פוסט מפוספסט

מצב רוח מוזר.

מצד אחד, סבבי שכזה.

מצד שני, דיכאון עולם.

שונא שזה קורה.

חבר של אבא הביא לנו טורשי (או תורשי... זה... זה כמו חמוצים כזה, רק עם גזר, כרובית, כרוב ושאר ירקות לפעמים). אני ממש אוהב.

לקחתי לי צלחת.

יובל, אחי, החליט לטעום.

למחרת לא נשאר כלום.

אני הולך לבעוט בו חזק.

במיוחד עכשיו שאבא בחו"ל...

הנסיעה לפולין ככה: || קרובה.

מה נשאר?

שישי, שבת, ראשון, שני.

זהו.

ביום שלישי בבוקר (אמור להיות 6 וחצי) אני כבר אמור להיות על המטוס.

ויש לי פול דברים לעשות!

ובמקום זה, אני כותב פוסט...

מי אמר מכור?!

אני לוקח את המצלמה החדשה לכל מקום, אבל די סיכמנו (אני ואמא) שאין למה לקחת אותה לפולין.

עדיין אין תמונות בסגנון הצביץ, אבל יהיו.

אקס, בלי סיומת הפעם

פוסט צילום!

אבא קנה מצלמה דיגיטלית (על דעתו האישית בלבד. הוא לא התייעץ בי. בכלל.).

טובה?

לא יודע. ימים יגידו.

זה הדגם.

אבא גם הביא פילמים מהפיתוח!

זה אומר שאלבום השלג עודכן, ונפתח אלבום חדש - אלבום המסיבת פרידה של גילת'!

אקס, דניאל תרגיש טוב!

אש

אש ותמרות עשן

זעם האלים מכה.

זה הזמן לברוח, חוטאים

זה הזמן להסתתר.

ברחו על נפשותכם,

כי הלילה, המוות מגיע.

אש ומים

אוויר ואדמה

יסודות העולם ירעדו

יתהפכו לבלי הרף

עד אשר יכופרו חטאיהם,

עד אשר יעבור זעם.

מדורה בוערת במרחק

עשן אפור עולה.

האיש שאינו מת שוב חי בדרכים.

נודד הוא ברחבי העולם

בחיפוש אחר בית,

בית שלעולם לא ימצא.

אקס, על הדף זה נראה יותר טוב...

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, החוכמה היא ללמוד ממנה.

והפעם למדתי.

למדתי את הלקח שלי.

אבל אני לא יודע אם אני אעמוד במבחן הבא.

אני יודע שאני לא רוצה לנסות.

לפחות לא בקרוב.

אקס, אם אתם לא מוכנים לירות בי, פשוט תכניסו אותי לצינוק. לפחות אז אני לא אוכל לפגוע באנשים.

אני מפגר.

אני אידיוט.

אני חסר אחריות.

אני חסר כוח רצון.

אני פשוט מפגר.

לא מגיע לי אמון של אנשים.

שמישהו יעשה טובה לעולם (ולי) וירה בי.

יומן מלחמה, פרק ראשון

היום זה היום

היום בו נצעד אל הסכנה

ונחזור כגיבורים

או בתור גופה.

נסעתי בבוקר לתחנה מרכזית, כדי לתת לקייט את הכרטיס שלה ושל אורי (שגם יש לו בלוג, אבל אין לי מושג איזה) להופעה היום.

10 דקות לפני שהגעתי הבייתה, אבא התקשר.

בלעט.

לא נורא, חפיף.

שינו לי את סדר היום...

היו לי כמה תכנונים שהתבטלו, אבל חפיף.

היום הולך להיות מעניין .

אקס, Wish me luck

הוא חושב שאני צוחק איתו

אבאל'ה חושב שאני צוחק לגבי ההופעה ביום ראשון.

הוא טועה.

הוא אומר שאני לא הולך, אנחנו נראה לגבי זה.

יש לך שתי אופציות, או לתת לי ללכת - ואני אתקשר ואודיע לך מה קורה, כדי שתדאג (ואין לי ספק שאתה דואג) פחות - או שאני אעלם, ולא אענה לטלפונים שלך, ככה שלא תדע מה קורה איתי עד שאני אחזור הבייתה.

אתה תחליט.

(עוד לא אמרתי לו את זה, אבל אם הוא יעשה יותר מדי סצנות, הוא ישמע את זה).

הפעם אני הולך להאבק.

מה הוא יעשה לי? יקח לי את המחשב?

אז בכלל אני לא אהיה פה.

יקח לי את הפלאפון?

אז בכלל הוא ידאג איפה אני כל היום.

הגיע הזמן שידע שאני לא מי שהוא חושב שאני.

ובעיה שלו שזה מגיע לו ככה בבום, כמו שקרה בכיתה ד', כמו שקרה במקרה של הפירסינג.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, החוכמה היא ללמוד ממנה.

(תודה איתי).

בנתיים אני מתחיל להרגיש יותר טוב.

יש לי שינויי מצב רוח די מהירים...

מניה דיפרסיה? אולי. בנתיים אני מסתדר די טוב בלי תרופות .

תודה לכל מי שניסה לעודד אותי (גם אם הוא הצליח וגם אם לא, העיקר הכוונה!), תודה לכל מי שהציע לבוא לפה, אבל אין טעם.

באמת שתודה.

אני חושב שהחיים חוזרים למסלולם הנורמלי. חלק מזה טוב, חלק מזה רע.

אבל יש ריח של שינוי באוויר, ולא אני לא מדבר על מזג האוויר שחזר לחורף (כמו שצריך, עכשיו רק תחילת מרץ!).

כל הקטע של ההופעה, זה בטוח ישנה משהו.

גם הטיסה לפולין, שהיא ממש לא רחוקה (11 יום! פאק! זה ממש קרוב!!).

איריס, חברה טובה של המשפחה שחיה בLA, ילדה בן.

ביום רביעי אבא טס לארה"ב - ל12 יום [כולל טיסות]. זה אומר שביום רביעי הוא טס - ועד שאני חוזר מפולין אני לא רואה אותו. איזה כיף.

לאחרונה יש דברים קטנים שממש מעצבנים אותי.

כל מיני שטויות.

אני ממש רגיש על יתר המידה.

זה מעצבן.

זה לא שאני רוצה להפוך לאדיש להכל.

אבל קצת פחות רגישות!

אקס, ושוב תודה.

בא לי לדפוק ת'ראש בקיר

כל כך חזק, עד שהגולגולת שלי תשבר לאלפי רסיסים והמוח שלי ינתז על כל החדר.

בא לי לכתוב משהו, אבל אין לי מה.

בא לי לדבר עם מישהו, אבל אין לי מי.

בא לי להיות במקום אחר, בן אדם אחר.

אבל אני עצמי.

וזה מבאס תחת.

בא לי שיהיה לי מי שינגב לי את הדמעות שזולגות לאיטן. גם אם הוא יעשה את זה מתוך אינטרנסים בלבד.

נמאס לי להיות בודד. תמיד לחזור למקום הזה, לחדר הזה, לבד.

ועד שבאים אנשים אני מרחיק אותם.

אלו הם חיי. בדד.

נמאס לי מהשינויים במצבי הרוח שלי.

נמאס לי שאני כל כך רגיש לדברים הכי קטנים.

נמאס לי שאני לא שם לב לדברים החשובים.

נמאס לי שאני תמיד בחוץ, לא משנה איזו מעגל זה.

נמאס לי מהצביעות של אנשים.

נמאס לי מהצביעות שלי.

נמאס לי להיות בדיכאון סתם ככה.

נמאס לי להיות בדיכאון בצדק.

נמאס לי מעצמי.

נמאס לי מפה.

נמאס לי מזה.

נמאס לי.

אני צריך מישהו.

זכר, נקבה, לא משנה.

צעיר, מבוגר, לא משנה.

רק שיהיה פה בשבילי.

אבל אני צריך אותו פה!
לא דרך המחשב המקולל הזה.

לא דרך האינטרנט.

פה.

שאני אוכל לגעת, לשמוע, להריח, לראות.

נמאס לי מהבדידות הזו.

בכל פעם שאני מוצא איזה אושר הוא רק מתפוצץ לי בפרצוף.

אני לבד.

אם חשבתי שאולי יש לי מישהו, טעיתי.

כי בסופו של דבר, עם כל הכוונות הבאמת טובות שלכם, אני פה לבד.

ונמאס לי מזה.

נמאס.

אוף.

הלכתי למסיבת פורים הזו בבית ספר.

לא היה כיף בכלל.

הזכיר לי איפה נמצא המקום שלי בעולם. פה, מול המחשב. לבד.

נזכרתי בפוסט של פורים מלפני שנה.

איך שגלגל מסתוסבב לו.

החיים שלי חוזרים על עצמם. זה פטאתי.

אני פטאתי.

מה אני עושה פה בכלל?

היה עדיף אילו נשארתי בבית. אולי הייתי נהנה יותר.

אקס, יש לי דם על הידיים

זין על הפוסט 300

fuck it. יש לי צורך לכתוב ולא אכפת לי אם אני אאבד את המספר העגול הזה.

נחכה ל400.

בימים האחרונים הייתי מאושר. באמת מאושר.

מדהים איזה השפעה יש לגלי עלי.

היום היה לי מבחן באזרחות. הלך בסדר. אני צופה 70~80, במקרה הטוב.

אחרי המבחן הלכנו כמה אנשים לחצר ונשכבנו שם.

אחרי שסיוון זזה, אני הנחתי את ראשי על הבטן של תמר.

היא התחילה לשחק לי בשיער, ואחרי כמה זמן התחלתי ללטף לה את היד.

זה היה לי די מוזר.

הזכיר לי גם את אדוה.

אחרי הכל, אני ותמר רק ידידים. לא?

מבלבל...

אחר כך היה מופע של בת שבע. היה ממש יפה.

ירדתי פעמיים אל הרחבה (שהרקדנים באים ולוקחים אנשים מהקהל).

פעם ראשונה זה עבר טוב, פעם שנייה לא ממש...

חפיף, היה כיף.

אחר הצהריים לא היה משהו.

קרה משהו שאני לא רוצה לפרט כאן.

אומנם הוא עבר, ובסופו של דבר שום דבר לא קרה.

אבל זה עיצבן אותי. והפחיד.

עיצבן אותי האיש הזה, שלא חשב קצת. שמיהר להחליט החלטות גורליות, אולי לא בשבילו, אבל בשבילי.

הפחיד אותי שהאושר שלי כל כך נפיץ. שבמעשה אחד, פזיז, הכל יכול להגמר.

אולי לא להגמר, אבל בהחלט להשבר.

היום קיבלנו מבחן בית בתנ"ך. עשיתי לבד 3 מתוך 6 סעיפים ועוד 2 העתקתי מקרן.

אני צריך רק עוד סעיף אחד.

מתנדבים?

חשבתי כך....

התחתנתי היום עם מתן "heart of fire" זוהר (לא זה מהכיתה שלי! זה מתן אחר!).

מה לגבי הנישואים שלי עם ליאור?

לא יודע. היא לא ממש שמה עלי (ולדבריה, על כולם) קצוץ.

אין לי כוח לזה.

אקס, אני רוצה את הבועה שלי בחזרה.

עדכון: מסתבר שזה לא הקטע 300 שלי, מאחר והיה לי קטע לא נחוץ בתור טיוטה - אז הבא הוא יהיה 300!