שלושה סרטים שהטביעו חותם

בהשראת אטלס, שכתב על עשרה (ועוד עשרה) סרטים שראה והרשימו אותו עוד לפני גיל עשר, בחרתי אני שלושה סרטים שהטביעו בי את חותמם אי אז בילדות-נעורים. לאו דווקא לפני גיל עשר, ולאו דווקא סרטי מופת.

1. Cosi Come Sei (הישארי כמו שאת)

נסטסיה קינסקי בת התשע-עשרה היפהפייה מנסה לזכות בתשומת לבו ובאהבתו של מרצ'לו מסטרויאני שהוא אדריכל נשוי בן חמישים. מסטרויאני מגלה שהיא בתה של אחת מאהובות העבר שלו וחושש שמא הוא אביה הביולוגי ולכן הוא משתדל לדחות את חיזוריה, קצת נמנע וקצת נעתר והרבה נעדר, ומותיר לה מקום למפגן של פגיעוּת מכמירת לב וגם של קסם נעורים חיוני ושופע ושל מיניות ילדית או ילדותיות מינית מרתקת לבלי גבול. ראיתי את הסרט כשהייתי ילדה, מתישהו במהלך שנות השמונים, וסצנה ארוכה אחת ממנו נצרבה בי במיוחד, שלושה ימים שהשניים עושים יחד בחדר מלון, כשנסטסיה מסרבת בתוקף להתלבש ולצאת, מרצ'לו בא והולך וגם מביא לה מתנות, והיא משתוללת בחדר כילדה עירומה וחושנית בגוף אישה (יפהפה). שלושת הימים האלה במלון נרשמו בי אז כ"ככה זה מיניות של גדולים".

בצפייה חוזרת בסרט היה מוזר ששכחתי לגמרי סצנות מסוימות (ואת ההתחלה אולי לא ראיתי אף פעם – כפי שקורה עם סרטים שנופלים עליהם במקרה בטלוויזיה), ואף על פי שהסרט בעייתי מבחינות רבות, עדיין התחברתי אליו ובמיוחד לנסטסיה קינסקי בחדר במלון, בצומת הפגיע, המכאיב והשוקק שבין ילדוּת למיניות.

1. On A Clear Day You Can See Forever

סרט שחייב להיות קאלט ולו בגלל השילוב המשונה של מרכיביו המשונים: ברברה סטרייסנד, איב מונטאן (דובר אנגלית! או לפחות משתדל מאוד...), ג'ק ניקולסון הצעיר, ועלילה העוסקת בגלגול נשמות, מה שמאפשר סצינות תקופתיות עם תלבושות וכיו"ב. אה, ולא ציינתי שזה מחזמר. חוץ מזה, התסרוקת של ברברה והכובע שלה והציפורניים...

אני תמיד אהבתי מאוד לחקות מבטאים, ולכן כשברברה סטרייסנד עוברת מהמבטא היהודי הניו יורקי שלה לבריטיות אריסטוקרטית ואומרת:

"My name is Melinda. Melinda Winifred Wayne Tentries. And I am appalled and stunned by this outrageous inquisition!"

אני חייבת לחקות אותה.

כפי שניכר בציטוט יש בסרט הרבה הומור. וכמובן אהבה. ואני מתה על ברברה סטרייסנד שככל שתהיה מנייריסטית, הלב אצלה על השרוול.

ראיתי את הסרט בילדות ומאז לא ידעתי אם ואיך אפשר להשיגו והוא היה לזיכרון רחוק, עד שלפני כמה שנים גנצו, חסידת אומות העולם, באה לביקור בארץ והביאה עמה לא רק חיוך זוהר, עיניים בורקות וחיבוק חם אלא גם את הדיוידי במתנה... וכעת הוא ברשותי לצפות בו ככל שארצה.

1. La Boum

"המסיבה", סרט הנעורים בכיכובה של סופי מרסו, היה משהו שהייתי חייבת להתנשא עליו בשנות השמונים. בסך הכול היא הייתה ילדה רגילה שההורים שלה לא הרשו לה ללכת למסיבות, ואני בגיל 13-14, הייתי חסרת שפה משותפת עם בני גילי ונראיתי בת עשרים והיה לי יותר סיכוי עם בן דמותו של מרצ'לו מסטרויאני (ר' למעלה) מאשר עם הילדון הזה שהיא רוקדת אתו בסוף את הסלואו הנכסף. אבל כמה שנים אחרי, ליתר דיוק ב-1993, היינו לבדנו בבית הוריי, אני ואהובי דאז, אני בת 18, הוא בן 23 ילדותי, בהפוגה של מערכת יחסים סוערת רוויית כעסים, אכזבות ואשמה, "המסיבה" בשידור חוזר בטלוויזיה ואני מניחה ראש על כתפו ואולי אף זוכה לנשיקה במצח, ושנינו מעירים כל מיני הערות מתנשאות על הסרט כי שנינו מתבגרים אינטלקטואלים שחשוב לנו מאוד להפריד את עצמנו מזה ומהמתבגרים הרגילים, אבל בסוף כשסופי רוקדת עם בחיר לבה, שנינו מרגישים בלב שעכשיו גם אנחנו במסיבה ועכשיו, סוף-סוף, יש לנו עם מי לרקוד.