You can see the sea! It's over there between the land and the sky!
כך ענה בזיל פולטי לאורחת בלתי נסבלת שהתלוננה שאין מהחדר במלון נוף לים כפי שהובטח, בעודו מצביע על רצועה תכולה דקה עד בלתי נראית, אי שם באופק.
וככה זה פחות או יותר עכשיו, אצלי. אי שם באופק בין האדמה לשמים שוכן לו הים, אבל אני תמיד מוצאת סיבות לא לבוא אליו. החול, החום, הצפיפות, הזמן, הנסיעה, הלכלוך. מה לעשות שאני כבר לא ילדה שקופצת למים גם בקוֹר אימים (על פי דיווחי הורי – כך היה בגיל 4) או נערה שנוסעת עם חברה בחופש הגדול, בקו 480 מירושלים לתל אביב, זורקת תיק ובגדים ומשקפיים על החול בלי שמץ של זהירות ומתנפלת על הגלים, וחוזרת בערב בבגד ים רטוב מתחת לבגדים, פרועה ומרוצה.
והייתה חופשה אחת בקורפו שביוון, בגיל 13, ואולי היא מתערבבת קצת עם חופשות אחרות באילת ובטאבה אבל ככה אני זוכרת. קורפו. אחותי הייתה חיילת וקיבלה אישור לנסוע לשבוע. אנחנו נשארנו אחר כך עוד שבוע נוסף.
אני זוכרת שהמים היו בגון טורקיז ושלא כמו פה, שככל שמתקדמים המים נעשים עמוקים יותר, שם אמא שלי ואני הלכנו במים והלכנו, והמים העמיקו קצת ואחר כך שוב ירדו מתחת לקו הברך. ים מצחיק כזה.
כל היום נתתי לים לערסל אותי ושחיתי בבריכה ואחר כך כשהייתי בחדר והסתכלתי במראה באמבטיה – מראה של בתי מלון עם פלורסנט מעל והשתקפות מאחורי השתקפות מאחורי השתקפות – אהבתי את בבואתי צרובת השמש ואת השיער שהבהיר עד כדי בלונד. אהבה עצמית מול הראי הייתה דבר נדיר ביותר אצלי בגיל הזה וגם עכשיו אינה מובנת מאליה. אבל אחרי התערסלות בגלי הים היא קיימת תמיד, כמו גם אחרי אלכסנדר/טאי צ'י/יוגה/ריקודים, כי יש ההתרחבות הזאת של בית החזה, הזקיפות הזאת של הגב והיציבות של הרגליים על הקרקע, תחושה של נוכחות גופנית מוצקה בעולם, והכול במקומו, הכול בא על מקומו בשלום פיזית ונפשית.
בבוקר היינו בים ואבא שלי בלע ספרי מתח כשלא שיחק אתנו בין הגלים – ממנו ירשתי את האהבה לים, כנראה – ובקיוסק על שפת הים היינו טורפים פיצות קטנות, שהבסיס שלהן הרבה יותר עבה מאשר כאן ושאהבתי נורא למרות שלא אהבתי פיצות בדרך כלל (יותר בצק – פחות גבינה). ובצהריים היינו עושים סיאסטה בחדרים ובערב אחותי אמרה בואו נלך לפיאנו בר, הפסנתרן שם מנגן ביטלס. לאחותי הייתה אובססיית ביטלס.
הפסנתרן היה איטלקי נמוך ובלונדיני ששמו קרלו. אבא שלי כמובן קרא לו הרוזן קרלו בטוסיק ואני כמובן מאוד נעלבתי, בייחוד ככל שיחסי (הדמיוניים ברובם) עם קרלו התקדמו. אבל בהתחלה עוד לא היו יחסים, הייתה אחותי שרצתה לשמוע את קרלו שר "אה, גרל..." ונאנח לתוך המיקרופון.
בשבוע השני, כשאחותי כבר לא הייתה אתנו, תפסתי מתישהו את המקום שנהיה הקבוע שלי, על השרפרף שליד הפסנתר, וקרלו דיבר אתי בין השירים וסיפר לי שהוא מצפון איטליה ושהוא עובד בהילטון קורפו לחצי שנה, והוא נודד בין הילטונים ברחבי העולם, מה שהיווה בשבילי מקור לפנטזיות על פגישות עתידיות בכל מיני ארצות.
הייתי מוכרחה להיות מאוהבת בו, זה היה חלק מהאווירה, למרות שנראה לי שאם הייתי מתאהבת באמת הייתי מפתחת אובססיה לאיטליה ולשפה האיטלקית, והוא לא הזיז אותי מהצרפתית שלי כהוא זה. האמת היא שהוא שר כמעט תמיד באנגלית, רק ערב אחד, בערב האחרון של החופשה, נשענה על הפסנתר איטלקייה מבוגרת ושתויה, והיא ביקשה ממנו שירי אהבה איטלקיים והוא ניגן ושר בשפתו, והאיטלקייה פנתה אלי כממתיקת סוד ואמרה לי שאין כמו השירים האיטלקיים, Italian songs are the best songs to make love to.
למחרת בדרך לשדה התעופה ראיתי אותה פיכחת ועצובה בחליפת קיצית בהירה ושתי מזוודות.
אבל העיקר מבחינתי היה שהיא חשבה שאני יודעת משהו על מייקינג לאב, שהיא חשבה שאני כבר האזרחית של אותו עולם שעמדתי בפתחו, של נדודים בין הילטונים ברחבי העולם ולאב מייקינג רב-לאומי. ולא ידעתי שמהצד השני של המראה אני אהיה די דומה: מלאת כמיהה וכל מיני געגועים ורצונות, אבל לא בעצב, בדרך כלל בשמחה ובהנאה ממה שיש.
לפני שנסענו לארץ הלכתי להיפרד מקרלו, הוא עמד ליד הפסנתר, בלונדיני וחיוור וכנראה כבר אז נמוך ממני (לא שנפגשנו שוב) עם כוסית ביד, משהו עם קרח, ואני אמרתי לו "איי לאב יו" וברחתי בריצה ובצחקוקים, והוא אמר "תנק יו" ונשאר עומד שם.
כמו שאמר חברי היקר טל ברוב שנינותו, "זה היה כמו 'מוות בונציה', רק הפוך."
