל הרעות החולות בשיטות שלו. לעיתונאי-חוקר בדימוס אחר כמוני היו שיטות אחרות, ועד שיתפסו אותי אני אמשיך לחיות לילה אחרי לילה.
חוקר המשטרה ניסה להעיף את עשן הסיגריה מפרצופו. "אוקי, בוא נראה מה יש לך להגיד על זה", אמר ושלף מכיסו חתיכת בד קרועה בצבע חום ירוק. "איך תסביר את זה שחתיכת הבד הזאת שמצאנו קפוצה בתוך היד של הנרצח, זהה בדיוק לחלק שקרוע במקטורן אצלך בארון אותו מצאנו בחיפוש בדירה שלך?" נדמה לי שתוך כדי שהרגשתי איך הפה שלי מתייבש, הצלחתי לשחזר את הדקה האחרונה לפני שהבחור נפל לתוך המסילה. פאק, הוא הצליח להאחז בי לפני שנפל וכנראה קרע את הבד. התעשתתי מהר יחסית. "תגיד לי", לחשתי, גורם לו לקרב את ראשו אלי. "נכון שגם אתה היית פעם אחד משוטרי הרחוב האלה שאכלו דונאט בזמן שאזרחים שלווים בעיר שלך סבלו מפושעים כמו המנוול הזה?", ולפני שהוא הספיק להגיב נגחתי בפרצופו ההמום. כשהוא נפל לרצפה הוצאתי את אקדחו מהנרתיק וכמעט מתוך הרגל כיוונתי אותו לעורף. שנייה לפני שהספקתי ללחוץ על ההדק נפרצה הדלת וקריאה "זרוק אותו" הדהדה באוויר. הספקתי להסתובב ולשחרר יריה אחת שחלפה מעל ראשו של השוטר שבדלת, לפני שהוא החזיר אחת משלו. הרגשתי את הכדור מפלח את הכתף שלי, גורם לי לשמוט את האקדח בניגוד לרצוני. ההמשך כבר היה רגיל: בית משפט, עורכי דין חסרי ישע, משפט מהיר ומתוקשר, עיניים נדהמות של קולגות מהעבר נתלות בי במשך הדיונים, ומאסר עולם צפוי שנגזר ושלח אותי מאחורי להעביר לילה אחרי לילה מאחורי סורג ובריח.
שבע בבוקר, שלושים וארבע שנים מאוחר יותר, עמד איש עייף בשערי כלא אטיקה. עורך דין מוכשר במיוחד הצליח לשכנע את רשויות המשפט להמתיק את העונש ולשלוח אותי לחופשי. כשאתה היית פעם עיתונאי-חוקר בניו-יורק פוסט במשך שתיים עשרה שנה, הדבר הראשון שאתה רוצה זה את העיתון הטרי של הבוקר. אין כמו הריח של הדפוס הטרי שמכה באפך, ושיחנקו כל אלה שניסו לשכנע אותך כל השנים לקרוא חדשות באינטרנט. לקחתי גיליון מהמכונה שליד ועלעלתי בו. פרשיות השחייתות עדיין שם, רמת הפשיעה לא מצליחה לרדת ובמדור הספורט גילית שאפילו הסלטיקס השנואים שוב אלופים ותמונה גדולה של פול פירס מניף את גביע ה-MVP ומצהיר שהוא כבר לא נמצא תחת צילם של גדולי הקבוצה משנות השבעים. היה נדמה לי ששוב משהו מוכר תקוע לי בגרון, חונק לי את הנשמה. קיפלתי את העיתון, נתתי אותו להומלס ששכב על המדרכה ובקושי התעורר והלכתי משם בצעדים כבדים: שלושים וארבע שנה, ועדיין כלום לא השתנה.
Its a beggars life, said the queen of spain
But dont tell it to a poor man
cause hes got to kill for every thrill
The best he can
Everywhere around me
I see jealousy and mayhem
Because no men have all their peace of mind
To carry them
Well I dont really care
If its wrong or if its right
But until my ship comes in
Ill live night by night
When the joker tried to tell me
I could cut it in this rube town
When he tried to hang that sign on me
I said take it down
When the dawn patrol got to tell you twice
Theyre gonna do it with a shotgun
Yes, Im cashing in this ten-cent life
For another one
Well I aint got the heart
To lose another fight
So until my ship comes in
Ill live night by night
Well I dont really care
If its wrong or if its right
But until my ship comes in
Ill live night by night
הורדת השיר
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
