הרעיון היה של אילן, ואני מצטרפת גם לדיסקליימר שלו – אין שום קשר לעיתוי, יום השואה, זה אפילו לא מתאים, ואני מקווה שזה לא פוגע באף אחד.
אילן עשה רשימת אושרים – ואהבתי מאוד את המילה. האושר בה"א הידיעה זה מונח קצת מוזר. כאילו, אם פוגשים אותו, איך יודעים בוודאות שזה הוא, זה עם היידוע, ולא "סתם" איזה אושר? (וברצינות, אני באופן כללי חשדנית כלפי יצורים שמסתובבים בעולם עם יומרות ועם ה"א הידיעה.)
יש לי המון אושרים מדי יום ביומו, לכן הרשימה חלקית מאוד.
אושרים
- להשתמח מתוך עצמי סתם בלי סיבה ולמצוא את עצמי צוחקת.
- לקרוא לאהובי כשתשוש ודווי לי ולקבל ממנו מילים טובות וליטופים. למצוא אותו ישן במתיקות לידי בלילה אחרי שנרדמתי מוקדם.
- כשאנחנו מתחבקים פתאום מרוב התרגשות מזה שעוד מעט היא תיוולד.
- בעיטותיה של הקטנטונת. להסתכל על הבטן שזזה מצחיק כמו ג'לי.
- כשחתולוביץ' מגרגרת עליי בצורת בייגלה. ואני קוראת לה והיא עונה לי: ארר.
- אנשים שנותנים בי אמון ומשתפים אותי במה שעובר עליהם כי אני מחזקת אותם – ובכך הם מחזקים אותי.
- שיחה עם חברה שעוזרת לי להבין טוב יותר את עצמי ומשחררת אותי ממועקות.
- כשאנשים אהובים צוחקים ומצחיקים אותי.
- שיחה כזאת.
- חיבוקים.
- להיקרא בשמות חיבה.
- לשיר. ולשמוע איך אני שרה יפה.
- שלושה פרקים חדשים של קרוב רחוק בויאודי, כשחשבתי שלא יהיו.
- כשהצרבת/ עייפות/ כאב ראש/ כאב גוף/ דכדוך/ הכול ביחד סרים מעליי פתאום ואני שוב אני.
- והאושר הכי עמוק אצלי בא דווקא בשעות משבר וצרה: כשאני מרגישה שמה שלא יהיה, אני סומכת על עצמי שאוכל להתמודד.
- ועוד כמה פרטיים.
אילן כתב גם על להסתכל בראי ולאהוב את מה שהוא רואה. אצלי זה דווקא אחרת. לא נדיר שאני נראית לעצמי טוב בראי, אבל התחושה שזה מעורר בי היא לא שמחה אלא חרדת נטישה. משהו כמו "עכשיו אני עוד יפה". יש לי תחושה (ולא רק עכשיו בהיריון) שעוד מעט אני אעלה עוד כמה קילוגרמים מכריעים ואני כבר לא אהיה יפה (יש שלב בהשמנה שמטשטש לי את צורת הפנים). מרוב המתח הזה בא לי כבר לוותר על היופי מראש, לצאת מהמשחק. אולי בגלל זה אני כבר שנים לא מתאפרת.
אני בטח עוד אלמד ליהנות מהיופי ואוסיף אותו לרשימת אושרים עתידית.
