כל הבוקר אני מתלבטת אם לכתוב משהו על מותו של אורי גרוסמן ועל ההספד של דויד גרוסמן, שקראתי אותו על הבוקר ושמחתי גם לראות שסרפנטינה קישרה אליו. ועכשיו החלטתי שכן.
יצא לי להכיר מעט את דויד גרוסמן שהוא איש טוב לב וצנוע ופתוח ואני, וגם צעירים כותבים אחרים, זכינו לקבל ממנו פידבקים כנים בגובה העיניים על ניסיונות כתיבה ראשונים. זה לא היה משהו סדנאי מסודר אלא קשר בלתי אמצעי שהיה לי המזל ליהנות ממנו (ואני מלאת הכרת טובה על זה), כי דויד היה מיודד עם הוריי. את כל זה אני מספרת רק כדי לומר שלמרות שלא דיברתי הרבה עם דויד בשנים האחרונות, כששמעתי על אורי הרגשתי שהאסון היכה במישהו קרוב ואהוב. אבל נדמה לי, אחרי כל מיני תגובות יפות שקראתי פה ושם בבלוגוספירה ושיחות עם אנשים, שזה לאו דווקא בגלל ההיכרות האישית אלא כי דויד גרוסמן, כמו תמר ממישהו לרוץ איתו, מביא את עצמו כל כך אמיתי וחשוף בכתיבה שלו, שמי שקרא אותו ומצא את עצמו מרגיש קרוב ואוהב.
ולמרות ההתנהגות המוזרה של הלב, שהגיב על המוות הזה של אורי גרוסמן בהתחלה בדהרה של 200 קמ"ש לשעה ועכשיו במין כובד כאילו הוא רוצה לצלול לאדמה, אני רוצה להגיד כמה דברים מחזקים ומשמחים שעלו מתוך ההספד של דויד ומתוך התגובה הציבורית למוות של אורי.
מההספד (ובהארץ הביאו גם קטעי דברים שאמרו אחיו ואחותו של אורי) ניכרת האהבה העצומה שבמשפחת גרוסמן, משפחה טובה, שהאנשים בה נהנים זה מחברתו של זה. מי שאמר שכל משפחה היא מחנה ריכוז בזעיר אנפין הצליח ליצור לעצמו משפחה אחרת לגמרי.
ומהאהבה שהציבור מרעיף על דויד גרוסמן למדתי שאולי מה שתנינה של נורית זרחי קראה "המבפנים של המכשפות" וה"מבחוץ של הרגילים" הם לא כל כך שונים כמו שנדמה, איך שמישהו שהרגיש כל כך שונה ובודד (קראו למשל את "ספר הדקדוק הפנימי") הצליח לספר את עצמו ולגעת בדיוק באותו המון מתנכר ואדיש, ברגילים, שכנראה אינם באמת רגילים כל כך וגם להם יש מבפנים של מכשפות.
[עכשיו הצלילה של הלב פחות אטומה ויותר מוכנה להיתרגם לדמעות.]
