עוד כפתור

קיבלתי עוד סיפור כפתור מאישי האהוב. אז הנה, הבמה לאבו חתולוביץ':

כפתור

אני לא אוהב להסתכל על אנשים כשאני נוסע באוטובוס, ואני לא אוהב שאנשים מסתכלים עלי. מעדיף להתמקד בעצמי, במחשבות שלי, בדברים שאני צריך לעשות, מעדיף לספור את הנשימות שלי, אפילו לפעמים להסתכל החוצה. אנשים באוטובוס הם כל כך כל כך קטנים. קשה לי עם אנשים קטנים. קשה לי עם אנשים. אני יושב באוטובוס, קו 18, ואנחנו מתקרבים לתחנה של מחנה יהודה. הידיים מזיעות לי, ואני מרגיש שהרגליים מתחילות לרעוד לי. כבר עכשיו האוטובוס דחוס למדי, וכל כך הרבה אנשים יעלו עוד מעט על האוטובוס, ונהיה יותר ויותר קשה לא להסתכל עליהם, והם מתחילים להידחס סביבי, דוחקים את עצמם אלי, נשענים עלי, נושמים עלי, ואני מתפלל – רק שלא ישבו לידי, רק שלא ישבו לידי, רק שלא ישבו לידי. אוטובוס כל כך מלא, ואף אחד לא יושב לידי – טוב. טוב מאוד. אבל אני ממשיך למלמל לעצמי, ליתר ביטחון, שככה יימשך, שככה יימשך, רק שיתרחקו קצת. האוטובוס עוצר בתחנה.

מישהו למעלה בטח אוהב אותי, או שאני יכול להתחיל להאמין במזל. אני לא יכול להחליט, למרות שכל הנתונים לפני. אבל זה לא חשוב עכשיו, אני לא רוצה להתעסק בזה בכלל – רק אדם אחד עלה בתחנה. מחנה יהודה – שעת צהריים – ורק אדם אחד עולה בתחנה – מישהו למעלה בטח אוהב אותי, או שאני יכול להתחיל להאמין במזל. אני לא יכול להחליט, למרות שכל הנתונים לפני.

האיש עולה בתחנה, ואני יכול להמשיך להתבונן החוצה ולהתעלם מקיומם של כל שאר האנשים. עכשיו כשברור לי שהמצב לא הולך להשתנות, שלא יעלו עוד עשרות חלאות לאוטובוס אני יכול להירגע באופן יחסי, ולהתנתק מהגופים שנלחצים אלי, אני יכול אפילו לנשום, לנשום לרווחה. אני פוקח את העיניים שלי, כאילו משהו נפתח בתוך האוטובוס, כאילו המסה הזאת של האנשים התרחבה, התרחקה, אפשרה מקום בתוכה. כמעט אפשר להיאנח אנחת רווחה.

"זוז, תן לשבת".

אני מסתכל עליו – כל האשליות שמישהו אוהב אותי מתנפצות. חולצה שחורה מכופתרת עד הצוואר – אני שונא אנשים עם חולצות מכופתרות. אני שונא אנשים שמכפתרים אפילו את הכפתור האחרון. הוא מסתכל עלי שוב – "קדימה, תן לשבת". בשעה 15:34 נתתי לו לשבת.

הוא מסתכל עלי. הוא מסתכל עלי. "אתה, אתה", הוא צוחק, "אפילו להסתכל כמו שצריך אתה לא יכול. אני מכיר אותך. אני מכיר אותך". אני מסתכל שוב. הכפתור של הצוואר חסר. בטח, יכולתי לנחש. אני ממשש את הצוואר שלו, את הבליטה שמשלימה את הכפתור החסר, את הצלקת שמסתירה את הכפתור שבתוך העור שלו. "שייקח אותי השד," הוא צוחק ומכניס לי מרפק בצלעות, "שייקח אותי ואת הנשמה שלי. אני מכיר אותך, אני מכיר אותך".

אני כל כך עייף ואין לי כוח לדבר. הוא ממשיך: "איש אחד נסע בקו 18 בדרך למחנה יהודה ועלה לאוטובוס איש אחר, ולאיש היה חסר כפתור. אחר כך האיש הראשון ראה איש שלישי ניגש לאיש השני ואומר לו, חסר לך כפתור. אני מכיר אותך. אני מכיר אותך".

הוא בודק את הכפתור החסר שלי, "אכלת הרבה כפתורים, נכון שטן? נכון שטן?"

כן, אני רוצה לצעוק לו, איך אני אמלא את החסר? איך אני אמלא את החסר?

והם אף פעם לא נותנים באמת. תמיד מחביאים. בצוואר, בידיים, מחליפים את העיניים בכפתורים. אבל חם לי וצפוף ודחוק. אני שותק.

"פעם היית משהו, אה שטן? והיום? גונב כפתורים עלוב שכמוך. אני מכיר אותך".

הוא יורד מהאוטובוס, ואני מכיר אותו. איש אחד נסע באוטובוס וראה שחסר לו כפתור, עלה איש אחר וראה שלאיש הראשון חסר כפתור, אבל היה לו לא נעים להגיד לו, כי יש דברים שלא אומרים. האיש הראשון ירד מהאוטובוס, וכל האנשים שאהבו אותו אמרו לו שחסר לו כפתור, כי יש דברים שכן אומרים. והאיש השני פגש את האיש הראשון ואת אחד האנשים שאמרו לו חסר לך כפתור. לאיש הראשון לא היה אכפת בכלל שום דבר, כי הוא היה כלום, שום כלום. אבל אם היה יכול היה ממלא את הכפתור שחסר, אבל הוא לא היה יכול, והוא היה חכם וידע את זה, וכשאי אפשר צריך להכניס את הראש לתוך האדמה ולחכות, לא כמו שטן לבלוע ולבלוע ולבלוע – מה זה ייתן בכלל? כלום. פשוט כלום.