בהדרגה נעשיתי אדם מ(ת)חבק. פעם הביכה אותי הקרבה הגופנית, וגם חשבתי שמי אני שאחבק, אמהות מחבקות (אותו דבר הרגשתי לגבי כינויי חיבה). גם נמשכתי לנשים כאלה חמות ובטוחות שהיו כמו שאני רציתי להיות.
כשהייתי נערה במגמת תיאטרון מאוד אהבתי שאחרי הצגה כולם מתחבקים. ממש הייתי מחכה לזה, בשביל זה מבחינתי היה כל עניין ההצגה. (אבל עם חברתי א' התחבקתי הרבה, לא כמו עם שאר הבנות שהיינו בעיקר נותנות נשיקה בלחי. מצד שני, גם היינו די מאוהבות אחת בשנייה).
פעם (אחרי גיל עשרים, מתישהו) התאמנתי עם חברתי יעל על לשהות בתוך חיבוק. התחבקנו הרבה זמן והיה קצת קשה, כמו כשמנסים לעשות מדיטציה ומרגישים מתח. לא נשמתי בחופשיות.
ועם בנים, בכלל. אני זוכרת אותי מדברת עם חברות בקורס המנחים של מתא"ן לפני כמה שנים על זה שאני מרגישה שאסור לחבק בנים (אם זה לא בן זוג). החברות היו מאוד ענייניות ומיד שלחו אותי לחבק את הבנים בסביבה - קובי, שכחובש כיפה אני לא בטוחה שהוא בכלל היה מקבל את זה בברכה, ורונן, שמיד פרש זרועות בהזמנה (נשמה). לא הייתי מסוגלת, אבל ראיתי אותו כעבור כמה שבועות בערב שירה בירושלים ונפלתי על צווארו (רונן בטח לא זוכר את כל זה, נכון?).
אבל גם כשכבר התחבקתי לקח זמן עד שהתחלתי לחבק חיבוק עוטף. אני זוכרת שפעם נפגשתי עם חברה ותיקה בת"א וכשחיבקתי אותה לפרידה היא אמרה לי "וואו, איזה חיבוק!". זאת הייתה הופעתו הראשונה של החיבוק העוטף (האמת היא שהחיבוק העוטף הזה, שאני נותנת עכשיו להדרי הרבה, הוא הטריגר שהזכיר לי את כל מה שאני כותבת כאן).
ולקח גם זמן עד שזה הפסיק להיות אישיו. האם נתחבק או לא. ועד שהבנתי שאני לא צריכה להיות איזו חבקנית-על, וצריך לתת מקום גם לאדם האחר ואם הוא לא מרגיש נוח להתחבק זה לא כישלון שלי.
וחיבוקים זה כיף גדול גדול.
נ"ב - ורונן כתב נורא יפה פה בתגובות:
אני מאמין גדול בחיבוקים, קצרים או ארוכים, לפגישה או לפרידה או סתם. זה נראה לי בערך המקום היחיד (חוץ מזוגיות ובמקרים מסוימים משפחה) שבו אפשר להסיר לרגע מעצמך את האחריות על העולם ולשקוע במקום שבו מישהו אחר אחראי עליך (ובאותו זמן לתת את זה לזולת!).
לא חשבתי על זה ככה, וזה מאוד מעניין. ומה שבטוח שהבוזמניות הזאת של לתת ולקבל בחיבוק היא מופלאה.
