והפעם - עצה אופרטיבית

בנות ישראל כשרות וחסודות (הסליחה עם הקורא הגברי הבודד של בלוג זה),

אם אתן עתידות לעקור מכור מחצבתכן, ולטות אוהלכן במערב אשר מעבר לאוקיינוס, דעו לכן כי כדאי ואף רצוי לסור למכון הלייזר הקרוב למקום מגוריכן, ולהשקיע את פרוטותיכן ומעותיכן בהסרת שיער בכל אמצעי אפשרי טרם עליתכן לכבש המטוס.

זאת יען כי בנות אמריקה הגויות אינן מאמינות בשעווה אלא בסכין. מציאת שעוונית היא משימה קשה מני קושי, ויקרה מני יוקר (80$ לרגל! הישמע כדבר הזה?).

אם תחפצו בסתר ליבכן לעשות את המעשה בעצמכן, בחשכת חדר האמבטיה, הרי שתמצאו את עצמכן מקוששות שעווה בטרגט הקרוב למקום מגוריכן, מסתפקות בתחליף עלוב מהז'אנר הזה, המכיל לבנדר, מי פריחת סחלבים ואורניום מועשר.

ואז, הו אז, תמצאנה את עצמכן מנסות לגרד את שאריות הפלסטיק המשולב נשורת גרעינית מגפיכן (שכן גם הידיים נדבקות בסופר גלו הזה ולא מצליחות להפטר ממנו בכל אמצעי קונבנציונלי) בדיוק כשהתינוקת מתעוררת משינה קצרה מדי ואיש ה-UPS החביב נוקש בדלת עם חבילה חיונית עד מאד, שלוש ורבע דקות לפני שצריך לצאת לקחת את הילד מהגן.

 

מוסר השכל?

עדיף להוולד בלונדינית חלקלקה, יורשת לאימפריית בראון המעטירה, מאשר יצור מרוט כתרנגולת ודביק מדביקי .

 

 

<כל קשר בין האמור לעיל ובין המציאות מקרי בהחלט. ומי שיודע איך מורידים אורניום מועשר בריח לבנדר מהגוף ו/או מזוג ג'ינס שווים, מוזמן להשאיר הודעה>

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 29/9/2006 05:57
16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-4/10/2006 16:05

מיאו חתולה - פרק ב'

בפרק הקודם נפל הפור על הרווק התל אביבי ההולל כמאמץ פוטנציאלי לחתולה.

מה שלא הבאנו בחשבון בשלב זה הוא שה"ה פרץ ואולמרט יחליטו לפתוח במלחמה באמצע הקיץ. התוצאה הישירה של המלחמה (מלבד אבידות, נזקים, פגיעה בחשבון הבנק של רא"ל חלוץ והותרת מדינה שלמה במבט תמה ובמחשבה "מה לעזאזל הם חשבו?") היתה גיוסו של הרווק ההולל למילואים. למען הסדר הטוב יובהר כי הרווק, אף שהוא נושא בדרגת קצונה מפוארת לכאורה, עשה בערך 10 ימי מילואים בעשר השנים האחרונות, מאז שוחרר מהקבע. תפקידו במילואים הוא כה איזוטרי - שלא לומר מגוחך בשגרה - שפשוט לא היה בו צורך. תמיד אמרנו ש"כשהוא יעשה מילואים, נדע שאנחנו בצרות". מסתבר שבקיץ האחרון היינו בצרות, ועוד איך.   

 

הקצין נקרא למילואים, ואנחנו - או יותר נכון, אני והנוער - נותרנו עם החתולה, תוך כדי אריזת הבית באופן סופי ומוחלט. אחרי מחשבה מאומצת של כלל הנוגעים בדבר החלטנו על תכנית פעולה סבוכה במסגרתה הקצין האמיץ יצא לחופשה קצרה בתאריך ידוע מראש, באותו תאריך אני אתפוס את החתולה בארגז שהוכן מבעוד מועד, אעביר אותה לדירתו ועד שישוב מהמילואים תעשה עליה בייביסיטר אחותו (שבצוק העתים מתפקדת גם כגיסתי).

האופציה השניה, משפחת ק' עם החתולים המתאבדים, נפסלה מחמת היותה מטווחת באופן תמידי על ידי הקטיושות. הלכה הפסטורליה הגלילית.  

 

ביום שבו ארזתי את הבית כולו נערכנו ל"מבצע חתולה". הכוחות הלוגיסטיים הביאו את הארגז, היעד נוקה וסודר לקראת בואה (כולל ארגז חול, לראשונה בחייה) והיחידות המיוחדות (כלומר אני) פצחנו בנסיונות לתפוס את האובייקט.

נסיונות כושלים, יש לציין.

שכן החתולה, כמו שכבר צוין, מחוננת בכשרונות של נמרים בנגליים בטבע. כלומר חמקמקה, חזקה ויודעת להסוות עצמה היטב.

 

אחרי 6 נסיונות של התאמת החתולה לארגז היה ברור שמישהו טועה - או שהחתולה גדולה מדי או שהארגז קטן מדי. בשלב הזה נספרו על ידי עשרות שריטות תוצרת תומאס. לא נשברתי - ידעתי שלמחרת אנחנו עוזבים את הבית ועתידה לא מובטח אצל השוכרים. לקחתי ארגז גדול שנשאר מהאריזות, עשיתי בו חורים לאויר וניסיתי להכניס את החתולה פנימה. לתפוס אותה לא היתה בעיה. להחזיק אותה בפנים - ועוד איך. למלעונה היה כח, והרבה. בכל פעם שחשבתי שהנה, עוד שניה והמסקינגטייפ סוגר עליה, היא הצליחה לחמוק. נספרו עוד כחמישה נסיונות לכידה כושלים, וכוחותינו שבו בשביזות לבסיסם.

עתידה של תומאס מעולם לא נראה מעורפל יותר.  

 

המועצה המשפחתית התכנסה לדיון חירום טלפוני, לרבות הנציגות בארה"ב שהיתה עסוקה בלהשמיע קולות של השתתפות בצער. תכל'ס - לא ראינו איך תופסים/מעבירים/משכנים אותה במעונה החדש.

ביום האחרון שלי בבית היא תפסה צפעון קטן מתחת למכונית. זה זיכה אותה בקרדיט רציני אצל השוכרים, ובשלל פחיות טונה שנותרו בבית. לפחות בשבועות שלאחר המעבר יהיה לה מה לאכול. אחר כך? אלוהים גדול.

 

בלב כבד עזבנו אותה מאחור, בתקווה שהיא תמצא את עתידה בשכונה, ושמישהו ידע להעריך את המוח הערמומי והלב הרך שמאחורי הפרווה שלה.  

 

---

 

שבועיים ומשהו אחרי שהגענו לארה"ב המלחמה הסתיימה במפתיע, כאילו כלום לא קרה בקיץ המוזר הזה. הקצין האמיץ שוחרר וחזר לחיי הרווקות של תל אביב. והנסיונות לתפיסת החתולה עלו מחדש על הפרק. לא לגמרי ברור לי מה קרה ואיך זה קרה, שכן לא הייתי נוכחת באירוע המכונן, אבל היא נתפסה והועברה אחר כבוד לתל אביב.  

 

אחרי שעה לערך היה ברור שיש כאן אהבה משריטה ראשונה. היא והוא, הוא והיא, יושבים ביחד מול המחשב, מתלטפים על הספה. היא מיד יודעת מה לעשות בארגז החול המדוגם שהובא עבורה, הוא דואג לה כשהוא בעבודה. היו חסרים רק נרות רומנטיים וכינור שמאלצי להשלים את התמונה.   

נכון לעכשיו מטפחים הגיס והחתולה מערכת יחסים מונוגמית ואוהבת. היא גרה לו בבוידעם ואוכלת לו את האוכל, הוא מקטר עליה טלפונית - ממש כמו חיי נישואין (אולי מינוס הבוידעם). אנחנו שקטים ויודעים שהיא נמצאת בידיים טובות.

---

הגיע היום בו הוא לקח אותה לווטרינר, לבדיקה שגרתית ושלל חיסונים. מאז חיינו כמרקחה.

שכן מסתבר שכמאמר ש. חנוך קשישא, "זו לא גברת, זה אדון".

כן, כן. הבת דודה הידענית, מאכילת החתולים וחובבת החיות טעתה. טעתה בגדול, שלא לומר בגדולים.

נכון אמנם שלתומאס החתול-שהיה-לחתולה אין רחם. עובדתית היא צודקת.

מצד שני, מעולם לא היה לו אחד כזו. אשכים לעומת זאת, היו. בהחלט היו. ואינם עוד.

המדובר בחתול בעל מימדים מפוארים למדי, שסורס אי פעם בעבר, ולכן אין לו שום סימני מיניות חיצוניים. 

מי סרס? באיזה נסיבות ולמה החתול(ה) לא שייכ(ת) למשפחה אחרת? כל אלה תעלומות שטרם באו על פתרונן.  

 

לאור החדשות המפתיעות, כונסה שוב מועצה משפחתית לעת חירום - האם החתול שהיה לחתולה שהיתה לחתול בחזרה יידרש לסיוע פסיכולוגי לעבור את משבר הזהות המינית שלו?

כמה זה יעלה?

איך קוראים לו עכשיו?

איך מתייחסים אליו עכשיו? בשבילי היא תמיד תהיה תומאס החתולה, אבל האם אין זה מן הראוי שיתייחסו אליו/אליה בשיוך המיני המתאים?

ואם לחתול 9 נשמות (ויש להניח שגם לחתולה) האם כבר בזבזנו שתיים על הטעויות הג'נדרייאליות האלה?

אכן, דילמות קשות גדי. 

 

 

לו רק החתול(ה) הי(ת)ה חי(ה) באמריקה היו נחסכות מאיתנו כל הבעיות. it אחד קטן והכל מסתדר. אבל במזרח התיכון הדברים חייבים להיות מסובכים.  

לו רק היו מאמצים את ההצעות לכתיבה עברית באותיות לועזיות ואולי גם מוסיפים על הקודש ומשנים קצת את התחביר העברי, עם כמה שמות עצם אחידים לזכר ונקבה, היה בא לציון - או ציונה - וגם לתומאס גואל*.

 

 

 

---

* וגם לפאקצות שלא יודעות ששתי בנים וארבעה מחברות זה לא אי אי אי.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 25/9/2006 00:32, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של טלי ב-3/2/2007 12:43

מיאו, חתולה - חלק א'

ננזפתי נזיפות מעודנות בעניין החתולה מכותרת המשנה, אז לפני שהרמיזות הופכות לאמירות בלתי משתמעות לשתי פנים, הנה סיפור החתולה שאולי לא היתה חתולה.  

כמה ימים אחרי שעברנו לגור בבית שלנו, במישור החוף המהביל, ראינו לעת ערב צללית של נמר על הקיר. מאחר ונמרים אינם ידועים כחיות אנדמיות לאיזור החוף הארץ-ישראלי, די נדהמנו. יצאנו החוצה וגילינו חתול בגודל נמרי למדי, יושב בפוזה חתולית להפליא (כולל הזנב הכרוך סביב הגוף) כאילו הוא מחכה לצילום ל"בוק" של הנשיונל ג'יאוגרפיק. מאחר ומעולם לא הייתי חובבת חתולים יתר על המידה, לא נפלתי מאושר. לו היה מדובר בכלב, ניחא. אבל חתול? אני? לא תודה.  

אלא שהחתול דנן היה חתול יסודי ועקשן. לאט לאט ובנחישות הוא אילף אותנו לגדל אותו, יצר לעצמו נישה בבית והרגיל אותנו לעובדה שהוא מתיישב על אדן החלון בציפיה לאוכל. ליבותינו הרחומים נכמרו והתחלנו להאכיל אותו. מפה ועד לחדירות קומנדו לכיוון המטבח הדרך היתה קצרה, ואחרי זמן מועט הוא כבר היה אורח קבע בסלון.  

אז הגיעה לבקר בת דודה רחוקה שנדמתה כמבינה בענייני חתולים (אפילו היתה לה במכונית קופסא עם אוכל לחתולים מזדמנים - היש יותר מבין מזה?). היא החזיקה אותו, ליטפה, ההוא גירגר והיא פסקה - "זה לא חתול, זו חתולה. מעוקרת, אבל חתולה". הגודל האימתני שלו - בהחלט היה מדובר במוטנט מסדרי הגודל של חתולי הביצות - לא הטריד אותה. זו חתולה, נקודה.  

מאחר וכבר קראנו לו "תומאס" על שם תומאס או'מאלי החתול שבצמרת, והוא התרגל (או שלפחות חשבנו ככה), החתולה נשארה בשם תומאס.  אם יש "שיר הבן" ו"שיר הבת" או ניצן או יובל או שחר, יכולה להיות גם תומאס.  

תומאס הפכה לבת בית כה חשובה (במיוחד כשנטייתה להביא מנחות של עכברים או ציפורים מתות למדרגות הכניסה דוכאה באסרטיביות) עד שהסבתות יצאו מגדרן להביא לה שאריות אוכל. לאט לאט ובנחישות חתולית היא פילסה לעצמה דרך לתוך הבית ואפילו לימדה אותנו לרכוש לה אוכל מיוחד לחתולים. נכון שברוב הפעמים היא גורשה בבושת פנים החוצה, במיוחד כשהיעד שלה היה השניצלים על השיש, אבל בגדול - היא אילפה אותנו להפליא. הקשרים שנקשרו בינה לבין המיניאטורה היו מחממי לב. היא זכתה לליטופים ובתמורה נתנה למיניאטורה לחמוס לה את השיער, למשוך לה בזנב ובאופן כללי להתעלל בה כמו שרק תינוק יכול.  

 

הנמרה בגודל טבעי, והמיניאטורה גם.     

כשהנסיעה החלה קורמת עור וגידים נשאלה בשקט השאלה "מה עם תומאס". מצד אחד, היא כבר כמעט בת בית. מצד שני, היא לא בדיוק החתולה "שלנו". היא נעה ונדה, בין הבית לבין השכונה. למעשה, היינו בטוחים שהיא מספסרת בין כמה משפחות שמפטמות ומטפחות אותה. ובכל זאת, לא יכולנו להשאיר אותה ככה סתם, לבד.

ניסינו לברר - מסתבר שהקומפלקס בו אנחנו גרים לא מחבב חתולים, בלשון המעטה. כלבים עד גודל מסוים עוד אפשר להעביר, חתולים - נייט.

שלב ב' היה מציאת בית הולם לנמרה. לתוכנית הגמר המפוארת, שחייבה את המשתתפים לעמוד בשלל משימות והוכחת יכולות טיפוח חתוליות מתקדמות, עלו שניים - גיסי, הרווק התלאביבי ההולל, ומשפחת ק', חברינו השאנטים מהצפון. לאחרונים יש כבר קולקציה נאה של חתולים (שנוטים ללקות במנגנון השמדה עצמית שגורם להם להתאבד מתחת לגלגלי המכונית הבודדת שעוברת ביישוב ההררי בו גרה משפחת ק', פעם בכמה שבועות). מאידך, לרווק ההולל יש יתרון מאד משמעותי בפולניה - הוא "מהמשפחה". המחשבה על כך שתומאס תשאר בתוך המשפחה שימחה את הנוער (ואותי) עד מאד.

וכך נפל הפור, והרווק ההולל זכה בחתולה.

על כל מה שקרה אחר כך - בפוסט הבא.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 24/9/2006 06:00, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של טלי ב-3/2/2007 12:32

18,471