אומרים לנו שיש אוריינות אחרת

אתמול הייתי בכנס בנושא "שפה בעולם משתנה" באוניברסיטה הפתוחה ברעננה. (הלכתי עם לילה, וצחקנו על עצמנו שאנחנו כאלה ילדות טובות שכשאנחנו כבר לוקחות לנו יום חופש, אנחנו הולכות ללמוד. אבל לימוד מתוך חדווה זו ההרפתקה הכי מגניבה שיש, זאת האמת.)

האטרקציה העיקרית מבחינתי הייתה ההרצאה של אילן גונן וכרמל וייסמן על שפת הפקצות. כרמל וייסמן עושה את הדוקטורט שלה על בלוגים של נערות צעירות, ועכשיו גיליתי גם את בלוג המחקר שלה, שהוא מרתק ואני רוצה עוד להעמיק את העיון בו וגם בכל הקישורים בצד.

ההרצאה שלהם, וגם האחרות ששמעתי, היו מצוינות. מה שבלט אצל אילן וכרמל היה שהם מדברים מתוך אהבה והתלהבות ואין בהם שמץ של התנשאות על "מושא המחקר". זה בולט גם בבלוג המחקר של כרמל. ההתלהבות אוחזת מיד גם בשומע, כמו בכל סיטואציה של לימוד - כשהמורה אוהב את החומר גם התלמידים אוהבים אותו. אילן רואה בשפה של הפקצות את הערך החיובי של היצירתיות, ולא ערכים שליליים כמו העדר תקניות - נקודה חשובה שאחזור אליה אחר כך.

בשילוב עם ההרצאה שלהם, הרצאה אחרת שעוררה בי הרבה מחשבות הייתה זו של עליזה לזרסון, שדיברה על אתר ראפ של בני נוער ועל האופן שבו הם נותנים אחד לשני משוב על הכתיבה שם. היא מורה להבעה בבית ספר, ובתור שכזו תפקידה לשפוט את הכתיבה של תלמידיה ולקרב אותם לסטנדרט מסוים. לעומת זאת, כחוקרת היא מתבוננת ב"אוריינות האחרת" [אוריינות היא המילה העברית ל-literacy. אורייני הוא מי שיודע לקרוא ולכתוב]. שהם מציגים ברשת, באתר הזה, ויכולה גם לקבל אותה כפי שהיא ולא בשיפוטיות, וגם להעריך את הערכים החיוביים שבה (מה שמחזיר אותי לגישה של אילן גונן וכרמל וייסמן).

העניין הזה עורר בי כמה וכמה מחשבות. אפשר לחלק את זה למחשבות על בני נוער ומחשבות על העברית. נתחיל בבני הנוער. אני עצמי הייתי מורה בתיכון כמה שנים, לספרות, והרגשתי הרבה פעמים את מה שהרגשתי בהרצאות האלה מול הדוגמאות שהביאו לכתיבה של בני נוער, שהייתה כתיבה בשפה אחרת משלי, ועם הרבה שגיאות כתיב, ובכל זאת עלו ממנה כל כך הרבה אינטליגנציה וקסם. הרגשתי שלא בא לי בהכרח לקרב אותם לשום סטנדרט. לא בא לי לשפוט אותם, בא לי לזרום אתם, ללמוד מהם. היו לי תלמידים שהתרגשו מזה שאני לא היררכית בספרות (נו, אני בטח כן, אבל אולי הקטגוריות שלי שונות ממה שהם היו רגילים), שאני מקבלת מאוד את ז'אנר המד"ב והפנטזיה וגם קומיקס (זה מכיוון ש"באפי" הפכה את עולמי והפכה אותי מסנובית שונאת טלוויזיה לחובבת תרבות פופולארית). בגלל שהייתי כזאת, הם גם קיבלו ממני את דיקנס באהבה ("באפי", דיקנס ושייקספיר הם מאותה משפחה, אבל זה לפוסט אחר שאולי ייכתב פעם). ומצד שני, אולי כן צריך מורים שיהיו מורים, שיציבו את הסטנדרט, שיהיו פחות מוקסמים מהנוער, פחות ירצו להיות חברים שלהם. שיציבו את הנורמה ולו כדי שיהיה אפשר למרוד בה, להפר אותה. עובדה שאני לא החזקתי מעמד כמורה, שהתעייפתי מהר.

לפני שאדבר על העברית, הערה קטנה על כתיב: קשה באמת לצפות מילדים שגדלים בסביבה שבה ההבדלים בין ח' לכ' ובין ע' לא' אינם נשמעים לכתוב נכון. (ואולי היה קל יותר לצפות לזה אם היו מלמדים אוריינות טוב יותר. לא יודעת.) בקשר לבלוגים ופורומים, בדוגמאות שהראו בהרצאות ראיתי כתיבים כמו "כימאת" (כמעט) שזה כתיב מובהק של עולה חדש מרוסיה. בהכללה גסה, העולים מרוסיה קולטים את השפה מצוין משמיעה, והכתיב שלהם מבוסס לגמרי על השמיעה. יש היגיון בכתיב פונטי כזה, אבל אם כולם יתחילו לכתוב ככה, יהיה לי חבל כי נאבד את השורשים (גם את השורשים שלנו, אבל התכוונתי לשורשים של המילים). וזה מוביל לנושא הבא, והחשוב לי:

האם צריך לקבל את ההתפתחות הטבעית של השפה המדוברת, או לנסות לעצור אותה? לאחוז בזנבה של החיה המשתוללת הזאת ולמשוך אותה קצת אחורה, רק קצת, למבנים הקלאסיים, לתחביר הקלאסי, לעברית של פעם? מבחירת המקצוע שלי, עורכת לשון, משתמעת התשובה. לא, אני לא חושבת שצריך לכפות על כל טקסט וטקסט עברית תקנית סטנדרטית, כמו שלא צריך לכפות על כל תלמיד ספרות לקרוא דווקא את "תקוות גדולות". אבל אני כן מנסה לאחוז בזנב. לנהל משא ומתן עם הטקסט ועם עצמי: האם לתקן פה, האם לא לתקן פה. ובדיבור שלי אני מנהלת משא ומתן עם עצמי. זה אישי, זה לא מחייב אף אחד, אבל אני אומרת "הידד" ולא "יי" (כי ה"יי" נראה לי כמו "אני יי אלוהיכם"), אני כן מרשה לעצמי להגיד "יש לי את ה..." (אבל משתדלת לומר "יש לי ה...") ואני לא אומרת "מרגיש לי". יש משהו יצירתי בחידושים ובשיבושים או בשיבושים-כביכול, אין ספק. אבל צריך נורמה כדי להפר אותה, צריך סטנדרט ולו רק כדי למרוד בו. איפשהו היא צריכה לשרוד, העברית התקנית (ולי, למען האמת, חשובה פחות התקניות, בטח התקניות של האקדמיה, חשוב לי יותר התחביר הקלאסי, העברית שעוד קשורה ודומה קצת לעברית של המקורות). היא צריכה לשרוד ושמקומה יהיה בטוח, גם אם מוגבל מאוד, כדי שאוכל להירגע ולקבל בלי סייג את כל החידושים. נדמה לי שככה זה בצרפתית: יש המון רבדים בשפה ובהם גם המון רבדים של סלנג, וגם אנגליציזמים (וגם אצלם יש טהרנים שמתעצבנים על האנגליציזמים), אבל השפה מבוססת כל כך, שאין מה לדאוג לה. או שמא התהליכים שם פשוט איטיים יותר.

אבל השורה התחתונה מבחינתי - כמו בכל דבר - היא רגשית. אבא שלי בן 70. אני לא רוצה שהעברית שלו, העברית שהוא אוהב, תלך יחד אתו. יש מי שמשמרים דברים אחרים מסיבות אלה - קידוש ביום שישי, חגים, ואפילו תרי"ג מצוות. אצלי זו העברית.