[כבר הרבה זמן הבטחתי לכתוב על הספר הזה, אבל חיכיתי שיעלה הבלוג שלי באתר החדש של כתר. אתם מוזמנים לשם אבל אני מביאה את הפוסט כפי שהוא גם כאן, בבית 
. ניסיתי לא לעשות ספוילרים של ממש, רק כלליים מאוד. ]
נפש עיקשת שנעה אל הפְּנים, מלאת סקרנות וגמישה כמו נער צעיר
עריכה היא לא עבודה רומנטית. הרומנטיקה תובעת מידת מה של עיוורון, היסחפות, היקסמות מתווי פנים מטושטשים שמשאירים מקום לפנטזיה. בעריכה, לעומת זאת, נוצרת היכרות אינטימית עם טקסט, אינטימית עד כדי אכזריות: מבט מקרוב באור מלא, שרואה את כל הפגמים, שמוכרח לראות אותם כדי לנסות לתקנם. קל להתאהב בספר שקוראים בשעות הפנאי כמו שקל להתאהב בזָר יפה תואר שעובר ברחוב. אבל כשמתאהבים בספר תוך כדי עריכה - זאת אהבת אמת, כמו האהבה למישהו שחיים אתו חודשים ושנים ורואים את קסמו למרות פגמיו ומבעד להם, ואולי גם בגללם.
ככה התאהבתי ב"קפקא על החוף". בהתחלה בזהירות – מוקסמת כל יום, מגלה משהו חדש כל יום (היי, בספר הזה מדברים עם חתולים!) ולבסוף בהתמסרות. במהלך העבודה ואחריה קראתי גם ספרים אחרים של הרוקי מורקמי, ומצאתי בהם הדים לאשר אהבתי, אבל "קפקא על החוף" הוא בעינַי יצירת המופת שלו.
קודם כול, אני לא יכולה לעמוד בקסמו של נער רגיש וחכם שלא זכה לאהבת הורים ובקושי הכיר את אמו ואת אחותו. נער שבורח מן הבית, אולי כדי לברוח מנבואה אכזרית שניבא לו אביו ואולי כדי לממש אותה, ואולי הוא פשוט מוכרח לצאת למסע התבגרות. שנית, אני לא יכולה לעמוד בקסמן של דמויות משנה שאולי אפשר להגדירן "אנשים משולי החברה", אבל חשוב מזה, אלה אנשים שחיים את המוזיקה שהם שומעים ואת הספרים שהם קוראים, שתוהים על חידות החיים ומדברים עליהן בכנות, ושיוצרים ביניהם קשר חם ואמפתי ובלתי אמצעי שגואל אותם, גם אם יש בו משום הפרה בוטה של איסורים חברתיים.
"תגיד, אושימה-סאן, כשאתה לבד, וחושב על בן הזוג שלך, קורה לך שאתה עצוב?"
"כמובן," הוא אומר. "זה תלוי מתי. בייחוד בעונה שבה הירח נראה כחול. ובעונה שבה הציפורים נודדות דרומה. ו..."
"למה כמובן?" אני שואל.
"כל מי שמאוהב מחפש חלק שחסר בו עצמו. לכן כשאדם חושב על מי שהוא מאוהב בו, הוא מרגיש עצב. כאילו הוא דורך שוב בחדר אהוב ומעורר זיכרונות שאבד לו מזמן. זה טבעי לגמרי. לא אתה המצאת את ההרגשה הזאת. אז לא כדאי שתנסה לקבל עליה זכויות יוצרים."
נדמה שהייתי יכולה גם אני לשוחח אתם שעות, עם קפקא ואושימה והאחרים, על מוזיקה ואהבה וחתולים ועל סרטיו של פרנסואה טריפו.
זאת ועוד, יש בספר הזה מיניות מלבלבת ומלאת חיים (וגם מלווה בפחד בגלל צלה המאיים של נבואת האב), ועירוב של מציאות, חלום ופנטזיה שאופייני למורקמי ובספר הזה מקבל גם רקע שמעוגן בתרבות היפנית הקלאסית. הממד הפנטסטי מעניק לסיפור כוח מיתי, והוא שמאפשר לגיבור להיגאל בתוך מציאות שאינה מציאות ממש, אבל אולי היא המציאות הפנימית, ובה יכול קפקא למצוא לו אהבת אם ואחות, להתמודד עם אביו ועם הצד האפל שלו עצמו ולעשות תיקון לנפשו.
מה שאני רואה עתה לנגד עיני הוא מה שנמצא בתוכי, ומה שנראה לי מציק ומאיים הוא גרעין הפחד שנמצא בלבי. קורי העכביש המתוחים שאני רואה הם קורי העכביש שבתוך לבי. הציפורים שקוראות מעל לראשי הן ציפורים שגידלתי בעצמי. הדימוי הזה נולד בי ומכה בי שורש.
אני מתקדם אל תוך היער כאילו לקצב דפיקות לב ענקי הדוחף אותי מאחור. הדרך מובילה למקום מיוחד בתוכי. זהו מקור אור המפיץ חשכה, מקום שממנו באים הדים חסרי קול. אני רוצה לראות בעיני מה יש שם. אני שליח סודי הנושא מסר אישי אל עצמי, חשוב וחתום.
משום מה קפקא מזכיר לי לרגע נער מתבגר אחר שנשא מסר חשוב אל עצמו, אהרון קליינפלד מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. אבל אהרון הגיע למבוי סתום, וקפקא הצליח להיכנס ליער האפל של נשמתו ולצאת בשלום. וכמה מקסים ומרגש היה ללוות אותו.
