אהוד שבא
די החלטתי לא לעסוק בבלוג בפוליטיקה ישראלית (בין כה וכה, המצב מדכא), אבל החדשות של הבוקר הרגיזו אותי כל-כך, שאני חייב לחלוק אתכם כמה מחשבות על מר ברק.

הרמטכ"ל האנליטי
המפגש הראשון שלי עם השם 'אהוד ברק' היה הרבה לפני שנבחר לראשות הממשלה. הוא היה רמטכ"ל, אני הייתי טוראי שהתגייס לעתודה האקדמית. העתודה, למי שלא יודע, היא תוכנית מיוחדת שמאפשרת לאזן את העובדה שצה"ל הוא 'צבא העם' וכולם חייבים להתגייס, אם העובדה הלא-פחות-מציאותית שלא כולם בנויים מהחומרים של לוחם מצטיין, ושיש הרבה צעירים שיכולים לתרום הרבה יותר לצבא כאנשי מקצוע בתחומי הטכנולוגיה השונים מאשר על הג'בלאות. ב-1990, כשאני הצטרפתי לעתודה, זו היתה בעסקה מצוינת לצה"ל: הצבא לא השקיע גרוש בשכר הלימוד של העתודאים או ברווחתם, וקיבל אנשי מקצוע מצוינים, עם התחייבות לשש שנים, תמורת דבר אחד בלבד: הבטחה שישרתו במקצוע ולא כקרביים. לאנשים כמוני, שהעדיפו בתיכון ספרים על ספורט, היה די בהבטחה הזו כדי ללכת על העסקה.
אפריל 1991. אהוד ברק מתמנה לרמטכ"ל, ואחד מהמהלכים הראשונים שלו, במסגרת "מה שלא יורה - יקוצץ" הוא להכריז בפה מלא על הפרת ההבטחה והפניית רוב העתודאים, כולל אלה שכבר התחילו בלימודיהם או עומדים לסיימם, לשירות קרבי. כמה הפגנות ושני בג"צים מאוחר יותר (נסו אתם לתבוע את צה"ל על הפרת חוזה) הושגה 'פשרה' שבמסגרתה הופנו העתודאים (רק אלה שכבר החלו ללמוד) לשנתיים של שירות קרבי ואחריהן שנתיים-שנתיים וחצי של שירות במקצוע.
בלי להיכנס לדיון על הלגיטמיות של שינוי רטרואקטיבי בהסכם, אפשר במבט לאחור לבחון את ההחלטה במבחן האהוב על מר ברק - מבחן התוצאה. במבחן הזה נכשל השינוי מכל וכל. המלש"בים הלא-טפשים פשוט התעלמו ממסלול 'העתודה הקרבית' החדש, שביטל את היתרון היחיד של מסלול העתודה, ותוך מספר שנים הורגש בצה"ל מחסור כבד בכוח אדם טכנולוגי, מה שאילץ את הצבא (אחרי שברק עזב) לא רק להשיב את מסלול העתודה האקדמית המקורי אלא גם להציע מימון חלקי בשכר הלימוד והטבות נוספות. אומרים שבמהלך שירותו הצבאי הפגין ברק אותה חשיבה אנליטית, מתוכננת ורואה רחוק שהוא 'ידוע' בה; במקרה זה עלה התכנון האנליטי של ברק לצה"ל מיליוני שקלים, וסיכן את היתרון הטכנולוגי - אולי היתרון הגדול ביותר של צה"ל על צבאות ערב.

חזרה לשנות התשעים
היריב הפוליטי העיקרי של ברק כיום הוא בנימין נתניהו. הצמד הזה כבר התמודד פעם אחת, בבחירות הישירות של 1999. כבר אז היתה לי בטן מלאה על ברק, אבל אין ברירה, אמרתי לעצמי, חייבים להוריד את ביבי. נתניהו היה אז מסובך בשחיתות מעל הראש, מושך רגליים בתהליך השלום וזכור בעיקר בתור מי שהציע פיצה לסטודנטים השובתים. ברק נראה כמו הדרך היחידה להחזיר את השמאל לשלטון. אז סתמתי את האף והצבעתי.
ביום שביבי הפסיד, בהפרש גדול, ופרש עוד לפני תוצאות האמת, חגגתי עם עוד אלפים בכיכר רבין. בתמימותנו העזנו אפילו לנסח קריאת ביניים קצבית קבועה לנאומו של המנהיג החדש, "רק לא ש"ס", במטרה להשפיע על הרכב הקואליציה.
תוך פחות משנתיים הסתבר שבין ברק לביבי משותפת לא רק האות ב'. שניהם היו מנהיגים צעירים, בטוחים בעצמם, צנטרליסטיים ותקשורתיים, שנבחרו בבחירה ישירה אך הובילו את מפלגותיהם לשפל מנדטים מזעזע, ואז הסתבכו בשחיתויות, סמכו הרבה יותר מדי על ש"ס, והובסו בפער עצום בבחירות הבאות. ההבדל היחידה הוא שביבי גרר רגליים בתהליך השלום ואילו ברק פוצץ אותו.

חרקירי
זהו שם הספר שכתב רביב דרוקר, וגם הפעולה שנקט לאחרונה שר החקלאות היפני שנחשד בפרשיית שחיתות. וזה עוד דבר משותף בין ביבי לברק: למרות כהונותיהם הקצרות, השחיתויות שנקשרו בשמם ותבוסתם בבחירות, שניהם בחרו לשוב מבית הקברות הפוליטי ולחזור לחיים, חזקים וצמאי-דם מתמיד. איפה באפי כשצריך אותה?

הבחירות
אין לי מושג מתי יתקיימו הבחירות הבאות, אבל - אולי בפעם הראשונה - יש בי איזושהי שמחה שכנראה לא אשתתף בהן. הבחירה בין ביבי, ברק ואולמרט נראית כמו סיוט שיצא ממוחו הקודח של רוצח סדרתי מתעלל, ומעלה את התהייה אם מותר לקחת שקית הקאה אל מאחורי הפרגוד.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/6/2007 10:23, ושייך לקטגוריות אקטואליה, פסימי
תגיות בטכנורטי: אקטואליה, פסימי
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-15/6/2007 01:46

---

שילומים
אחת התוצאות המובהקות של המגורים בגרמניה היא שקיבלנו את לוח הזמנים הנוצרי (יום א' הוא יום מנוחה, ב-6:20 מצלצלים פעמוני הכנסייה ותאריכי החגים הקבעים לפי פסחא) ואת לוח הזמנים של הטבע (סתיו, חורף, אביב...) אבל לוח הזמנים הישראלי-יהודי די נמוג. את חנוכה ופסח אמנם חגגנו, אבל הבוקר הייתי צריך חמישה שירים שקטים ברצף בגלגל"צ כדי לקלוט שהיום יום השואה - פשוט לא נקלק לי שזה מה שקורה שבוע אחרי פסח.
לא התכוונתי להקדיש לנושא יותר מדי מחשבה (בכל זאת, מדריך ברצלונה מחכה) ותכננתי רק ליהנות מהשירים היפים ברדיו (אחת המגישות כינתה אותם 'מופנמים') תוך כדי עבודה. אבל אז משכה את תשומת לבי כתבה ב-Ynet על סרט התעודה "מוסר השילומים" שהוקרן אתמול אצלכם בטלוויזיה. הסרט עוסק במכשלות הבירוקרטיות המוערמת בפני ניצולי השואה בישראל בבואם לקבל את הכסף המגיע להם. ממה שהבנתי מאותה כתבה ומאחרות, מדובר בתמונה מקוממת ביותר. הבעיה, אם הבנתי נכון, איננה בכך שהגרמנים לא העבירו את הכסף שהיו חייבים. גרמניה, מסתבר, שלמה כבר החל מ-1953 סכומים עצומים לישראל הצעירה. אבל איכשהו הכסף אינו מטפטף לנפגעים עצמם.
במקום מסוים מוסבר שכספי השילומים שמשו במקור את המדינה כדי להתפתח, לקלוט עלייה, ליצור מוסדות בסיסיים בזמן קצר ולהציב את התשתית לשגשוג היחסי של היום. יש בזה הגיון, ואפילו אפשר לראות זאת כהלוואה שלקחה המדינה מהניצולים. אבל הלוואות יש להחזיר, וישראל כבר זמן רב אינה 'מדינה במצור' שכולם בה מהדקים את החגורה ותורמים למאמץ המלחמתי.
אין לי המון תובנות מהסיפור העצוב הזה, רק שתי בקשות:
1. קראו את העצומה שבלינק, ואם אתם מרגישים כמוני - שזו שערוריה - חיתמו עליה.
2. אם מישהו הקליט אתמול את סרט התעודה, אשמח לצפות בו בהזדמנות; צרו קשר.

המממ, מה נעשה ביום העצמאות?שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/4/2007 21:37, ושייך לקטגוריות אקטואליה, פסימי
תגיות בטכנורטי: אקטואליה, פסימי
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-17/4/2007 14:01

---