המלחמה שלי ב"מנוחת הלוחם"

בהמשך לפוסט של הלחשנית – ובואו נעשה פרויקט!

יש ספרים מלַווים וספרים משפיעים, והגדולים באמת ממשיכים לעורר הזדהות בשלבים שונים בחיים. הכי הרבה זמן מלווים אותי, בין השאר, "תקוות גדולות" של דיקנס, "ג'יין אייר" של ברונטה וסיפורי תנינה של נורית זרחי, ובכולם אני יכולה למצוא רבדים חדשים ונוספים ככל שאני מתבגרת, מתפתחת ומשתנה. גם אהובי ילדות כמו "אורה הכפולה" ו"פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר, אני עדיין מתחברת אליהם במידה רבה (מי זאת החדשה הזאת שנראית כמוני? אני אנשוך לה את האף!).

אבל יש גם ספרים שהיחסים אתם פחות הרמוניים. ספרים שצריך להתגבר עליהם. מיתוסים עוזרים לנו לבנות את היסודות שלנו אבל לפעמים צריך לשבור אותם כדי להמשיך לגדול (ספוילר לסוף "באפי" בכוכבית למטה)*.

ספר אחד כזה בשבילי הוא "מנוחת הלוחם" של כריסטיאן רושפור (וגם הספרים האחרים שלה).

המספרת ב"מנוחת הלוחם" נכנסת בטעות לחדר מלון שהוא לא שלה, וכך מזדמן לה להציל אלכוהוליסט שניסה להתאבד. האלכוהוליסט, ז'ן רנו סארטי, די כועס עליה שהצילה אותו. הוא חוזר אתה לפריז, כנראה כי אין לו איפה להיות אחרי שהיא שיבשה לו את התוכניות, נואם לה הרבה נאומים ניהיליסטיים ופיוטיים, ומביא אותה לאורגזמה לראשונה בחייה (כן, היא אחת מאלה שאין להן ידיים כנראה).

ז'ן רנו סארטי פורע את חייה המסודרים והבורגניים של המספרת, מנסה לאנוס את החברה הבורגנית והצדקנית שלה כי היא שמרנית מדי וצריך לטלטל אותה, או משהו כזה, ופותח לה (למספרת) את כפתורי החולצה מול החברים השתיינים שלו בפאב באומרו "תַראי את הלב שלך, בובה". האם היא קורבן? היא מפרנסת אותו, היא לא אוהבת אותו, ומודה שהיא בעיקר נהנית משירותי המין שהוא מספק לה (הוא מעדיף לשמוע את זה ולא הצהרות רומנטיות שקריות – "להביא תועלת אני אוהב".) והיא, בשבילו, "מנוחת הלוחם... מנוחת הלוחם מוג הלב".

יש אפיזודה שבה השניים פוגשים זוג אחר, והאישה, רפאל, היא מעין נשמה תאומה של רנו. שם אפשר לראות איך הוא פורח עם מישהי שאוהבת כמוהו מוזיקה ושירה. הם נכנסים יחד לפאזה ילדית-יצירתית, ובני זוגם הבורגנים ה"בוגרים" (אלה שעושים את הדברים המגעילים, כמו להרוויח כסף וכו'), מפרידים ביניהם.

בסופו של דבר המספרת נכנסת להיריון. רנו מסכים, בניגוד לכל עקרונותיו, להתחתן אתה, וגם נכנס לגמילה. כשהוא יוצא מהגמילה... נחשו מה קורה, בעצם. מסקרן אותי מה תגידו.

מכיוון שהמחברת היא אישה, וכשהקוראת גם היא אישה, יש נטייה להזדהות עם הגיבורה ולקרוא את הספר כרומן על אהבה הרסנית, על אישה שמתמכרת לגבר שמעורר אותה לחיים אבל גם הורס אותה. אבל באוטוביוגרפיה שלה (שלא תורגמה מצרפתית), "חיי, משוכתבים וערוכים בידי המחברת", רושפור כתבה משהו בנוסח: "לא הבינו שבספר הראשון שלי הגבר, ולא האישה, היה נושא דברי."

ופתאום הכול מסתדר. כי בכל הספרים של רושפור יש מישהו צעיר, תמים, טהור ומרדן מול מישהו בורגני וחונק שצריך למרוד בו. ההיפוך כאן, כשהגבר – החזק יותר מבחינה חברתית באופן כללי – הוא בעמדת החלש, קצת מבלבל ומאוד מעניין. ב"שיר לסופי", למשל, הגיבורה נשואה לאיזה פייר משעמם כזה שעובד במפעל מכוניות, והמרד שלה הוא לנהל רומן לסבי עם אחותו המתבגרת (ילדים ומתבגרים אצל רושפור הם הכי טהורים, ורומן אתם בדרך כלל גואל את הגיבורים הבוגרים יותר מכבלי הממסד הבורגני). כשהיא מנסה לפתוח חשבון בנק נפרד לא מרשים לה בלי חתימת הבעל (כנראה כך היה החוק בצרפת בשנות החמישים). אבל בסוף היא מצליחה, עוברת מהגדה הימנית, מעוז הבורגנות, לגדה השמאלית הבוהמיינית וחיה את חייה שלה. ב"אביב בחניון" (לא תורגם), כריסטוף, נער צעיר מאוד, בורח מהבית כמחאה על כך שהוריו דאגו לאשפז את אחותו הגדולה בבי"ח לחולי נפש, כנראה בגלל איזה מרד נעורים שלה. כריסטוף, הנשמה החופשית האולטימטיבית, מתגלגל לו בפריז עד שהוא מוצא חבר ואהוב בדמותו של גבר בן עשרים ומשהו. אגב, רושפור לא עושה רק אידיאליזציה של רומנים בין מבוגרים לילדים ובני נוער אלא גם של רומנים חד-מיניים, שאצלה תמיד יש בהם משהו נרקיסיסטי מושלם, איזו אחדות ותאומוּת נפש (כמו אצל רנו ורפאל, למרות ששם הם גבר ואישה, אבל רפאל היא אישה מאוד נערית).

הקול האנטי בורגני של רושפור יושב טוב בתרבות הצרפתית, יחד עם, למשל, המחזה של ז'אן אנואי "אנטיגונה" (היפהפה, אגב), ששם העימות בין אנטיגונה לקראון מוצג כעימות בין הטוטאליות של הנעורים למתינות של המבוגרים. אנטיגונה בזה לאושר המתון שקראון מתאר, למשל לשבת בגן בשעת הדמדומים ולצפות בילדיך. היא רוצה הכול או כלום ובוחרת בכלום – במוות. וגם ז'ן רנו סארטי, כזכור, התחיל בניסיון התאבדות.

קראתי את מנוחת הלוחם בגיל צעיר, לא יודעת בדיוק מתי, אבל אין ספק שהוא עשה עליי רושם, בין השאר מבחינת כל הנושא המיני (האישה המדחיקנית שרנו מעורר אותה מתרדמתה – מה דעתי על זה כבר כתבתי בהרצאה על באפי, וגם בפוסט על המונוגמיה), וגם מבחינת הביקורת על הבורגנות. לקח לי הרבה שנים להשתיק את הקולות האלה של ז'ן רנו סארטי וצרפתים אחרים, שאמרו שבתור אמנית אני צריכה להיות מופרעת וטוטאלית ולא לתכנן את חיי מראש ולא לעבוד בעבודה מסודרת ולא לחיות בזוגיות מונוגמית. כיום אני חושבת שזוגיות שוויונית בין שני אנשים חופשיים היא מאתגרת הרבה יותר מיחסים שבהם משליכים על אחד את תפקיד המפרנס הפרקטי המשעמם והחונק ואז מתפנים למרד ולאי שביעות הרצון (גם את זה ניסיתי, אני לא סתם אומרת). אני חושבת שרושפור, כמו רבים אחרים, הפכה את הקשיים ואת נטיות הלב שלה לאידיאולוגיה, ובכך המרדנות שלה יכולה להיות חונקת לא פחות מהבורגנות של הדמויות השליליות שלה.

ומעניין מה אחשוב וארגיש אם אקרא את הספרים שלה שוב... אני אחזור אליכם בעניין הזה.

זהירות, הנה הספוילר לבאפי!

*ואולי בגלל זה "באפי" הייתה צריכה להסתיים בשבירת המיתוס שבנתה לאורך שבע עונות.