ראינו אתמול את הסרט "מדעי החלום" של גונדרי, סרט עם הרבה אלמנטים מיוחדים, לא לגמרי טוב, אבל עורר בי הרבה מחשבות. זהירות, ספוילרים.
הסרט סובב סביב היחסים של סטפן - בחור מאוד צעיר שהתייתם מאביו ועבר ממקסיקו לפריז (שם גרה אמו) ומצא שם עבודה מייבשת כשהוא קיווה לעבודה יצירתית - עם שכנתו ממול, סטפני. כל הדינמיקה של היחסים ביניהם הייתה מרתקת בעיניי. כשפגש אותה לראשונה הייתה עם חברה, וסטפן נדלק לא על סטפני (שהיה ברור שיש לה אתו שפה משותפת ושהיא מחבבת אותו) אלא על החברה, שהייתה מתעתעת ולעגה לו. באיזשהו שלב הבין שהוא כן נמשך לסטפני ומעוניין בה, ואז היא הייתה קצת זהירה כי ידעה שבהתחלה היה מעוניין בחברה שלה, ודחתה אותו, אבל לא בצורה חד-משמעית.
שיאו של העניין כשסטפן כועס ומקנא אחרי שראה אותה רוקדת עם גבר אחר, והיא מציעה לו לצאת לדייט. וכאן מגיעה הסצנה המדהימה בעיניי: סטפני מחכה לסטפן בבית הקפה שקבעו בו. סטפן רץ לשם אבל בעקבות מפגש עם איזה הומלס מפחיד שמגלם את חוסר הביטחון שלו (אם במקרה מישהו מכיר, ממש כמו ב"מומנט מוזיקלי" של יהושע קנז!) הוא משתכנע - בלי לבדוק! - שהיא הבריזה לו, רץ בחזרה הביתה (כזכור, הם שכנים), דופק על הדלת שלה כמטורף וצועק לה: אני יודע שאת שם, שלא באת, שאת משחקת בי... הוא ממש מסתער על הדלת שלה בכל גופו ודופק את הראש בדלת עד זוב דם. וכל זאת, כזכור, כשהיא מחכה לו בבית הקפה.
מדהימה הסצנה הזאת, מדהים איך שסטפן, שקשה לו להראות לסטפני מה הוא מרגיש כלפיה, יכול להתמסר ככה מול דלת סגורה של דירה ריקה, ואיך הוא מייצר לעצמו חוויה של דחייה כשהוא עצמו זה שבעצם הבריז מהפגישה. זה מתקשר לחרדת נטישה ומתקשר אולי גם לפחד להיבלע בתוך קשר, שבגללו לפעמים קל יותר להתרפק על דלתות סגורות מאשר על אדם בשר ודם.
אחר כך, בשיחה שהם מנהלים בדיעבד, סטפני אומרת לו: "זה לא ייאמן, אתה יכול לשכב עם חצי מהבחורות בפריז ועדיין להרגיש דחוי". אהבתי את זה מאוד, וגם הבנתי (כנראה זו אחת הדלתות המסתובבות שלי, להיות בחור ששוכב עם חצי מהבחורות בפריז ועדיין מרגיש דחוי...).
* ואני רוצה להוסיף בדיחה חכמה ורלוונטית שכתבה קיטי בתגובות לפוסט, שלא יקרה שיחמיצו אותה:
זה מצחיק איך לפעמים הפחדים שלנו מעצבים את המציאות. יש בדיחה שמספרת על אדם שנתקע עם האוטו באמצע המדבר, עם פנצ’ר בגלגל. הוא מתחיל ללכת והולך שעות בחום, בלי מים ואוכל כדי לחפש ג’ק לתקן את הגלגל, וכל הזמן חושב: מה עם אני לא אפגוש אף אחד? מה עם אף אחד לא יעזור לי? מה עם אמות פה ואף אחד לא ידע? ואז כשכבר יורדת החשכה, הוא מבחין מרחוק בנצנוץ של אור ורואה במרחק בקתה קטנה. הוא שמח ומתחיל ללכת ביתר מרץ, אבל אז הוא חושב: ומה אם יגור שם מישהו לא נחמד? ואם אין לו ג’ק? ומה אם יש לו ג’ק, אבל הוא פשוט לא ירצה לתת לי אותו? וככה הוא מבלבל לעצמו את המוח עד שהוא מגיע לדלת. הוא דופק, פותח לו מישהו והוא צועק לו: "אני לא צריך את הג’ק שלך ולא צריך את הטובות שלך! לך לעזאזל!"
