דלת מסתובבת


רציתי. בחיי שרציתי לכתוב. להרגיש פעם חלק מאיזה פרויקט מגלומני של ישראבלוג (כי הרי יבחושת אבק שכמוני, שרובצת בפינת הישרא, לא בדיוק מוזמנת לפרויקטים הממש-מגניבים ששמורים למקורבים. זהו. נגמר רגע הרחמים העצמיים. אפשר לאפסן את הטישואים). התחלתי לחשוב מה לכתוב, אפילו ניסחתי את יומי ככרישת עריכת דין מפוארת, דלת שטרקתי לפני 6 שנים. פיהקתי משעמום.   המחשבה חזרה כל הזמן לזמזום הטורדני שלאט לאט קיבל את צורת שירו של רוברט פרוסט - The road not taken, בו נתקלתי לאחרונה אי שם בשלהי בחינת הבגרות באנגלית. אני תוהה אם גבינת פלטרו הפכה והפכה בשיר הזה כשגילמה את אחת הדמויות הכי מעצבנות בתולדות הקולנוע.    לענייננו, קבלו את רוברט פרוסט בכפיים -  

Two roads diverged in a yellow wood,

 And sorry I could not travel both

And be one traveler, long I stood

And looked down one as far as I could

To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,

And having perhaps the better claim,

Because it was grassy and wanted wear;

Though as for that the passing there

Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay In leaves

no step had trodden black.

Oh, I kept the first for another day!

Yet knowing how way leads on to way,

I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh

Somewhere ages and ages hence:

Two roads diverged in a wood,

and I I took the one less traveled by,

And that has made all the difference.

אין דלת אחת. יש מזלגות, פיצולים, פיתולים, אבדן דרך רגעי או תמידי. גם טענתו של פרוסט כי אם בודקים תחת השורשים ניתן אולי למצוא את התשובה לשאלה מה היא הדרך הנכונה, קצת מגוחכת (אם כי מנוסחת ברהיטות). זו חוכמת הבדיעבד הגדולה מכולן, מה שסבתא שלי מכנה מזה שנים "גיט שפייט". ביידיש זה רהוט עוד יותר.  אם בוחנים את הפיצולים בדרך אפשר לעצור בכמה מהם ולתהות. לפרקים זה מרתק ומועיל בערך כמו לבדוק את הפיצולים החדשים בשיער (תחביב מוצלח למדי, בשעות דחק).

למען השעשוע, הרשו לי להתמקד רגע בזוגיות, שם לפחות נעים לי על זרי הדפנה - אפשר ללכת אחורה עד כתה א' - מה היה קורה אם הייתי מתחתנת בסופו של דבר עם א', החבר מגן החובה? המכשלה העיקרית שעמדה בפני אושרנו האינסופי היתה העובדה שלא ידעתי, ואסור היה לי, להדליק את הגז בבית. כך שנדרשנו לסיוע אגפי של ההורים כדי לעבור לגור ביחד כבר בגיל 6. האם זה מה שהציל אותי מחיים משותפים עם מי שהתבגר להיות פוץ רציני וגם גמד? מצד שני, אולי היו לי ילדים עם גומות חן ובעל עם היסטוריה של הופעה בסרט ישראלי איום ונורא בילדותו.

בכתה ו' - לו רק הייתי נשארת חברה של י' שהיה הילד הכי חנאנה בכתה, כשעוד לא ידענו מה זה חנאנה. האם הייתי היום אשתו של סטארטאפיסט מבוסס היטב אחרי האקסיט הראשון, פוצרת את ציפורני האקריליק שלי בשכונות הצפוניות של תל אביב או בבית משוחזר ומעוצב אי שם בנווה צדק?

בי"ב - (תסלחו לי אם אני מדלגת על כמה תאונות זוגיות בדרך). מה היה קורה עם הייתי נשארת עם מ', איתו נפגשתי בתאונת דרכים (סימן משמים לברוח?). סביר שהיינו גרים, אללי, בנתניה. נתניה!

אם הייתי מקשיבה לב' (כלומר הבעל) אחרי הדייט הראשון, ומסכימה איתו ש"לא יצא מזה כלום". האם זה היה חוסך ממני את הצורך לעלות עכשיו למעלה, לכסות את הנוער שפרוש בשינה עמוקה על שלוש מיטות, ולקוות ללילה ארוך של שינה? או שבכל מקרה הדלת המסתובבת או הפיצול ביער היו מביאים אותי לאותו מקום, לאותו חדר ילדים (בשכונה אחרת, ארץ אחרת, בבית אחר, עם בעל אחר), לאותן תקוות קטנות של שנת לילה מלאה, יום ללא עצבים וילדים בריאים?

כנראה שכן. אלא שבדרך הייתי מפספסת שלושה מהאנשים הקטנים הכי מרתקים בעולם.*

דלת מסתובבת קטנטנה (וכה שטחית)  -

אם אמא שלי לא היתה מגיעה בתוספת הויזה שלה לביקור, לא היו לי עכשיו בארון נעלים מאממות של פראדה .

(לאור בקשת הקהל - להלן הנעליים:

)

 

---

 

אם כבר רוברט פרוסט, קבלו פרויקט תרגום - מעניין לפרקים, מייגע לפרקים אחרים.

המוצלח ביותר, הפחות פומפוזי והיותר משעשע הוא התרגום של פני ודניאל (הרשו לי להניח שאם היה להן בלוג הוא היה בשחור גותי מלגלג) לשיר:

The Road Not Taken \ Robert Frost

מאנגלית: פני ודניאל (תורגם עבור 'יום יצירה' בביה"ס)

שתי דרכים נפרדות ביער צהוב. באסה.

לא יכולה את שתיהן לנסות

עומדת לי פה, מנסה לחשוב

מסתכלת רחוק

מתבוננת טוב-טוב עד לעיקול הקרוב.

וואלה, חשבתי,

השנייה לא רעה ואולי אפילו יותר טובה

 פחות עקבות, צמחייה לא קרועה

ובכלל, שתיהן, עלתה בי המחשבה- לא כל כך שונות. [מחשבה פרועה..]

שתי הדרכים בבוקר דומות,

פחות או יותר עם האדמה מכוסה בעלי שלכת

אויש! שמרתי דרך אחת ליום אחר לפני שידעתי לאן אני הולכת

חבל על הזמן, עליה לא אספיק ללכת.

אח, הרשו לי להיאנח

בעוד כמה שנים אקטר:

שתי דרכים נפרדו ביער צהוב

ואני- אני לקחתי את המוזרה יותר

וזה כל ההבדל.

 * ואחרי החריגה הגסה הזו מהכללים אין סיכוי שיזמינו אותי אי פעם לפרויקט ישרא-אי אחר. נו טוב, גם זה סוג של דלת מסתובבת

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/10/2006 07:25, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
18 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-5/11/2006 07:27

ואז הוא עשה תרגילים בחשבון
אחרי הדכאון שחטפתי בעקבות הקטע הקודם, בא השאטני והראה לי מאיפה משתין הדג באנגלית:
"פור כפול פייב וחצי איקוואלס טוונטי טו אנד א חצי".
 
אז מה אני רוצה מהילד, למען השם?
זו כל כך לא הבעיה שלו, אלא שלי...
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 29/10/2006 05:20, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-31/10/2006 16:56

שבוע הספר
בבית הספר של השאטני חוגגים את שבוע הספר.
בדמיוני ראיתי את הג'ים החדש מלא בדוכני ספרים של הוצאות שונות, ילדים היושבים בפינות קריאה, פוסטרים שהילדים ציירו בנושאי הספרים (כן, קיבלנו הזמנה לצייר כזה, השאטני נמנע) והכי חשוב - ספרים. המון ספרים.
כשהייתי ילדה (וגם מבוגרת, למען האמת) שבוע הספר היה חגיגה שחיכיתי לה בכליון עיניים. גם הילדים שלי מחכים לשבוע הספר בארץ. מבחינתם העובדה שההורים משחררים את רסן הארנק ומאפשרים יד חופשית-אך-מנווטת בבחירת הספרים עד דלא ידע, היא סיבה למסיבה. קיוויתי מאד שכך זה יהיה גם כאן, היד המנענעת את הארנק שוחררה ויצאנו בהתלהבות לבית הספר.
 
אבל זה לא היה זה.
ראשית, שבוע הספר הוא בחסות "סקולאסטיק", הוצאה לאור מהמשובחות שיש, אבל עדיין - הוצאה אחת, מונופוליסטית, ששולטת הלכה למעשה במצאי הספרים שהילדים חווים במסגרת בית הספר. מילא.
שנית, באוניברסיטה היה לי פעם מרצה למשפט בינלאומי שמאד חיבב את המושג "טרה אינקוגניטה" והיה משתדל להשחיל אותו בכל משפט שני. בלי להלאות יותר מדי (וזה קשה כשמדובר במשפטים) "טרה אינקוגניטה" הוא שטח יבשה שאף מדינה לא תבעה בעלות עליו. ארץ לא נודעת.
על אף שנים של צפיה אדוקה בבוורלי הילס ותאווה בלתי נשלטת ללוקרים, קפיטריות ומכוניות עם גג נפתח, בית הספר הוא עדיין טרה אינקוגניטה עבורנו.
 
קחו למשל את עניין מצאי הספרים ביריד - בערך 20% מהם היו ספרי דיסני, ספרי לגו, ספרי משחק וספרי בולשיט שבאו כתוצאה של הרחבת מותגים (מי אמר פאווריינג'רים ולא קיבל?). בעיני - וסליחה על הפומפוזיות - אלה לא ספרים. 
 
עניין נוסף היה הקראת סיפורים. כל מורה-מחנכת, הקריאה במשך חצי שעה סיפורים לילדי הכיתה שלה או למי שרצה לשמוע.
הלכנו לשמוע את המחנכת של השאטני.
כמה שזה היה מעושה. עיניים גדולות ופקוחות, אינטונציה ילדותית והכוונה בלתי פוסקת שלא מאפשרת לדמיון להשתולל - והרי מה שיא האושר בקריאה? היכולת לדמיין, לשחרר את המחשבה, לשקוע בעלילה.
פה זה לא עובד - מסבירים לך, במילים קטנות וצפופות ובקול מתלהב אך פלסטי, מה חשבו הדמוית ומה הניע אותן. ללא מקום לצאת מהריבוע. הריבוע הוא המלך והמחנכת היא נציגתו עלי אדמות.
 
למען הרקע הכללי, המחנכת דנן היא בערך בת 28, בעלת מראה של ילדונת בת 15 לערך ופוזה של מעודדת בלונדינית, אפעס קצת חלולה. קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהיא לא בדיוק הדמות שהייתי רוצה שתחנך את בכורי בשנתו הראשונה בבית הספר בכלל, ובהתמודדות עם העולם החדש שלו, בפרט. כשהיא קראה, היה ברור שהיא קוראת למען השואו. לא למען הילדים.
 

---

 
משם ועד למחשבות על איך הילד הפרטי שלי נעלם בעיניה, הדרך היתה קצרה.
ברור לי שהיא לא מכירה אותו. שהיא לא הצליחה לחדור מעבר לנמשים שלו. ללמוד את הילד המבריק, הסקרן, המצחיק הזה. כל זה בכיתה של 21 ילדים בלבד.
גרוע מכך - אין לי שמץ של מושג איך לקרב אותה אליו.
בארץ הייתי יכולה לפגוש אותה לשיחה, הייתי יודעת מה לומר ואיך לומר.
בטרה אינקוגניטה אני מאבדת כיוון. לא יודעת מה מקובל, איך פונים (ממילא רוב התקשורת פה נעשית באמצעות האימייל) ואיך אני מגשרת על הפער של העדר השפה המשותפת בינה לבין השאטני - הוא עדיין לא מדבר אנגלית ברמה המאפשרת שיחה אמיתית איתו, היא בוודאי לא מדברת עברית.
אין סיכוי שהיא תדע שבעברית הוא קורא כבר ספרים של כיתה ג' או ד', שהספר שהוא הכי אוהב בעולם הוא צ'רלי והשוקולדה, אבל גם באריך קסטנר הוא לא מזלזל. בעיניה הוא, מן הסתם, הילד שבקושי רב מחבר שתי מילים למשפט קוהרנטי ושקורא ספרים ברמה בה קרא לאחרונה בגיל ארבע וחצי.
ולנו אין מושג איך למצוא את הדרך לליבה, ולהראות לה את היכולות האמיתיות שלו. ממילא, כשאני נדרשת לשיחה אינטיליגנטית באנגלית, אני מרגישה כאילו אוטומטית נגרעו ממני 60-80 נקודות איי.קיו.
הנחמה העיקרית היא שהוא לא מבלה את כל ימיו איתה. שיש לו מורה לאנגלית שאוהב את הלימודים, אוהב את התלמידים אהבת נפש ומשקיע את נשמתו בהם. אני מקווה שהוא ידע להכיר את הילד שמעבר לנמשים.
 

---

 
אם צריך לדרג את הקשיים שכרוכים במעבר, אני חושבת שתחושת השטיח הנשמט מתחת לרגליים, והדרך שבה השטיח הנשמט הזה בא לידי ביטוי אצל כל אחד מאיתנו, היא הקושי הגדול ביותר.
הוא מאבד את היתרון היחסי שיש לו בתחום הקוגניטיבי, את כישורי השפה המדהימים שלו. את הברק של הכוכב.
אני מאבדת את היכולת לעזור לו ולתווך עבורו את עולם המבוגרים, לפחות חלקית. לפחות עד שאני אבין אותו לגמרי. 

וזה קשה. כל כך קשה.
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 27/10/2006 04:38, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-31/10/2006 07:07

18,471