את הסרט "מישהו לרוץ אתו"!
חשבתי שיהיה נורא עצוב לראות אותו עכשיו, אבל הסרט, כמו הספר, הוא משמח ומחזק, מסע של התבגרות והתחברות ושל יציאה מחושך לאור. (או מעבדות לחירות, כפי שעולה מהשם של בעל "המעון לאמנים" - פסח.)
השחקנים היו מקסימים, בעיקר אסף - יונתן בר אור. אסף הוא (לפחות כרגע) הדמות הכי אהובה עליי בכל יצירה ספרותית שהיא, ולכן היה לי חשוב השחקן. הפסקול היה נהדר, והיו שם אפילו המצאות מוצלחות שלא היו בספר - תמר גם מנגנת בגיטרה, לדמותו של פסח מקושר השיר "חד גדיא", ונדמה לי שהיו עוד כמה דברים.
בכל מקרה היה לי חשוב להסתכל על הסרט בפני עצמו ולא להעביר אותו בהשוואות לספר - לראות את הסרט ולהשוות כל הזמן לספר זה כמו להשוות את החיים כל הזמן לציפיות - מתכון בטוח לאכזבה ושברון לב, בגלל מה? בגלל שבחרנו באופן שרירותי לגמרי להלביש קונסטרוקט מסוים מוכן מראש על סיטואציה חיה ונושמת.
לפנֵי שאתייחס לנקודה הכי חשובה בעיניי - כמה מילים על ירושלים:
ירושלים נראתה נפלא בסרט. שמחתי בשבילה - אולי הסרט הזה הוא שירת הברבור של ירושלים הזו, שלנו, שבינתיים היא הולכת ומשתנה והופכת לעיר אחרת לגמרי, שמרכזה שומם והאוכלוסייה שלה מתחרדת. אבל בסרט היא עודנה ירושלים שלנו (פחות או יותר. אה, בסרט הוסיפו חפץ חשוד - כמה ריאליסטי...).
הפיצריה שבה אסף קונה את הפיצה של יום ראשון הייתה פיצה מיי של רחוב הפלמ"ח! ממש ליד הבית שלנו!!!
חוץ מזה היו קטעים מצחיקים שבהם אסף רץ, ופתאום הייתה לו "קפיצת הדרך" והגיע לחלק אחר למדי של העיר. לא נורא.
והכי מוזר - המסעדה של לאה אינה אלא "בסוגריים" שברחוב אוסישקין! לא כך תיארתי לי.
ועכשיו לנקודה הכי חשובה: הסרט הבהיר לי והזכיר לי למה אסף הוא הדמות האהובה עליי בספרות בכלל כרגע, ולמה אני חושבת מה שאמרתי מאז הקריאה הראשונה של "מישהו לרוץ אתו" - ש"מישהו לרוץ אתו" הוא הצד המואר של "ספר הדקדוק הפנימי". (זהירות, מכאן ספוילרים לשניהם.)
בספר "מישהו לרוץ אתו" אסף עובר תהליך התבגרות שמתבטא בהתנתקות שלו מרועי, חבר שהוא לא חבר באמת, שכופה על אסף לרַצות אותו באיומי נטישה. בסרט לא היה ממש זמן לתהליכי ההתבגרות האלה, אבל המהות של אסף שבגללה אהבתי אותו כל כך נשארה: אסף הפתוח, שמוכן לרוץ אחרי דינקה הכלבה, להיפתח לתמר ולהכיר אותה, אסף שלא עסוק בהתגוננות, שמעיז לחפש ולִרצות. בסרט זה היה נורא ברור בקטע שבו דינקה קפצה לה למי האגם בליפתא, ואסף שראה כי טוב מיד הסיר את בגדיו וזינק אחריה בחיוך מאושר של ילד. אני מקווה ומאחלת לעצמי שבמיטבי אני כמו אסף, פתוחה כמוהו. (ומדרש שֵם קטן - הוא יכול לעשות את זה כי הוא אסוף, כי הוא חזק, כי הוא הוא.) (אגב, הפתיחות של אסף מתבטאת גם בזה שבחיפושו אחרי תמר הוא אוכל המון - כל פעם הוא פוגש מישהו ושומע את סיפורו, ובאותה הזדמנות גם אוכל ארוחה. והוא גם מעניק אוכל - כמו לנער הרוסי בליפתא. בקיצור, הוא לא מפחד לא לקבל מהאחר ולא לתת לאחר.)
אהרון מ"ספר הדקדוק", כמו הרבה אנשים רגישים, מתחבא בתוך עצמו. הוא מנסה לשלוח כל מיני מסרים ל"אהרון הפנימי" אבל באיזשהו שלב מתנתקת התקשורת והוא מאבד את עצמו אי שם בתוכו. הילד שהתמחה בתכסיסי "הודיני" (שוב, דימוי שמדבר אל אנשים רגישים - אני יכולה להגיד שאליי הוא בהחלט מדבר: לא להיות פה, לברוח פנימה, להיות במקום אחר, אני אתחבא עד שאמצא את האנשים שיבינו אותי באמת...) מסבך את עצמו בכלא נפשי (וגם פיזי, לא נפרט כרגע שלא להרוס לגמרי את סוף הספר) שהוא כבר לא יכול לברוח ממנו. כמו כן, עד סוף הספר הוא נשאר ביחסי ידידות-יריבות עם גדעון, הבן ה"בריא", ה"נורמלי", ה"אחר" שאהרון סובל כי הוא לא יכול להיות הוא, להיות כמוהו. לעומתו אסף, כאמור, נפרד מרועי (זה שהתיימר להיות הרועה שלו!). ובקשר להתחבאות - ב"מישהו לרוץ אתו" יש שלוש דמויות ראשיות: אסף, תמר ואחיה שי. תמר היא נערה במצוקה שאסף מציל אותה, אבל תמר גם היא מצילה את אחיה, השרוי במצוקה הגדולה ביותר, המאבד את עצמו. שי הוא הילד הרגיש שמתחבא - מתחבא במעון של פסח ובסמים, במקום של העבדות המתחזה לחירות. אבל תמר באה להצילו בגיבויו של אסף, ואפשר לקרוא את זה כמסע יונגיאני של אישיות אחת והמפגש בין חלקיה השונים - שי הוא החלק הפגיע ביותר ולכן הוא גם המוכשר ביותר למוזיקה, תמר היא אולי האנימה, הנפש הנשית, שמחוברת גם לספירות האלה של האמנות אבל גם למציאות, והיא אמיצה: מתכננת ומבצעת, ואסף שהוא מי שאוסף הכול יחד, הוא הכוח להיות פתוח אל העולם ולתקשר אתו בגובה העיניים, הוא מכניס את האור אל תוך הנפש המסתתרת (כמו שהוא מתקן לתיאודורה את כל המנורות במנזר). ב"ספר הדקדוק" הבדידות הייתה מצמיתה: ב"מישהו לרוץ איתו" הבדידות מקבלת תרופה טובה. כולם היו בודדים וריפאו זה את זה: תיאודורה הייתה לבדה במנזר, אסף עם רועי המנוכר, תמר עם עידן ועדי המנוכרים, שי בתוך עולמו הפנימי, עם הסמים ועם הבעיות הלא פתורות - אבל הם לא ויתרו זה על זה ועל עצמם. פלא שזה הספר האהוב עליי בעולם?
