אף אחד לא זוכר מתי היה בדיוק הרגע הראשון, אבל זה כנראה היה איפשהו לפני קרוב לשנתיים. חבר טוב הביא לבירה את הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה והפעם הייתה קצת יותר שפה משותפת בינינו. מתישהו שניהם נפרדו אבל הקשר שלנו נשמר בזכות שהפכנו ל-movie buddies. לאט לאט התחיל להיווצר ולגדול פיל בינינו עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. היא זו שהצביעה עליו ראשונה ואני קצת כמו אידיוט היססתי והיססתי (בכל זאת, אקסית של חבר) עד שבסופו של דבר, עם קצת עזרה ודחיפה, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת, איך לא, לסרט.

דווקא הדבר שאנחנו הכי פחות זוכרים מאותו ערב היה הסרט. זה היה סרט מטופש למדי, מלא פיצוצים וכוכבי אקשן מזדקנים, אולם כמעט ריק באמצע הלילה, וכל מה שאנחנו היינו עסוקים בו זה להתקרב האחד לשנייה ולתת לפיל להתפרץ. הצלחנו (בקושי) להחזיק מעמד שבוע עד לסופ"ש הראשון שבילינו ביחד ולא היינו מסוגלים להיפרד בכלל. אחרי הסופ"ש הזה כמות הלילות שבילינו בנפרד הלכה והתמעטה ולי זה היה מאוד נוח, במיוחד שהיא גרה ממש קרוב לעבודה שלי. בערך חודשיים וחצי לתוך הקשר כבר נשארתי לישון אצלה בדירה כשהיא הלכה למשמרת לילה בעבודה שלה תחת התירוץ שצריך לשמור על שני הכלבים שלה מפני סופת הרעמים שהייתה באותו הלילה. לשניהם כמובן לא לקח הרבה זמן לקבל אותי כשותף נוסף שגר בדירה, דואג להם לאוכל, משחק איתם עם הכדורים ונותן להם המון אהבה (וגם מקבל בחזרה). אחרי הלילה ההוא כבר היה לי ברור שאין יותר מדי טעם להחזיק בדירה הקטנה שלי בתל אביב והיא נשארה רק כמקום להחזקת בגדים וכביסה (וגם כצימר קטן בעיר הגדולה אם רצינו לבחור אליו מהפרבר).

אחרי שכבר הבנו שהמשפחות מתלהבות מהקשר, ושאין טעם להחזיק שתי דירות קטנטנות, התחלנו לחפש דירה משלנו ותוך שבועיים מצאנו אחת מושלמת, קרובה לשנינו לעבודה, גדולה מספיק בשביל שני הכלבים (למרות שאין להם גינה) ובסביבה טובה. קנינו ועיצבנו וסידרנו לנו קן קטן משלנו, דירה של גדולים ולא של רווקים סטודנטים שרק מחפשים את הריגוש הבא בחיים. היות וגם ככה סוג של גרנו ביחד כמה חודשים (אצלה), זה נראה טבעי וכל אחד מצא את המקום שלו ובעיקר את הביחד שממש רצינו.

וכמו כל דבר טוב בחיים, דווקא אז העבודה שלי התעוררה והחליטה שהגיע הזמן לשלוח אותי לשלושה שבועות בחו"ל. בלית ברירה היא ליוותה אותי לשדה התעופה וחציתי את האוקיאנוס בשביל לדאוג לעוד כמה דולרים לחברה. רק אז הבנתי את המשמעות שלה בחיים שלי, והגעגועים היו הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי שהם יהיו. התכתבנו כל יום במייל, שלחנו תמונות אחד לשנייה, דיברנו בטלפון לפני שהייתי הולך לישון וכשהיא בדיוק קמה ולא היינו מסוגלים להעביר כמה שעות בלי לדבר בצורה כזו או אחרת. בדיוק באמצע התקופה, הכלבה שלנו נפטרה והותירה את שנינו שבורי לב, וזה היה קשה שבעתיים כשאני רחוק בלי יכולת לחזור (ביקשתי ולא נתנו לי) והיא נשארה לבד עם הכלב לטפל בהכל. לקח יותר משבוע עד שהגיע הרגע המיוחל וחזרתי, רק בשביל להישאר איתה ולא יכולנו אפילו להיפרד לכמה רגעים קטנים.

כל חודש שעבר ביחד נחגג ביציאה למסעדה וארוחה טובה (גם אם זה היה רק ופל בלגי משובח בגלידריה מול הבית). כשהתקרבנו לשנה, שאלתי אותה אם היא רוצה לטוס ולחגוג את זה בחו"ל והיא בחרה את פריז. למרות אינספור ניסיונות לעכב אותנו (שנת לימודים שנפתחה שבוע מוקדם מהמתוכנן, טיסת עבודה נוספת שהתבטלה ברגע האחרון, כלב שהחליט לפתח דלקת יומיים לפני ההמראה ואפילו מטוס עם תקלה טכנית) לא מנעו מאיתנו להמריא לשם ולחגוג. ביום השנה עצמו עלינו למעלה אל הסקרה-קר, לתצפית על כל גגות פריז שהיו מכוסים אז בערפל הבוקר, ותוך כדי שיחה קטנה בינינו שניסתה טיפה לסכם את כל מה שעבר עלינו, שלפתי משהו מתוך התיק שהצלחתי איכשהו להחביא טוב טוב ממנה במשך שבוע שלם. היא הייתה מאוד מופתעת מזה ובכלל לא ציפתה לזה (לפחות לא באותו הרגע), היא בקושי יכלה לדבר מרוב התרגשות ואפילו התחילה קצת לבכות.

והיא אמרה כן.

עבר כמעט שבוע מאז ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו בסוג של חלום מרוב כמות האהבה שמורעפת עלינו. המשפחות מאושרות (אבא שלי תופר חליפות, אחותה כבר בוחרת שמלה וסבא שלה חיכה לנו בשדה התעופה בארבע לפנות בוקר עם זר פרחים ענקי ודמעות בעיניים), ואפילו בפייסבוק לא ציפינו לכמות כזו של תגובות ומספר תלת ספרתי של לייקים. עוד לא ממש התחלנו לתכנן את הכל או אפילו לחשוב, כי פשוט עוד לא הספקנו לעכל את כל מה שקרה. זה מרגיש פתאום משהו של אנשים גדולים כשמילים שמתחילות ב-ח' נזרקות כל הזמן לאוויר, ואני שרק לפני שנה ומשהו בעיקר הסתכלתי כמה חודשים קדימה, פתאום מתחיל לתכנן חיים שלמים עם בת זוג, כלב ומשפחה שלמה שאימצה אותי מהר מאוד לחיקה. רגע לפני שאני נכנס לעשור הרביעי של החיים שלי, הם נכנסו למערבולת גדולה, לשינוי תפיסה ובעיקר להתבגרות מהירה.

למרות כל זה, זה מרגיש הכי נכון שרק יכול להיות. כשאחותי בירכה אותה, היא אמרה לה שהיא אף פעם לא ראתה אותי מאושר כל כך כמו בשנה האחרונה, ושהתחולל אצלי שינוי ענקי. אני כבר לא אותו בחור שהיה כל הזמן לבד עם המחשבות שלו, שחולם בהקיץ על חיים טובים יותר, מקווה למצוא לעצמו מישהי שלא תעביר אותו סרטים, תעשה לו את המוות או סתם תגרום לו להוציא עליה המון כסף, ובעיקר למצוא מישהי שתהיה קודם כל חברה טובה, אוזן קשבת ואחת שתראה אותי בדיוק כמו שאני רואה את עצמי, עם כל השריטות והשיגעונות כולל אלו שאחרים לא רואים. איתה זה היה כל זה ואפילו עוד יותר מזה, ברמות שאפילו לא הייתי יכול לדמיין. הקרבה, האינטימיות, החברות, השותפות לחיים, האוזן הקשבת, הם הרבה יותר מכל מה שהיה לי עכשיו, והיא גם נשארת, בלי להרגיש שהיא מתרחקת בגלל חברים אחרים, לימודים, מרחק גיאוגרפי או כל סיבה אחרת שבגללה חברים אחרים החליטו להתרחק קודם. נדמה שכל משבר שעברנו בחיים שלנו בשנה האחרונה (ולא היו חסרים כאלו) רק חיזק את הקשר בינינו וקירב אותנו יותר ולמרות שעברנו "רק" שנה אחת ביחד כזוג, זה מרגיש לשנינו כאילו זו עדיין רק ההתחלה ויש לנו עוד המון לגלות ולחוות בדרך ביחד.

לולי ואוגי, סיפור אהבה. סוף השנה הראשונה, תחילת החיים. 

יום שישי, בוקר. אני יושב בחדר ריק לגמרי שבתוך דירה ומחכה. בזמן הקרוב אמורה להגיע לכאן משאית ולהתחיל לפרוק לכאן אריזות גדולות וכבדות, שבתקווה ייפתחו מחר ויורכבו לריהוט חדש ונוצץ שיהפוך את החלל הריק הזה לבית. הבית שלי. החודשים האחרונים היו מטלטלים במיוחד. מסטודנט תפרן שגר במעונות הפכתי במהירות להיי-טקיסט תל אביבי עם רכב צמוד (וחדש) שמתחיל את החיים שלו סוף סוף. עוד אפילו קשה להגיד שנכנסתי לסוג מסוים של שיגרה, כי אני עוד לא יצאתי מהמרוץ המטורף של החיפושים. קודם עבודה, אחר כך דירה, אחר כך דברים לדירה והלאה, לכיוונים אחרים. אני רק מחכה לרגע שבו החיים יעצרו לשנייה, יתאפסו קצת ובעיקר יכנסו כבר לסוג של שיגרה של חיים שלא תגרום לי להיות כל הזמן בלחץ של להשיג את הדבר הבא.

אני יושב בפינה קטנה בחדר, עוצם עיניים לרגע ומנסה להקשיב לשקט שמשתלט. אמנם אמצע העיר וקומת קרקע, אבל הרחוב שקט ואפשר רק לדמיין את הרוגע שיהיה לי בימי שישי ושבת בבוקר אחרי עוד שבוע בעבודה. השבוע האחרון היה מאוד קשה, גם אם לא מסתכלים על סיבובי הקניות וההליכות המרובות בשתי האיקאות או הנסיעה לחתונה בחיפה. לאט לאט מתחילים לתת יותר אחריות, מנסים להכניס אותי לעניינים, להבין מה קורה, ומפילים עליי משימה שעל פניו נראית לא קשה במיוחד וגם נותנת לי מספיק ידע בשביל ללמוד איך עובדים כמו שצריך. חוק מרפי ידוע אומר שכל דבר פשוט מסתבך מתישהו, ובאג בדיזיין משמעותו זין בדיבאג, ואחרי 3-4 ימים של מאבק עם הקוד וניסיונות כושלים להבין מה לא בסדר, מתברר בכלל שמה שהייתי אמור לעשות פשוט לא יכול לעבוד בשום צורה. זה כמובן מתגלה ביום חמישי ב-16:30, חצי שעה לפני שכולם הולכים לשתות באיזה פאב לכבוד אירוע של החטיבה (ואני מבריז כדי להספיק להגיע לחתונה בלי למות מעייפות). חוץ מהלחץ להוכיח שאני טוב ומועיל ומנסה להבין הכל (למרות שזה ממש לא פשוט), אני ממש מרוצה. האנשים טובים ונחמדים והתנאים מעולים, וגם אם יש חברים שמספרים שהם מרוויחים טיפה יותר, התנאים מסביב והעובדה שמדובר בחברה גדולה שיש בה הרבה לאן להתקדם מפצים על זה. אחרי שהכל מסביב יירגע, יהיה אפשר להתמקד בעבודה וליהנות גם מזה.

אז תיכף יהיו פה מיטה/ספה ושולחנות ושידה וכיסאות וספריה קטנה ויצטרפו למזגן, לארון ולמקרר שכבר נמצאים כאן (וכמובן לאוגי-קום, שיקבל בית קבע חדש בלי להיטלטל יותר מדי). אחר כך אני אחזור לאוטו (שעדיין אין לו שם, הצעות יתקבלו בברכה) ואלך להשלים את הקניות באיקאה ואולי גם להספיק לעשות סיבוב בשביל למצוא טלוויזיה טובה ולא יקרה במיוחד, ואז לסגור על אינטרנט ולקנות אוכל ודברים של סופר שפשוט צריך שיהיו. אחרי כל זה צריך להתחיל לאסוף את כל הדברים שלי שמפוזרים בין שני הבתים של ההורים ולסדר אותם מחדש כאן. בסוף כל זה יהיה אפשר להגיד שהמעבר הוכתר בהצלחה ושסוף סוף אפשר לקרוא למקום בית (למרות שאחר כך עוד צריך לקנות גם אופניים בשביל לנוע בעיר ולמצוא חדר כושר בשביל לעשות בו מנוי, אבל זה כבר בשלב הבא).

עכשיו שהם רק יגיעו כבר…