היא התעוררה בשלוש לפנות בוקר, מצאה את יעיר ישוב על כיסא, בג'ינס ובלי חולצה, מביט בה וחצי חיוך דון ז'ואני בזווית פיו.
"רוצה ארוחת בוקר?"
"כן," התמתחה.
הוא יצא מהחדר, ושב אחרי כמה דקות עם מגש מזמין של קפה וטוסטים. אילאיל אכלה בהנאה. כבר כמעט חודשיים אינה אוכלת, מאז שהחליטה להיפרד מיעיר, ונראה לה מתאים לשבור את הצום עם תום הפרידה.
"תודה," אמרה כשסיימה. הוא החזיר את המגש למטבח. שב אליה ולפי מבט עיניו הבינה שיהיו בעיות. היא צדקה. הוא חיבק אותה, חיבוק חושק מדי, והיא הדפה אותו – משימה קשה היא להדוף את יעיר אם גמר אומר לחבק אותה – ושניהם נפלו על הרצפה והחלו מתגוששים כשני מתאבקים. היא הצליחה לקום על רגליה ויעיר קם אחריה, אסר את ידיה בשלו, הגדולות, ובנשיקה כמעט אלימה הצמיד אותה אל הקיר. אז הרפה ממנה והיא אמרה לו בהתנצלות בוכייה כמעט: "לא עכשיו, יעיר, אני עוד צריכה להתרגל אליך מחדש."
"כבר שנה את מנסה להתרגל אליי ולא מצליחה, אולי את צריכה פשוט לרגול."
"מה?"
"להיות יותר רגילה."
"אני צריכה לחזור הביתה, ההורים שלי לא יודעים שיצאתי ואני צריכה להיות שם בבוקר."
"כמובן," אמר יעיר והלך ללבוש חולצה. אילאיל רשמה בזיכרונה שאמר שעליה לרגול. זה מצא חן בעיניה. ממיכל שמעה את המילה הזאת בפעם הראשונה – מיכל סיפרה לה על ספרה של נורית זרחי "מי יציל את תנינה".
"... ואז תנינה הגיעה למסקנה שכדי לרגול אתה צריך להכניס לתוכך את החומר של הרגילות, שזה האוכל כמובן," אמרה מיכל, "והיא הלכה לסופר ומילאה עגלה אחת בלבן, עגלה בלחם, עגלה בחלב... אוי, אילאיל, אני רעבה, בואי נזלול."
"טוב," אמרה אילאיל, שהייתה גם אז בסיומו של צום ממושך. "לזלול" לפי מיכל ואילאיל היה, במובן הפרוע ביותר, לאכול סלט ירקות. מיכל חתכה ירקות וקווצת שיער נשמטה מן הקוקו המסודר אל עינה השמאלית.
"את נראית כמו אחת היפהפיות האלה בסרטים, שהבעלים שלהן מכים אותן והן חותכות סלט ובוכות."
"בטח, היום בכל סרט ממוצע סצנת השיא היא חיתוך סלט," צחקה מיכל. "אז איך היה היום בעבודה, יקירי?"
עליה חשבה אילאיל בנסיעה הביתה. חיוך עצוב נסתמן על שפתיה, ויעיר שהציץ לעברה חייך גם הוא. רק סבלנות הוא צריך. עובדה שחזרה אליו.
2
ושוב המִדבָּר. אילאיל התמתחה ברדתה מן האוטובוס. הנסיעה הממושכת ייגעה אותה ולא היה לה חשק לַנֶּגֶב האינסופי הזה, הכופה עליה את בדידותו. מיכה המילואימניק הבחין בה וחייך. היא העמידה פנים שלא ראתה אותו והחיוך המהוסס נמוג מפניו. אילאיל ידעה שהוא נעלב והרגישה שזה לא בשליטתה. היא רצתה להגיע אל המגורים, להניח את התיק ולהתחיל לקרוא. על מיטתה פרשה את כל הספרים שהביאה אתה הפעם. "הזמרת בעלת הקרחת" של יונסקו, "מאה שנים של בדידות" של מרקֶס ושני הספרים שקיבלה במתנה ממיכל לכבוד הגיוס – "דניאל דניאל", ספר שירים של לאה איילון, ו"מי יציל את תנינה" מאת נורית זרחי. היא פתחה את הספר כדי לקרוא את ההקדשה שכתבה לה מיכל בעמוד הראשון.
"איל שלי.
מחר כבר תהיי ירוקה ומסופחת להגנת ארצנו, וספר זה הוא אמצעי זהירות שנועד לשמור על נפשך מפני פולשים זרים. מלבד זאת, יש כאן אינטרס אגוצנטרי להחריד – אני רוצה לוודא שלא תשכחי אותי, ותכתבי לי מאסות של מכתבים כפי שהבטחת. נקווה שהם יוכלו להוות תחליף, לפחות חלקי, לטיולים שלנו בירושלים וב'נבכי הנפש'.
אוהבת אותך קשות,
מיכל".
