שפות

אנגלית

כשהייתי בת שנתיים וחצי נסענו ללונדון לשלוש שנים. כנראה לא ידעתי שאני מחקה את המבטא של כל מי שאני מדברת אתו עד שאמא שלי אמרה לי לא לחקות את טוני החלבן הקוקני, שהוא לא יחשוב שאני לועגת לו. אני זוכרת שילד אחד שלקחתי בטעות את מעילו (הדומה לשלי, ואני מעופפת) איים להרביץ לי ולא הבנתי את המילה beat והאיום היה עוד יותר מטריד בגלל זה. ועם השנים, אחרי שחזרנו, אבד לי המבטא הבריטי ואני חייבת להודות שבסלנג הלונדוני המיוחד (שאבא שלי ממש ידע והבין) אני לא שולטת.

יידיש

ההורים שלי דיברו יידיש בבית בעיקר בצחוק. הם ידעו פחות מהוריהם ואני עוד פחות מהם. כשהייתי קטנה ורציתי שיפסיקו לדבר יידיש הייתי אומרת להם: "שוורצנישט!" (זה די חסר משמעות. שוורץ – שחור; נישט – לא. כנראה חשבתי ששוורץ זה פועַל). ועל השאלה ווס הערצעך (מה נשמע) עד היום אני לפעמים עונה "הערצעך."

צרפתית

כשהייתי בחטיבה (כנראה) היה בטלוויזיה סרט על ז'ק ברל, ואת המילים לשיריו תרגמה יפה מאוד רות דבל (השכנה שלנו!), והקלטתי את הסרט בווידיאו וראיתי אותו עשרות פעמים, וככה לאט לאט התחלתי ללמוד את המילים. יש לציין שטוב ללמוד מז'ק ברל כי הוא בלגי ויש לו דיקציה מעולה. אחר כך כשהתחלתי לשמוע את פרנסיס קאברל למשל, לא הבנתי כלום.

חוץ מזה היה שיעור צרפתית בבי"ס ובספר הופיעו פיליפ לדו, סילבי וז'אן, וקורותיהם המשעממות להחריד, וחברתי שלומית ואני המצאנו להם אופרת סבון ובכל שיעור הטרמנו "ובפרק הבא...".

בתיכון הפסקתי עם הצרפתית אבל באוניברסיטה נכנסתי למתקדמים, קראתי שירים כמו זה של ז'ק פרוור שעדה אוהבת, ולא למדתי לדבר בכלל.

אחרי התואר הראשון נסעתי לקורס קיץ בצרפתית בסורבון. הכניסו אותי לרמה הגבוהה והיה לי קשה שם, אבל חוץ מחמש שעות ביום לימודים בצרפתית, פשוט היה צריך לדבר צרפתית כל הזמן. מצד שני, ביום הראשון הלכתי לבית מרקחת וביקשתי file dentale במקום file dentaire, ובכל זאת נתנו לי חוט דנטלי.

עכשיו אני מדברת צרפתית במבטא טיפה מהוסס (בפריז חשבו שאני איטלקייה, ובבנק דיסקונט בירושלים חשבו שאני בלגית - לא רע) ויש לי שגיאות, אבל אני מדברת, וזה אפילו שימושי. והתקבלתי לתואר שני בשפה וספרות צרפת אבל לא עשיתי אותו. לפעמים אני אוהבת לראות שאני יכולה להתקבל למשהו, וכך – אם כי זה אולי נושא בפני עצמו - התקבלתי גם לבי"ס למוזיקה רימון, בתור זמרת ג'אז. (באודישן שרתי את זה ואת זה)

בכל מקרה, כדי לשמור על הצרפתית גם הלכתי אחר כך לעוד קורס מתקדמים באליאנס והתמכרתי לדניאל פנק ולז'ק דוטרון. היה כיף.

הונגרית

בשלב די מוקדם של החיזור שלי אחרי פ' הוא סיפר שהוא כותב שירים ומיד הצהרתי שאלמד הונגרית כדי לקרוא אותם. (לא אשאיר אתכם במתח ואגיד כבר עכשיו שאת שיריו לא קראתי עד היום.) הלכנו לספרייה של האוניברסיטה ושאלנו את ספר הלימוד היחיד שהיה שם, ספר עבה מהתקופה הקומוניסטית שעסק בנאג' לאיוש וקיש לאיוש (שמות שפירושם לאיוש הגדול ולאיוש הקטן. בהונגרית מקדימים את שם המשפחה.) ששניהם חקלאים, ובעוד כל מיני ענייני עבודה וחריצוּת. מתישהו מישהי הזמינה את הספר והיינו מוכרחים להחזיר אותו והזמנו אותו גם ואז היא הייתה מוכרחה להחזיר אותו, וכן הלאה, עד שהתברר מי זאת, איזו ויקטוריה או ורוניקה מהחוג לבלשנות, ועשינו אתה הסכמי משמורת על הספר.

אבל תרגמנו גם שירים נפלאים ביחד, ולכן עד היום אני לא יודעת לשאול בהונגרית מה השעה, אבל אני יודעת להגיד "על כנפיה נשאה אותי התשוקה" ו"הייתי שבוית רצונך" (מהשיר הזה). ויש לי מבטא די טוב, אבל אני קצת מתביישת להשתמש בו.

ערבית

הלכתי לאולפן העברי-ערבי במרכז מרטין בובר באוניברסיטה. ללמוד ערבית מדוברת היה נורא כיף וקל, ובהפסקה היינו משוחחים עם התלמידים הערבים שלמדו עברית, וכל הזמן הם שאלו אותי אם אני מג'וואזה (נשואה. אז עוד לא הייתי). גם לימדתי באולפן עברי-ערבי אחר בבית שמואל ושם היו כל מיני שיחות מעניינות, וגם שם שאלו אם אני מג'וואזה (ואז כבר הייתי). חבל שכבר אין אולפנים כאלה ועוד יותר חבל על הסיבות.

מה שהכי מצחיק ולא שייך, שבראש שלי הערבית מתערבבת לפעמים דווקא עם היידיש.

ואת השירים שאני רוקדת לצליליהם אני לא מבינה - עאמר דיאב מצרי (אבל הנה שיר עם תרגום, עכשיו סוף סוף אבין) וננסי עג'ראם לבנונית, וזה התירוץ שלי.

רוסית

למדתי בתוכנית העמיתים במכללת עלמא ומחצית מאתנו היו עולים מרוסיה, ובטרמפ שלי לירושלים הייתי הלא-דוברת רוסית היחידה. התחלתי לשאול ולבקש שילמדו אותי כל מיני דברים, ובהמשך אחת התלמידות בתוכנית עשתה מעשה ופתחה קורס רוסית. זה היה השיעור הכי כיפי של כל הזמנים, וכל מה שלמדתי מיד אמרתי לאמא שלי, שיודעת רוסית מהבית (מבינה, לא מדברת כל כך), ושרנו יחד שירים שלמדתי. אורית שלמדה אתי (כן! המשוררת) הייתה ממציאה סיפורים שלמים על כל מילה ברוסית כי זה היה עוזר לה לשנן, ואני נדהמתי שהיא מסוגלת לזכור את כל הסיפור שהמציאה, נראה לי קשה יותר מלזכור את המילה.  

הרוסים אומרים שאני מדברת "בלי מבטא" (מבחינתי זה דווקא עם המון מבטא. רוסי) וזה משכנע אותם לפצוח אתי במונולוגים שאני לא מבינה, שאז אני נאלצת להודות במבטא – או באין-מבטא – ני פּנימאיוּ.

לא מבינה. זה משהו שחשוב לדעת להגיד אותו בכל השפות.

יום אחד עוד יהיה לי זמן (וַקְט, temps, élet וכו') ואני אמשיך ללמוד. אני מקווה.

נ"ב - אני מתעלמת מהנושא החם של ישרא שדווקא יש לי מה להגיד עליו, אבל זה חלק מהתשובה: שפות.

נ"ב2 - אם בא לכם - ויהי פרויקט.