ביום חמישי הייתי בבר מצווה (כיפית כזאת, של אחיין חמוד), וסוף סוף ר-ק-דתי! אני נורא נורא אוהבת לרקוד ואין לי מספיק הזדמנויות. זה כמו קסם בשבילי - ברגע שאני מתקרבת לרחבת ריקודים כלשהי, אני פשוט צריכה לרוץ אליה או לדלג אליה ושום דבר אחר לא חשוב (טוב, במקרה הזה לא היה בדיוק ככה, כל פעם לפני שרצתי או דילגתי מצאתי זרועות אוהבות ואמינות להפקיד בהן את הדרי, חוץ מזה שרקדתי איתה סלואו אחד).
כשאני רוקדת, וגם כשאני שרה, ובעבר כששיחקתי בהצגות, מצד אחד אני חווה אושר מאוד עז ומצד שני (או שזה אותו צד) מתעוררת בי הבבתאחתית הנרקיסיסטית (בקיצור ב"נ) שחושבת שהיא הינה וצריכה להיות הכי מדהימה בעולם, שכל רואיה ושומעיה צריכים להתעלף מיד, ושמודעת מאוד לאיך שהיא נראית. ולכן, עם כל האושר העז, אפשר בקלות להתרסק, כי תמיד תהיה בעולם מישהי יותר מדהימה או מישהי שאוחזת כרגע במיקרופון או תופסת את מרכז הרחבה.
חוץ מב"נ ישנה מ"מ - המאוזנת המחוברת לעצמה - שהיא זו ששולטת כאן בעניינים בדרך כלל, והיא מזכירה לב"נ שהאושר הזה נובע מהביטוי העצמי שבריקוד (או בשירה או במשחק), שיש לה עכשיו ההזדמנות לעשות מה שהיא הכי אוהבת וצמאה לו - להתבטא, ובמקום הזה הכי לא רלוונטי לחשוב מבחוץ על האחרים ועל מה שהם חושבים. מ"מ גם מזכירה לב"נ שבינינו, כשאנחנו מתנהגות ככה (מבטאות את מי שאנחנו באמת במלוא ההתכוונות ובלי לחשוב על אחרים) אז האחרים גם הכי מתרגשים ומתרשמים מאתנו.
מ"מ פרגנה לב"נ את ההתעוררות שלה, ובסך הכול ככל שהתקדם הערב והאושר עשה את שלו, האינטרסים של שתיהן נפגשו.
(טוב, די עם הריבוי קולות הזה, זה כבר נשמע כמו פיצול אישיות:) רציתי לדעת איך נראיתי כשרקדתי, לא מהמקום של ב"נ אלא כי עניין אותי. אולי עוד יֵצא לי לראות את הווידיאו של האירוע. החלטתי מראש שלא משנה איך אני נראית, האושר שהריקוד גורם לי הוא העיקר ועליו שום דבר לא יגרום לי לוותר. איך באמת נראה לי שהיה? לפי מה שאנשים אמרו לי, נהנו לראות אותי רוקדת כי ראו שאני מאוד נהנית ומאוד בתוך זה. אני בטוחה שלא רקדתי הכי מדהים בעולם, כי אני ממש לא רקדנית, לא גמישה במיוחד, לא פרובוקטיבית במיוחד (אירוע משפחתי, ומתברר שיש לי גבולות. מ"מ גידלה גבולות עם השנים, כשב"נ נשארה בת שש עשרה), ואני לא מצטיינת בקואורדינציה; ואני בטוחה גם שרקדתי מאוד יפה כי אני כן מוזיקלית ונראית טוב ויודעת כמה תנועות של ריקודי בטן והשקעתי את הנשמה בריקוד, וגם כי נעים לראות אנשים מאושרים.
אז אתם יודעים מה, ב"נ כבר לא מפחידה אותי.
