לאחרונה קראתי שוב (הפעם הראשונה הייתה בגיל ההתבגרות) את "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז. קודם כול: לקרוא לקרוא לקרוא. נפלא. גם השפה הפיוטית והחושנית (כבר בעמוד הראשון, חנה ומיכאל נפגשים לראשונה, היא מועדת במדרגות טרה סאנטה והוא אוחז בזרועה, והיא חשה דרך הסוודר כל אחת מחמש אצבעותיו בנפרד. מופלא), גם הדיוק הרגשי וההצצות המדהימות לתת-מודע של הגיבורים (שזה עגנוני מאוד), גם נוכחותה המוחשת והמעיקה של ירושלים, פשוט תיבת אוצרות הספר הזה.
חנה הסוערת שכמה פעמים בספר נאמר עליה שאנשים רואים בה "משוררת, אף שאינה כותבת שירים" בוחרת להתחתן דווקא עם מיכאל ה"יבש", המתון, ומרכז הכובד של חייה הוא פנטזיות, בעיקר על התאומים הערבים חליל ועזיז ששיחקה אִתם בילדותה.
אפשר לקרוא בחנה מאדאם בובארי ירושלמית, שהתחתנה עם גבר שאינו יכול לתת מענה לנפשה הסוערת והיא מפנטזת להיות דמות ברומן רומנטי. אבל בעיני יש בכך החמצה גדולה.
מאדאם בובארי היא אכן אישה לכודה, נשואה לאדם שאין לה זיקה אמיתית אליו, קורבן של נסיבות חברתיות. היא מנסה כמיטב יכולתה הדלה ליצור גשרים בין הפנטזיה למציאות, ללכת לנשף, למצוא מאהב הדור.
חנה לעומת זאת ידעה מה היא עושה כשבחרה במיכאל כבן זוג, נפש סוערת שכמוה נזקקה לאדם מתון כעוגן. יש ביניהם בהחלט אהבה וקשר אמיתי, לא סתמי ולא מקרי ועמוס עוז מראה את זה בדרכים רבות ודקות.
השאלה של חנה היא שאלה עמוקה יותר משאלת סגנון החיים (הכפר או פריז; ירושלים או אשדוד; בן זוג זה או אחר, אחד או רבים). היא שאלה על עצם החיים במציאות, על הנכונות ליצור גשרים בין המציאות הפנימית לחיצונית.
הקריאה ב"מיכאל שלי" הזכירה לי משהו שאמר יהודה עמיחי בריאיון: שדווקא לאדם עם "חיים פנימיים ערים" זה אתגר להתחתן ולהקים משפחה. חנה עושה את שני הדברים – חיה באינטנסיביות את חייה הפנימיים ומתחתנת ומגדלת ילד (על אף הקשיים הרבים. גם "דיכאון אחרי לידה" היה, ונכתב ברגישות ובמדויק, לפני שהייתה לו הגדרה קלינית), אבל היא מפרידה בין הדברים באדיקות ממש, ולכן היא גם משוררת שאינה כותבת שירים – כי כתיבת שיר היא אחת הדרכים לבנות גשר בין העולמות.
חנה מפנטזת על התאומים חליל ועזיז, שככל שהמצב הפוליטי בירושלים מידרדר ברור יותר ויותר שלעולם לא תתראה אִתם שוב. גם הבחירה במושא פנטזיה מעידה על היחס לעירוב העולמות: לפנטז על מישהו שיש סיכוי לממש את הקשר אתו (גם אם אין כוונה לעשות זאת) זו פעולה של בניית גשר, של תליית העולם הפנימי בוו חיצוני.
ההפרדה של חנה בין העולמות משאירה את עולם ההזיות שלם, טהור ולא נגוע, ואת עולם המציאות יבש אבל שלם גם הוא, לא מאכזב כי מלכתחילה אין בו ציפיות. מדי פעם יש הבלחות של ביטוי עצמי: התקפי קנייה של בגדים וחפצים מחוץ לתקציב, המניפולציות שהיא עושה על בן השכנים יורם קמניצר, המאוהב בה, תוקפנות מינית כלפי מיכאל. אבל אלה הבלחות מקריות, כמעט לא רצוניות, מתוך עולם שאמור להישאר סגור וחתום.
לכן חנה גונן היא בעיני לא דמות שבאה לחשוף את חולשות הזוגיות הבורגנית או מעמד האישה, או לחלופין להראות שנשים דעתן קלה. הממסד שהיא מערערת עליו הוא ממסד ראשוני הרבה יותר: זה שנקרא מציאות.
והנה פיונה אפל המכשפת שדווקא מנסה לבנות גשר: "כשהפנטזיה והמציאות רחוקות מדי זו מזו, אני נמתחת ביניהן כמו גשר ומושכת אותך אל הקצה..."
