Until the End of the World

אני זוכר שבפעם האחרונה שנפגשנו, שמתי לב שאני בוהה בך מחצי מרחק, דרך האורות העמומים, ורק כשקולות צחוק הגיעו מאחד מהחדרים האחרים והעירו אותי שמתי לב שאני ממוקד בך. את לא שמת לב בכלל, אבל אני ידעתי שהערב הזה לא יגמר טוב בשבילך. אח"כ הזמינו אותנו לשבת לאכול ואני חושב שבדיוק כשהגישו את המנה העיקרית שמתי לב שאת מתחילה לנחש שמשהו לא בסדר. כוס אמק, חשבתי לעצמי. אתה לא יכול להתנהג כרגיל כשאתה הולך לסיים את הקשר עם מי שאתה כמעט בוודאות יודע שתתגעגע אליה עוד הרבה זמן אחר כך. אף אחד לא יכול להתנהג כרגיל במצב כזה, בטח לא אתה.

ואחר כך לקחנו כוסות יין ויצאנו לגינה. היית כל כך יפה באור הירח אבל ידעתי שאין ברירה. אני כמעט מתגעגע לימים ההם, לרגע ההוא, אם אני מפסיק לחשוב בהגיון לשנייה. אותו רגע שחודשים אחר כך ביקשתי מאיזה כח עליון שיחזיר את הגלגל לאחור ואני אוכל לחזור אליו, אל אותה דקה בדיוק, ולסתום את הפה במקום לפצות אותו ולהגיד לך שזה נגמר. אבל גם ההבעה התמימה שלך, שכל כך אהבתי ושהיתה שם כשנישקתי אותך ואמרתי לך שאני רוצה לדבר איתך, לא עצרה אותי. באותו רגע כשבאמת הייתי שם, לא הפסקתי לדבר. מילים כבדות, מילים לא מפוקסות אבל כאלה שלא משאירות מקום לספק. אני זוכר ששמתי לב לשנייה בה התדהמה שהיתה שפוכה על פנייך התחלפה בזעם, אבל היין שהטחת בפרצופי נכנס לי לעיניים ולא יכולתי לראות יותר כלום, אלא רק לשמוע את צליל הכוס נשברת על האבנים ואת קול הצעדים שלך מתרחקים משם בריצה.

חודשים אחר כך איבדתי כיוון, חיפשתי אותך בפניהן של עשרות אחרות, אבל לא מצאתי. גם כשהיה נדמה לי שאני מצליח להגיע קרוב, אבל ממש קרוב, לאותה דרגת תקשורת עם מישהי - התברר שזה לא היה קרוב בכלל למה שהיה לנו ביחד. והלילה הקצתי מעוד חלום מוכה יגון וחרטה והחלטתי שגלי החרטה בוודאי יהפכו לגלי אושר אחרי שאגיד לך שקשה לי בלעדייך מעל כוס קפה במקום שבו תמיד אהבנו לשבת. אבל עכשיו את שוב פה מולי, ושום גל, אף לא אדוות אושר קטנה נראית על פנייך. מאוחר מדי, נדמה לי שזה מה שאמרת לפני ששלפת שטר של 20 ש"ח, זרקת אותו על השולחן, קמת והלכת בלי להביט לאחור. ואני שוב לא ראיתי כלום, למרות שלא היתה לי אפילו טיפת יין אחת בעיניים.