אורזת
היום הצדקתי את הכינוי שלי. הייתי אורזת בכל רמ"ח איברי ו-9 מזוודותי.
בפרקים הקודמים של הסאגה הזו, נסע הבעל* מערבה ונטש אותי לאנחות ולאריזות. הדרמה מגיעה לשיא חדש כששעון החול נוזל לו לאיטו ובעוד חמישה ימים ושעתיים לערך אנחנו נעלה על המטוס (תמיהה - האם ה"שרוול" הוא תחליף הולם מספיק לכבש המטוס? פעם זה נשמע טוב יותר).
 
כמו בעלילה מפותלת של דרמה מוזיקלית יומית, מינוס המוזיקה, או כמו בגאנט של פרויקט סבוך (אם להתלות בענפים גבוהים ו/או עסקיים) כשמביאים בחשבון את הסידורים השונים בתוספת המחויבויות השונות, הבאות על גבם של הצרכים השונים, שכולם צריכים להתממש בתוך פחות משישה ימים, מגיעים ליום בו אין ברירה, והמזוודות פעורות הפה שלוקטו מכל עבר צריכות להתמלא במשהו.
יום האין ברירה הגיע.
לכאורה הילדים נפוצו לכל רוח (ובעברית משמעות הדבר הוא - הושלכו שוב לחיקה האוהב של סבתא) ולי היה זמן לארוז, אבל איכשהוא - כמו בומרנג - בצהריים הם שבו לבסיסם בשלום ודרשו את תשומת הלב המתבקשת. נתתי להם דקה ורבע של תשומי, אחרת לא הייתי עומדת בזמנים.
 
12 וחצי שעות. 12 וחצי שעות של אריזה.
 
בזמן הזה אני פוסעת לי בבית שמשנה צורה ממקום שבו כל הושטת יד היא כבר אוטומטית כאילו היד כבר יודעת מה היא תפגוש כשתיגש לפינה הייעודה, למקום שבו יש חורים במדפים, סימנים של אבק על הקירות במקום בו נתלו התמונות. לאט, השינויים חושפים את הבית בעירומו והופכים אותו למקום זר לי.
תוך כדי הפסיעה אני משליכה את הדברים לארגזים, שבתורם ימוינו למזוודות, שבתורן ימוספרו ויסומנו כדי שבבוא רגע הפריקה נדע להבחין בין הקסילופון בצורת כלב, שהיה כה חשוב לקחת, לבין המגבות (הרבה פחות חשובות. הרבה יותר כבדות).
ארגז של מטבח.
ארגז של צעצועים.
ארגז של ניירת שחייבים, אבל ממש חייבים, לקחת.
ארגז של שטויות.
ארגז של פינוקים.
ארגז של בגדי חורף שנקנו במכירות החורף שעבר (כי זה נורא פרקטי).
אני מלקטת ומשליכה. יודעת שכשאמיין אשליך עוד.
 
מבעד לערימות הג'אנק, ערימות ה"בעד" וערימות ה"נגד", מבצבצת החנוכיה. מדובר באינסטרומנט מכובד למדי, עשוי מתכת כלשהיא וכבד כמו הגיהנום. אני מחזיקה את החנוכיה ביד - מסתכלת עליה לעומק, ומתלבטת. לקחת או לא לקחת? אל-על המרושעים הגבילו מאד את המשקל שניתן לסחוב, ואובר-וויט עולה הון. לקחת או לא לקחת? את החנוכיה קיבלנו מסבתא וסבא שלי כשעברנו לגור ביחד, עוד טרם החתונה. למעשה, היא היתה המתנה האחרונה שסבא שלי נתן לי. לקחת או לא לקחת? נוסטלגיה ואהבה או משקל ופרקטיקה? כמה צעצועים וכלי מיטה אפשר להכניס אם רק אוציא את המשקולת הזו מהמזוודה? אבל איך יראה הבית שלנו בלי החנוכיה (את החמסה שקיבלנו לחתונה היה הרבה יותר קל לדחוף למזוודה. היא שטוחה, היא דקה, והיא לא שוקלת כמו היפופוטם מצוי. את הפמוטים השארנו. הם כבדים נורא, וממילא אנחנו מחפפים בהדלקת נרות שבת, בניגוד לנרות החנוכה שמודלקים כל יום של החג בהקפדה יתירה מסיבה עלומה כלשהיא, ואנחנו בכלל לא מאמינים...)?
 
משהו בלתי מוסבר משך אותי לערימת הפצפצים הקרובה. לקחתי את החנוכיה ובדחף לאו בר כיבוש עטפתי אותה בשכבות של פצפצים ותחבתי אותה מיד למזוודה. מתחת למגבת וליד הקסילו-כלב. לא הסתכלתי שוב, לא העזתי לחשוב על המשקל.
האהבה והגעגוע ניצחו את הפרקטיקה.
 
 
 
<אחרי כתיבת הפוסט הגיעו חברים להפרד והביאו פמוטים קטנטנים אם כי כעורים להפליא. ברור שלקחתי אותם. כבר אמרתי שאני סאקרית של נוסטלגיה וגעגועים?>
 

---

* טרם נמצא שם הולם לכבודו, ולכן הוא ישאר בגדר "בעל" עד שיוכח אחרת.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 29/7/2006 21:28, בקטגוריות אריזות
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-1/8/2006 22:36

צו 8

רוב החברים שלנו כבר גויסו. כלומר אלה שהם לא מספיק חטייארים כדי לקבל את תעודת השחרור או כאלה שעסוקים בלרוץ מאולפן לאולפן ולפרשן את המצב בקרב ערביי העולם.

 

קצינת הקישור ביצעה נסיון נואש לגייס את הבעל*, בלא הצלחה יען כי הוא בדיוק היה עסוק בשהייה מעל האוקיינוס בדרכו למערב.

 

היום התקשרו מבית החולים שלו. מסתבר שהמצב בקנטים. כמעט כל הרופאים ממין זכר גויסו, הרופאות שנשארו בעורף קורעות את האמ-אמא שלהן בתורנויות ואקסטרא תורנויות, ותהו אם הוא יהיה מוכן לתרום מזמנו החופשי, למרות שהוא כבר לא עובד של המערכת. עידכנתי את המערכת שקיים הבדל פעוט של 7 שעות בין זמני בית החולים וזמני הבעל ונפרדנו כידידים.

 

משהו היה חסר לי במשוואה הזו - רופאים בכירים.

אלה לא עושים מילואים (ע"ע החטייארים מהפסקה הראשונה. למרות שרופאים עושים מילואים עד גיל 55 (!), וזה יהיה גם דינו של הבעל, רוב הבכירים ומנהלי המחלקות עברו את הגיל המכובד הזה.

מצד שני, ברגיל הם גם לא עושים תורנויות.

איפה הם עכשיו? תורמים את חלקם למאמץ המלחמתי או תורמים את חלקם לפרקטיקה הפרטית (ואין לי דבר וחצי דבר נגד פרקטיקה פרטית. נהפוכו - כולי תקווה שביום מן הימים הפרקטיקה הפרטית העתידית תהיה זו שתניח לחם על שולחננו). זה פער המעמדות הבלתי נסבל בין הבכירים למתמחים, שבא לידי ביטוי בשכר, בתנאים המחורבנים ובהעדר הייצוג של המתמחים בכל פורום אפשרי, ששוב מרים את ראשו המכוער.

אני לא מניחה שמשהו ישתנה, בטח לא כשהתותחים רועמים והאק"ג-ים שותקים, אבל זה מוציא אותי מדעתי.

 

---

* חייבת למצוא לו שם פרקטי יותר בבלוג הזה. ולא, "בעלול", "חצי" ושאר תועבות לשוניות לא יתקבלו בברכה.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 24/7/2006 22:23
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-1/8/2006 22:37

שאנטי בקניון
הלכתי עם המיניאטורה לקניון, להסדיר כמה דברים חשובים שבלעדיהם ממש אי אפשר לנסוע לחו"ל (מי אמר חמסות להמונים ולא קיבל?).
איתרע מזלנו ובחרנו דווקא ביום שבו נספרו: הפסקת חשמל בכל חלקי הארץ (או לפחות בכל החלקים בהם לא נפלו קטיושות באותו זמן), קטיושות - אלה מהסוגריים הקודמים, ומחבל מתאבד אחד שהתברבר בין קניוני איזור השרון, ככל הנראה בחיפוש נואש אחרי סייל אמיתי של בגדי קיץ שלא נראים כמו סמרטוטים.
כשהגענו לקניון והדבר היחיד שעבד שם היו המעליות הייתי צריכה לשקול פניה לאחור וחזרה הביתה. אבל אי אפשר היה כבר לצאת, מפאת הפקקים שסתמו כל חלקה נאה,ולאור הטלפונים ההיסטריים שטרטרו והתריעו על אותו חובב שופינג שמסתובב באיזור בליווי מסוקים.
כך מצאתי את עצמי, שלא בטובתי, מצטרפת לחוג מוסיקה לעוללים שהתקיים באותו קניון לחדוות הקהל.
האתר המלבב שבו אירע המאורע המשמח הזה היה ג'ימבורי המצוי מתחת למדרגות הנעות של הקניון, כשברקע מתערבבים קולות הרינגטון החדש של נינט עם צעקות ה"מאמי, תראי איזה יפה לי הפסים!". הכי שאנטי בעולם.
הפעם השניה בה הייתי צריכה לשקול את צעדי היתה כשהמדריכה, אושיה נחשבת מתחום הלידות האלטרנטיביות, פצחה ב"כולנו מעגל גדול, בואו נגרש את הפחדים שלנו, את הטילים, את המלחמה שבחוץ ונתחבר לאני הפנימי שלנו". האני הפנימי שלי רצה בשלב הזה קפה קר ומזגן.
מאחר והמיניאטורה היתה מבסוטה להפליא משלל כלי הנגינה והאביזרים, והשמועות אמרו שיציאה מהקניון היא חוויה מפוקפקת בשלב זה של היום, נשארנו.
אחרי כמה אינסידנטים של התחברות לעצמנו ולאני הפנימי שלנו, והשמעת קולות מהבטן (כשרוב הזמן הבטן שלי השמיעה קולות של רעב מכרסם) פצחה האושיה בדיקלום הבא:
"אברך את הרחם שלי
שהביא לי את ילדי.
אברך את הנרתיק
אברך את התפרים (כן, גם אלה של הקיסרי)".
כל אותן ברכות, כזכור, נאמרות בהתכוונות מלאה תחת כנפי השכינה של מדרגות הקניון. כמה טבעי.
 
בשלב הזה הפסקתי להקשיב. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "שרק לא יראה אותי פה מישהו שמכיר אותי" ומיד אחר כך "איך אני בורחת מפה בלי שיתפסו אותי וידרשו ממני לברך את הנרתיק שלי?".
 
בפעולת הסחה נועזת בעורף האויב הסתכלתי על המיניאטורה ולחשתי לה מעדנות - "רוצה ציצי?". הצהלולים שזו השמיעה היו כה קולניים עד שאף אחד לא היה יכול לשמוע אותי מסננת מבחר אמירות אנטי-שאנטיות בעליל, שהיו גורמות למיליציות הקינואה לתלות אותי בכיכר העיר כשסביבי כרוכים בגדים מכותנה אורגנית.
מחבל מתאבד בחוץ, פקקים, מסוקים מעל. אף אחד מהם לא יעצור אותי במנוסה אל החופש הסינתטי והקונבנציונלי שלי.
 

---

זה הזכיר לי את קורס ההכנה ללידה שעברתי בהריון הראשון.
בהיותי הריונית טריה, הבטוחה שלפניה אף אחד לא ילד או לפחות לא ילד לידה חשובה כשלי, חיפשתי נפשות תאומות בפורומים. אותה עת, פורום הריון ולידה של IOL (זצ"ל) היה ה-מקום להיות בו אם היו לך שני פסים על מקלון הבדיקה. בירור בפורום העלה את שמה של מדריכת הכנה ללידה מומלצת, ואחרי ראיון טלפוני קצר (בו היא ראיינה אותנו ומצאה אותנו מתאימים לצרכיה) התקבלנו לקורס.
בשיעור הראשון נזרע זרע הפורענות, כשאמרתי שמבחינתי אפשר לחבר לי את האפידורל כבר כאן ועכשיו.
המבטים להם זכיתי משאר הזוגות שרבצו על המזרנים באותו מרתף טחוב היו יכולים לשגר אותי הישר לבית הדין לפושעי מלחמה בהאג, שהיה אז מקום מאד נחשב.
"א-פ-י-ד-ו-ר-ל??" פקחה המדריכה זוג עיניים מזועזעות. "למה???". ומיד לאחריהן פצחה בשטף משפטים מהם עלה בבירור שבחירה באפידורל  שוות ערך פחות או יותר להזנחה תהומית של הילד טרם לידתו ומצדיקה לכל הפחות 20 שנות מאסר עם עבודות פרך, ללא אפשרות חנינה.
 היה רשרוש באויר בשעה שכל הזוגות האחרים התרחקו מאיתנו כמוכי צרעת. מיד סומנו כזוג הבעייתי של הקורס.
אבל אנחנו דבקנו במטרה (אני דבקתי, הוא נגרר איתי בעל כורחו) ונשארנו עד הסוף. המר.
בשיעור האחרון של הקורס היינו אמורים לצפות בסרטי לידה. מאחר ועד אז (ולמעשה גם היום) לא ראיתי לידה, חיכיתי לחלק הזה של הקורס בכליון עיניים.
לא הייתי מוכנה למה שציפה לנו.
סרט. שכולו לידות.
בים השחור. בתוך הקרח.
מסתבר שיש איזו עדת אנשים (בעדינות אפשר להגדיר אותם כ"לא קונבנציונליים") שנוטה לצאת ללדת את ילדיה בתוך הים השחור, גם אם במקרה הים השחור בדיוק עסוק בלקפוא לכבוד החורף בטמפרטורה שיורדת לכמינוס 30 מעלות. במקרה כזה הם חוצבים לעצמם חור בקרח (מן הסתם את הקרח מהחור הם שומרים כדי להוציא אליו לאחר מכן את זקני השבט, אבל לא נסטה מהנושא) ושם הנשים גולשות להן לאיטן, אל תוך המים הקפואים, עד לרגע בו אמור התינוק לצאת לאויר העולם.
 
מיד כשהצלחתי לסגור את פי הפעור (וזה לקח כמה ימים) התקשרתי לאיכילוב כדי לברר את מצאי הקרח אצלם. כשענו לי שאין להם, ידעתי ששם אני יולדת.
 
אגב, בסופו של קורס ילדו כל שותפותי בניתוח קיסרי. רק אני והאפידורל שלי הפלגנו לנו לעבר הזריחה כצמד נאהבים.
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/7/2006 15:07, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-26/7/2006 19:48

18,471