חדר משלך

יש לי חדר משלי.

מזל שהבאתי שוקולדים למזכירה לפני כריסמס.

באקדמיה האמריקאית מאמינים משום מה שאין צורך להדריך אותך בבואך ללימודי דוקטורט - זה המקום, תסתדר בעצמך. איפה מקבלים הרשאות למחשב (תפתח את המחשב, הכל כבר יעלה לבד. נניח), איך משאילים ספרים מהספרייה (מי צריך ספרים? אנחנו במאה ה-21, אין שום סיבה לקרוא משהו שלא פורסם ב-PDF), ואיפה יושבים (תמצא שולחן, כסא, ספה או שרפרף. מה זה כבר משנה, ווירלס יש בכל מקום) - אף אחד לא יטרח לומר לך. לו היית תלמיד קולג' מחוטט לא היתה שום בעיה - היו לוקחים אותך יד ביד, ומטיילים בשבילי הקמפוס תוך הצבעה מדוקדקת על כל תיבת דואר ועמדת מחשב. כשאתה דוקטורנט, הסתדר נא בעצמך ואל תסמוך עלינו. למד תוך כדי תנועה.

 

לקח לי סמסטר להבין שגם לפני candidacy לדוקטורט, אני זכאית לחדר. נדרשה עוד שיחה עם דוקטורנטית ותיקה ממני (אך קלולס בדיוק באותה מידה) כדי להבין שבלי להתחנף למזכירה שום דבר לא יקרה.  יש דברים שלא משתנים בין אם מדובר בהר הצופים או באמריקה.

למזלי, המזכירה היא בחורונת צעירה ומתוקה, עתירת אנרגיה גם בשעות בוקר פליליות, ובמיוחד - חובבת שוקולד עם בוטנים. כמה טוב שבמקרה זה מה שהבאתי לה לכריסמס.

תוך 5 דקות לערך היה בידי מפתח לחדר.

ולא סתם חדר, כי אם חדרה של אחת המרצות הבכירות שעזבה לאחרונה למוסד אחר. חדר עם חלון (מצרך נדיר), הצופה על הכניסה לקמפוס ובעיקר על עצים עירומים בשלב זה של השנה, אותו אני אמורה לחלוק עם GA אחרת, שאין לי מושג מי היא. כשקיבלתי את המפתח לחדר, השביעה אותי המזכירה בשבועות וחרמות שונים שלא אשלח על פני המים את הידיעה שזה החדר שלי, כי דוקטורנטים לא מקבלים חדרים כאלה, ושאדע כי הכל זמני, וברגע שיגיע בכיר ממני (שזה כולל בערך כל אדם, למעט, אולי, זה שמתקן את מכונות הצילום) שיזדקק לחדר, אעופף משם משל הייתי כדור פוטבול אליפטי.

אבל כמו שכולם יודעים, הדבר הקבוע ביותר הוא הזמני, ולכן השחלתי את המפתח על הצרור והתיישבתי לשולחן, לעסוק בעניינים חשובים כקריאת כל הדואר שהצטבר לו מזה חודשים - שלא בידיעתי - בתיבת האימייל האוניברסיטאית. מסתבר שאם משנים את הססמא לתיבה כדאי לשנות אותה גם בחשבון הג'ימייל שאליו הדואר מוזרם ולא להניח שהכל ימשיך לעבוד על מי מנוחות. בכל זאת, גם לג'ימייל יש מגבלות (מעטות, אם נודה על האמת), והוא לא מצטיין במיוחד בקריאת מחשבות או אחזור ססמאות משתנות.

הממ... 213 הודעות. האם יתכן שאף לא אחת מהן חשובה עד כדי כך שלא שמתי לב לקיומן?

 

מסתבר שלא ממש. אבל כשקראתי את הדואר גיליתי שכחלק מצבר הדוקטורנטים שהמחלקה מתחזקת, אני מוזמנת להשתתף בטירונות שעוברת מועמדת פוטנציאלית לעבודה כאן. מחברינו המלומדים שעושים כאן פוסט דוקטורט, אנחנו שומעים רבות על מסע הייסורים עד למשרה בארץ. לרוב המסע כולל ביקור בפקולטה, הרצאה, פגישה עם המרצים וציפיה כואבת ועתירת ציפורניים כסוסות, עד לתשובה הסופית, אם לחזור לארץ או להשאר בגולה.

כאן, התהליך שונה במקצת. אם מיק לא היתה מוחקת את הפוסט המבריק שלה מלפני מספר שבועות, היה נחסך ממני הצורך לכתוב על התהליך. אבל בהיותה אדם טוב לב ומוסרי, היא מחקה, וכך אני נאלצת לכתת את אצבעותי על המקלדת ולשעמם אתכם עוד קצת: בקצרה, המועמד שולח שלל מסמכים, פרסומים וקורות חיים שהיו יכולים להרשים אפילו את וינוגרד, ואחר כך נאלץ להפגש עם כל אנשי המחלקה - מבכיר ועד זעיק - לסבבי שאלות, תשובות ואוכל. כן, אוכל. המון אוכל, שהרי באמריקה עסקינן. בכל פעם שמתקבצים להם יותר משלושה אנשים מהמחלקה, תמיד צצים מאי שם הסנדביצ'ים והפחיות. והמועמד האומלל נאלץ לאכול שוב ושוב סנדביץ' טונה/פסטרמה/צמחוני (אסון קולינרי עתיר שמן מטפטף) ותפוצ'יפס, ותוך כדי כך להראות אינטיליגנטי בואכה מבריק, נחמד ומנומס דיו לא לדבר בפה מלא ולא לפורר פירורי תפוצ'יפס או טפטופי שמן על החליפה שקנה לכבוד המאורע החשוב.

אותנו, איזובי הקיר, הדוקטורנטים המתחילים, מכנסים כדי לצלוב את האומלל/ה, להנהן בהחבא מתוך רחמים, וללמוד על הצליבות שמחכות לנו בהמשך הדרך.

וכל שנותר לומר על כך הוא - פחחחח. יש מידה לא מבוטלת של מבוכה בפער שבינינו לבין המועמדים (מיינד יו, מדובר באנשים שעשו כבר כברת דרך אקדמית, ולא Assistent professors שחלב הדיסרטציה עדיין ניגר על שפתיהם) ובעזות המצח הנדרשת כדי לתקוף אותם בשאלות אכזריות  בנושאים שהם מכירים טוב מאיתנו.

אבל זה לא משנה - בקרב, כמו בקרב - מה שמשנה זו המסה. ואם ישבו 3 מרצים עם מועמד אחד, איך הוא יתרשם מגודל המחלקה וחשיבותה (בעיקר העצמית)? לכן מגויסים הדוקטורנטים הצעירים כבובות תצוגה. לשבת, להראות חכמים ולפעמים גם לפעות קלות.

אה, כן. בסוף התהליך הם גם מתכוונים לשאול לדעתנו בעניין המועמדים המובילים. פחחחח 2.

 

ומאיגרא רמא של שליתתתתתתה מוחלטת בגורלם של אנשים חשובים ממני בהרבה, לבירא עמיתקא של המציאות האקדמית עתירת הפירורים והלא פוטוגנית.

לפני שלושה חודשים לערך הגשתי ברוב חן וחנופה מכתב לוועדת הדוקטורט, בו אני מבקשת שיפטרו אותי ממספר קורסים בסיסיים (ומיותרים בתכלית, אם יותר לי), שכבר למדתי בתואר שמעולם לא סיימתי בארץ. את התואר לא סיימתי, אבל את הקורסים הללו דווקא כן, ובציונים מכובדים למדי. משמעות הפטור - קיצור של סמסטר לפחות מהלימודים הפרונטליים וממסלול הדוקטורט. בפרקטיקה, יכולתי להתחיל כבר בסמסטר הבא (תיאורטית, כן, תיאורטית) לעבוד על המאמר הגדול שהיה מעביר אותי למעמד של Candidacy.

ובכן, אחסוך לכם את ההמתנה בת שלושת החודשים. דיברתי היום עם המרצה האחראית על וועדת הדוקטורט, שהוציאה לי את הרוח מהמפרשים באחת - הוועדה דחתה את הבקשה. לא, היא לא זוכרת אם את כולה או חלקה, אבל תכל'ס, זה ממש לא משנה. התוצאה היא אחת: אני חייבת לקחת בסמסטר הבא שלל קורסים משעממים תחת, מיותרים לגמרי, עתירי מאמץ ועבודות, רק כי לא הגשתי את התזה בארץ. לו התואר שלי היה מושלם, הבעיה כלל לא היתה עולה.

את הפרטים הטכניים: איזה חלק מהבקשה נדחה, כמה קורסים אאלץ לקחת ואיזה, היא לא זכרה. המחשב שלה מת, ואיתו גם זכרון הפגישה של ועדת הדוקטורט וההחלטות שלה. עכשיו יש לחכות שבוע עד לפגישה עם המנחה העסוקה שלי, כדי לשמוע את הפרטים הקטנים-אך-המהותיים האלה. סאמ-אמ-אמק.

 

צדקה וירג'יניה וולף. מזל שיש לי חדר משלי. אפשר לסגור בו את הדלת וליבב בבכי חסר תוחלת. כן, זה לא מאד אפקטיבי אבל די מזכך.

 

---

בשביל להתנחם, אני נזכרת בנסיעה הבוקר לגן עם המיניאטורה. בתחנת הרדיו החביבה עלי מתראיינים סיימון לה בון ועוד דינוזאור  משרידי "דוראן דוראן". יש להם אלבום חדש, והם שרים את השירים שלהם אנפלאגד. בשביל דינוזאורים, יש להם קולות טובים והם פוגעים בדיוק בטון, ומזכירים לי את ימי בית הספר, מלחמות היהודיות בין מעריצות דוראן דוראן, וואם ו-Culture club (כן, אני מהדור ההוא שראה את התחתונים של המתופף של Culture club ממרפסת הסוויטה שלו במלון דניאל בהרצליה, עוד לפני שידענו שהוא הבן זוג של בוי ג'ורג', או מה המשמעות של היותו בן הזוג שלו...).

ואז - משום מקום - הם נזכרים ב-The Chauffeur שלהם, ואני מגלה שמסיבה לא ברורה אני זוכרת כמעט את כל המילים. המיניאטורה מאחור תוהה "אמא, מה זאת המוזיקה הזאת?" ודורשת "עוד". אח, בת גידלתי ורוממתי, והיא תגדל להיות אהבלה חובבת זבל מוסיקלי בדיוק כמו אמא שלה. נחת.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/1/2008 23:11, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, בית החיות
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קרי ומיסטר ביג ב-9/2/2008 03:43

הכלב אכל לי את הטאקו
מוראות החורף הבריחו אותנו למקום חם יותר. כמו זה -

 

לא די בכך שחזרנו אל בית קר מני כפור, ברזים שקפאו והותירו רק שובל של קרח בקצותיהם, טמפרטורות ארקטיות וסבל אין קץ בגין הגירוש מגן עדן, קיבלנו היום את המכתב הבא מהנעל (המכהנת כפדגוגית האמונה על חינוכו על הבלונדיני) -

Hello. Glad to see [the blond one] back.  Please write an excuse absence for the office. Thanks.

 

הבעל מיד הציע את האפשרויות הבאות -

Dear office, [The blond one] missed school for a week because: 1. He had a stomach ache 2. He had his period 3. The dog ate his homework 4. The dog ate his sister 5. He had better things to do 6. All of the above.

 

לי זה נראה קצת פחות הולם, ובעיקר - מפספס את מטרת ההעדרות שלו. התשובה הזו הניחה את דעתי מעט יותר -

 

[The blond one] was absent from school last week due to a health concern barring exposure to winter weather, and witholding him from wearing heavy clothes.

 

כך, מלמל לעצמו הבעל. הנה אביא אותה בתגובה ציונית הולמת עוד יותר -

 

[The blond one] had to miss school as his parents needed 3 alcoholic drinks a day (at least one of which had to be a margarita) and these were not available near his home.

 

האמת? צודק. כשמציבים מולך מבצעים של 1+1 חינם על מבחר מיני אלכוהול משובח, ראוי לו לחינוכו של הילד שיידחה מפני סיפוק הצרכים של הוריו. מאידך, לא נראה לנו שהנעל או המשרד יקבלו את התשובה באופן מניח את הדעת. ולכן הוצעה התגובה הבאה -

 

Our son missed school so he could observe the way democracy is practiced in developing countries

שכן הבחירות לפרלמנט המקסיקני ולמועצת האי הפצפון איסלה מוחרס, יערכו בעוד כשבועיים, וכל מה שיכולנו לשמוע ביוצאנו לרחוב היו מילות השיר הפופולרי:

"Quique Osorio. Por la disputado."

(קיקה אוסוריו הוא פוליטיקאי מקומי מז'אנר העסקן המקובל במעלות-תרשיחא ובביתן 27 של הליכוד, וניחן בעיקר ביכולת לשנע צי של פיקאפים ברחבי האי, המשמיעים בווליום עז את ג'ינגל הבחירות שלו. אין ספק שאם תעירו את הבלונדיני משנת הלילה (משימה לא פשוטה בפני עצמה) הוא יוכל לשורר מתוך שינה, ובהבל פה שמחייב צחצוח שיניים מיידי, את מילות הג'ינגל במלואן, גם אם הוא לא מבין מילה בספרדית).

אבל מכיוון שהינוקא טרם הגיע לפרק על ביזור סמכויות והכרעות דמוקרטיות בלימודי מדעי החברה שלו (וספק אם הנעל הגיעה לפרקה), גם הסיבה הזו נדמית לנו קלושה כרגע. 

ובזאת נפתחת התחרות הראשונה למציאת תירוץ טוב להעדרות מבית הספר. הכללים פשוטים:
1. הטיעון אמור להכיל משפט אחד עד שניים.
2. לא לעסוק בכלבים או בעלי חיים אחרים, וסתות ושאר פגעי טבע או איומים על אחיות קטנות.
3. להבהיר כי הילד לא זו בלבד שלא נמנע מלימודים, אלא השכיל, הרחיב אופקיו ואף הכיר הכרות אינטימית אורחות חיים שונים (ורגועים יותר) וחיים באופן כללי.
4. לכלול את המושגים: משפחה, זמן איכות, תרבות והתפתחות אישית.
5. לא לכלול את המילים אלכוהול, חוף ים, שמש, נחת, חדווה, שלווה, בריזה, סתלבט או הנאה, בכל דרך והטיה שהיא.
6. להכתב במילים פשוטות וקלות לעיכול, בכדי להתאים למנעד התודעתי של הנעל ושל המשרד, יהא אותו משרד אשר יהא.

הפרס לזוכה בתחרות - פינה קולדה, מרגריטה או מוחיטו על חשבון הבית ו/או כרטיסים למשחק הפלייאוף שיערכו ב-Valladolid.

 

ההשתתפות אסורה על בני משפחה, עובדי מערכת הבחירות של קיקו אוזריו, עובדי מערכת החינוך וברמנים.

 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 23/1/2008 21:14, בקטגוריות טיולים, רק באמריקה
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דרורית ב-28/1/2008 14:33

שתי גדות לקרולינה. זו שלנו זו גם כן.
מתוך אחד מטורי העצות בעיתונות המקומית:

Dear Amy:

How do I get my mother-in-law (who is in her 70s and lives 100 miles away) to go home after a weekend visit?

She routinely (and substantially) extends her stay. I am always a gracious hostess, but after three days, I begin to view her as a squatter, not a guest.

This has been an ongoing problem and one that my husband won't deal with. We go to her place but can't always.

Annoyed

 

את התשובה תמצאו בסוף.

---

מאזן האימה היה כדלהלן - שנים עשר ימי חופשה. שני ילדים (ואחת מתויקת במוסד חינוכי נטול חופשות בעליל). ואני. הבעל, כהרגלו, יבלה את רוב החופש בעבודה.
לנוכח המאזן האמור, הידיעה שהחמים מגיעים עם תחילת החופשה היתה בגדר חדשות מרעננות. טוב שמישהו אחר ישא בעול השעשוע והתפעול של הנוער.
אלא שמיד לאחריהם, עשה עמנו חסד גם האדון ג'ורג' דבליו, והודיע על יום חופש בין קודש (ראשון) לקודש (כריסמס), ובעברית - ייסד גשר שיצר רצף של ארבעה ימי חופשה שלמים.
זה כבר היה עניין אחר לגמרי.

מילא דונאטס ושעשועים לילדים, אבל ארבעה ימים רצופים בבית? ביחד? עם ההורים שלו? הילדים שלי?
את התגובה אפשר לסכם במילה אחת - אררררררררררררררררררררררררררררררררעעעעעעעעעעעעעע.
מיד הפנינו את כל משאבי המחשבה - אלה שעוד נותרו לנו אחרי שעות על שעות בהן הוזנו למוחנו ג'ינגל בלס לסוגיהם - ובדקנו לאן אפשר לנסוע. סוגיה לא פשוטה בימי חג  ומועד: מחירי הטיסות מרקיעי שחקים וכמעט כל אתר במרחק נסיעה סובל מקור מהסוג המצמית. ניאגרה? קור כלבים. פוקונוס? עוד יותר גרוע. ווסט וירג'יניה? השתגענו?! להתקע בשלג בין ההיל-ביליס?
הפור נפל על ה-Outer Banks, שרשרת איים החוצצת בין צפון קרולינה לאוקיאנוס האטלנטי. מעלתם העיקרית של האיים (חוץ מהעובדה שצילמו שם פעם את דוסון קריק) היא בכך שיש בהם חוף. עם חול. אמיתי. לא סלעים, דרדרים או אבנים. חול ים, חוף ים, כמו שאנחנו מכירים. או שלא.
מסתבר שהחוף הוא חוף, אבל הים לא אותו ים - הוא סוער, קפריזי, קר עד אימה, אבל יפה לא פחות מהשלולית המכונה "תיכון".
נסענו.
חמש ומשהו שעות אחרי שיצאנו מהבית הגענו לקסם.
קוטג' על הים. כמו באולגה, אבל הרבה יותר יפה. ככה -

(אלה השכנים, אבל מה זה משנה? ככה נראה גם שלנו.)

 

בלילה, כשהגענו, הים נראה ככה -

 

ובלילה אחר זה נראה ככה -

 

בקיץ, החוף מתואר כפקק תנועה ארוך של נופשים, חנויות עם ציוד ים, שמשיות ומוסיקה. כעת החוף היה שומם. אנחנו, השחפים והצדפים. מדי פעם עבר מישהו עם חיית מחמד - כלב או נעלי הליכה, ונפנף לשלום. הבתים סביבנו היו ריקים, אבל היה בשקט, שמיסגר את רעש הגלים הסוערים, משהו נעים.

והיו לנו שחפים. המון שחפים. 

 

 

במשך שלושה ימים כל מה שעשינו היה לרבוץ מול האח, לאכול המון (ולא טוב במיוחד), לטייל בין המגדלורים, בפארקים, על החוף ועל החוף ועל החוף. למצוא צדפים ולהעיף עפיפונים. 

 

 

הבלונדיני מסמלץ את היכולות התעופתיות של האחים רייט בסיוע עפיפון

 

המיניאטורה מפטמת שחפים

 

אחד הדברים שאנשי ה-OBX מתגאים בו ביותר הם המגדלורים שמקשטים את החוף. מסתבר שגם כיום, בעידן של GPSים וטכנולוגיה, הימאים עדיין נעזרים בהם. אני מודה שביקור במגדלור אחד אחרי השני, משול מעט לסיור קתדרלות באירופה. ראיתם אחד-שניים, הבנתם את הפרינציפ. ומצד שני, נחמד לגלות שכמו אצל זברות אמיתיות, אין שני מגדלורים זהים - כיוון הפסים מתחלף, התאורה משתנה, ולו כדי שהימאים יוכלו להבחין ממרחק במגדלור ולדעת לאיזו נקודה הם מגיעים.

 

על התמונה הזו אני חייבת לכתוב מספר מילים: מיק כתבה בפוסט מרתק (כהרגלה) על הצילום שבראש לעומת הצילום הפיזי. אני עומדת מהצד השני של המתרס - הזכרון שלי (לטווח ארוך או קצר) הוא לא מהמשובחים, אלא אם מדובר בעוולה נוראית, לפחות בעיני, שנעשתה לי. את זה, כראוי לפולניה, אני זוכרת היטב. אבל את הדברים החשובים באמת, המראות, החוויות, הדברים היומיומיים, אני שוכחת במהרה גם אם אני משתדלת כמיטב יכולתי לחקוק בזכרון. משום מה ריחות ומגע אני זוכרת טוב יותר ממראה.
את אבני הדרך של התפתחות הילדים, למשל, אני כמעט ולא זוכרת. למעט את המראה של כל אחד מהם אחרי לידתו. את המראה הזה אני זוכרת היטב, ואולי זה טיבה של חוויה חזקה במיוחד. אבל הזוטות היומיומיות שמרכיבות את החיים שלנו והופכות אותם למה שהם, נזנחות אי שם בירכתי המח שלי. אני זקוקה למשהו חיצוני שיזכיר לי - שורה ביומן ההתפתחות של הילדים (שמילאתי באדיקות לראשון, מילאתי באיחור עם זיופים לשני, וכתבתי בו חמש שורות לערך לשלישית - כן, מיק. אני רואה אותך מהנהנת. מצד שני, בתמונות היא לוקחת את שני אחיה בסיבוב), תמונה, סרטון וידאו. ובכל פעם אני נדהמת - כך נראינו? כך הם נראו? זה באמת קרה? היה או לא היה?

את המצלמה הנוכחית שלנו אני שונאת. התמונות שהיא מפיקה גרועות, חשופות מדי, לא מפוקסות גם כשמנסים. ובכל זאת, מכל טיול אנחנו חוזרים עם עשרות ומאות תמונות, שיתוייקו אי שם במחשב וישלפו פעם, אולי, כשיהיה לנו זמן או כשנתגעגע לרגע בחיים. אם נצליח למצוא אותן בין כל התיקיות.
במידה מסוימת אני מתגעגעת לאלבומים של פעם. לדפדוף. ליכולת לשבת ביחד, שלא מול מסך מחשב ולחוות מחדש את החוויות. את כל האלבומים שלנו השארנו מאחור, מאופסנים בישראל. המשקל שלהם היה רב מכדי לסחוב אותם איתנו, ובבחירה בין נוסטלגיה לפרקטיקה, הפרקטיקה ניצחה. לפעמים אני רוצה להושיט אליהם יד ולשלוף את העשורים הקודמים שלנו מהמדף. השנים הראשונות של השאטני, שנתו הראשונה של הבלונדיני - כאילו נעלמו מהזכרון, כי הן לא כאן. משם והלאה הכל דיגיטלי. משומר, אבל לא לגמרי זמין. החוויה שונה. התסכול מכך שהתמונות לא יצאו כמו שדמיינו כשצילמנו אותן - נשאר זהה. 

ליום ההולדת האחרון, ובאיחור מחפיר, קיבל השאטני מצלמה דיגיטלית. לא משחק ילדים כי אם מצלמה של גדולים. ומאז הוא רואה את הכל דרך מסך המצלמה (אפילו במונח "עדשת המצלמה" כבר אי אפשר להשתמש). את רוב הטיול הוא בילה בצילום. של נופים, של אחיו, שלנו, של הדמויות שנשקפו אליו ממסך הטלויזיה - יש לנו מבחר תמונות של משחקי פוטבול-קולג'ים, קולקציה נדירה של תמונות מ"בת הים הקטנה" (אל תגלו לדיסני על הפרת זכויות היוצרים הבוטה), ארכיב סרטים הכולל את אחיו עושה העוויות פנים אוויליות ואחותו מוחה ברקע, ומבחר פלאשים שהובזקו ברכב תוך כדי סינוור של כל בני המשפחה. הילד חי בסינמה וריטה. מה שלא מונח על המסך לפניו, לא קיים.

בן של אמא. 

---

ולמקרה שתהיתם, להלן תשובתה של איימי היקרה:  

You need to be firm at the beginning, when she makes the plan. Say, "We love having you, but we need to keep your visit to three days. So that would mean you'd be with us from Thursday to Sunday." Also, see if she is nervous about driving home; that may prompt her to put off her return.

אה, חופשה בקוטג' חלומי על הים זה לא הפתרון? אופס.

---

 שתהיה 2008 טובה אליכם.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 1/1/2008 01:44, בקטגוריות טיולים, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
66 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-22/1/2008 20:07

18,471