הפנר יודע לדבר אהבה

לספרים של אברהם הפנר אין חדר מבוא. פותחים את הדלת ונכנסים מיד פנימה. והפְּנים שנכנסים אליו הוא עולם ומלואו. אני זוכרת לו חסד מימי מלחמת המפרץ, בימים של סגירות בבית וחרדה באוויר, את ספרו "כולל הכול" שכשמו כן הוא, עולם שלם שצללתי לתוכו ועליתי רק כעבור כמה ימים, אחרי שהייתי עטופה שם בשליה ספרותית מזינה שסיפקה את כל צרכיי. ובכל ספר שלו שקראתי חוויתי חוויה דומה של תענוג מיידי ועושר.

את "כמו אבלאר, כמו אלואיז" מצאתי במכירת ספרים משומשים, ומיד לקחתי. ספר של הפנר, ואפילו ספר שקרוי על שם זוג אוהבים צרפתים טראגיים מימי הביניים, מורֶה ותלמידה שאחרי שמציאות אכזרית לא אפשרה עוד מימוש פיזי לאהבתם, נכנסו שניהם למנזרים וכתבו זה לזו מכתבים – יכול להיות טוב יותר מזה בממלכת הספרים?

וזה היה אפילו עוד יותר טוב ממה שחשבתי.

זה היה טוב כשהפנר כתב על אהבת איש ואישה. בשפה המיוחדת שלו שבה אפשר להיות ילדותי ופיוטי ואינטלקטואל ופרחי ("עשתה לו" במקום "אמרה לו", אפילו) והכול טבעי וזורם לגמרי.

למשל:

"אבל בלילה במיטה הוא כתב לה 'רזומה' (שהוא אפילו לא חלם לתת לה באמת). לא בלילה הבא. בסוף החופש. בלילה האחרון בין יום שני לשלישי, במיטה, יונה אמר למרים תשובה, שתדע עליו. שני העמודים הראשונים הוא ניסה להתבדח ויצא מביך, אבל ממשפט למשפט הוא שכח שהוא כותב, וכשהוא הגיע להווה יצאו לו דברים שהוא לא ידע."

(אני דומעת מלהקליד את זה)

(וגם היה לי מעניין שאדם [המורה, יונה] יכול להיות מרתק ועמוק מבפנים, אבל כאילו משעמם באורח חייו החיצוני. כי גם אני קצת כזאת . ואצל הפנר דווקא האהובה הצעירה היא שגומאת מרחקים והרפתקאות גם בעולם, "גדולה מהחיים".)

אבל שום דבר לא הכין אותי לסיפור השלישי. שאפשר אולי להגיד שהוא סיפור על הורות, ואולי סיפור על איש שפותח את לבו אל הילד שהוא היה, אל עולמו הרגשי ואל האמת שלו שכל ההורים והמחנכים והתרבות טשטשו לו במהלך השנים. ואולי זה עלול להישמע בנאלי וקיטשי אבל אין בסיפור שמץ בנאליה, כי אין בו שום דבר שגור ושל-כולם, הוא כמו שפה פרטית לגמרי (ועם זאת מובנת). את כל הסיפור הזה קראתי בעיניים רטובות.

ושוב מוטב ציטוט מניסיון להסביר-את ולספר-על. לצורך העניין – פָּנָאבּישׁ הוא תינוק:

"שבוע אחרי זה פנאביש העניק לו שם. הוא קרא לו, קוּקי!

(...)

קוקי. מעולם הוא לא חש כה אהוב. בארץ נמכר אז ספר שקראו לו, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה. לקוקי-החדש לא היו קושיות בנושא. אם היה משהו שהתבהר לו סופית, זה על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על אהבה. הוא מדבר על איך שפנאביש אומר, קוקי. על הנעימה שבה מבטא הגור את השם, ועוד יותר את מה שהוא עצמו חש כשהוא שומע את פנאביש מבטא, קו-קי. הוא רק לא הבין למה זה עצוב. הנעימה הקבועה שבה ביטא הילד קוקי, היה בה תמיד גם משהו עצוב. לא 'נוגה'. ואללה עצוב! היה בה משהו של געגועים לא ברורים. למה זה? לא היה לו ברור. הנה אני פה ואתה פה, אז אל מי אנחנו מתגעגעים? כי כך היא האהבה?"

(מאז שקוקי מקבל את שמו הוא נעשה קוקי, גם בגוף השלישי שמטעם המספר. ולפעמים פנאביש אפילו מניח את הראש על "קוקיו".)

הפנר יודע לדבר אהבה.