העין (סיפור) - חלק א'

[זה סיפור ישן שלי. החדש בעבודה ושלומו טוב :)]

העין

   ישבנו בבית הקפה היפה ביותר בעולם. הנהר הכחול הצלול כל כך, השקוף כמעט, פכפך לרגלינו, ומבטי המיואש, שהופנה הצידה כדי לא לפגוש בעיני אמי, שדיברה אלי כל אותה עת, מצא לו מפלט מעט באופק האינסופי, המרהיב. 

  ובכל זאת שמעתי. 

  "אמא," הפטרתי לבסוף בנימה יבבנית. אך היא המשיכה.

   "די!" שאגו פתאום רכסי ההרים הכחולים מלבינים שמולנו. כל המטיילים השלווים נפנו אלי, מופתעים, והבנתי שאני היא שצעקתי והרכסים רק מהדהדים לי.

   אך אמי המשיכה בשלה ואני, כל גופי מתעוות מכעס, שלחתי את ידי אל עיני השמאלית, עקרתי אותה ממקומה והשלכתי אותה על האדמה. כאב ראש נורא תקף אותי. העין העגולה שלי התגלגלה אל האגם וטבעה בו לבלי שוב. אני פרצתי בבכי נורא. פתאום הבנתי שלעולם שוב לא תהיה לי עין, ולמרות שהצלחתי לפגוע באמי (זה מה שרציתי) לא חשתי שום סיפוק. אמי הבוכייה, החיוורת, אחזה בידיי כולה שאלה, כולה אהבה, ואני הוספתי לבכות, בכי עיוור ואכזרי.

  נפגשתי עם בעלי בבית קפה אחר, שהשקיף אף הוא על הרכסים המושלגים. הייתה לי כבר עין מלאכותית והיא גרמה לי תחושות מוזרות במצחי. כשעפעפתי חשתי לרגע חיכוך, כמו שחשים כשמרכיבים עדשות מגע. הוא שיחק בספל הקפה שלו ובקופסת הסיגריות שלו, מסדר אותם, פעם זה מימין וזו משמאל, פעם להיפך. הנוף המרהיב והאוויר הצלול הקיפוהו, מנסים לפתות אותו, אך הוא בשלו. הקפה וקופסת הסיגריות מחליפים צדדים. עיניו מושפלות, פיו היפה אינו מביע דבר. כועס עליי? אפילו לא טרחתי לשאול בקול רם, הרי לא יענה, הרי "השתיקה היא העונש המוצלח ביותר", כפי שהוא עצמו הודה פעם. בעלי שופך עוד חלב לתוך הקפה שלו ולתוך הקפה שלי; שלי, ממנו לא לגמתי, כמעט עולה על גדותיו ועכשיו בעלי חייב להביט בי, כן, הוא מרים אלי את עיניו ומחייך חצי חיוך.

   "אני יודעת," נוחתת עליי ההכרה פתאום, ועכשיו שלכדתי את מבטו אני מוכרחה לומר לו, "אני יודעת, שאם אני נורא נורא ארצה, תצמח לי עין חדשה."

   ובעלי נרתע מעט, לא אוהב שאני מדברת כך; למה להזכיר נושאים לא נעימים;  ואולי ישמעו אותנו-  אך מבט לצדדים שכנע אותו מייד שהיושבים במקום זה, אפילו  היו מבינים את שפתנו, לא היו מגלים בנו עניין רב.

  הוא חשב שאין טעם לדבר על עניין העין. אף לא הזדעזע נוראות כשזה קרה, מיד חשב על פתרונות ומצא את השען הזקן, המומחה לעיניים, שהרכיב לי את עין הזכוכית. עכשיו לא רואים, והכול בסדר. אבל עין חדשה? מתוך רצון? באמת, אומרת בזלזול כל הווייתו של בעלי, שהניח עכשיו לקופסת הסיגריות שלו והוא מעלעל בעיתון. ואולי זה ייתכן - אני מוכנה להישבע שכך הוא חושב מאחורי העיתון שלו - אולי זה ייתכן, אבל רק ימים יגידו, ולמה לדבר על זה, למה לדבר בכלל.

   ראיתי את אמי מתקרבת מבעד לעצים. קשה לה להניח לי בזמן האחרון. היא דואגת, ובצדק. הרי אין לי עין. בימים האלה עלי לסלוח לה ולהבין את דאגתה. היא מלטפת את שיערי ומתבוננת היטב בפניי. בעלי מניח את העיתון שלו ומברך אותה בנימוס. שבי. שבי אתנו. ואמי לא, לא רוצה להפריע, אך לבסוף מתיישבת, ולמעשה אין בכך הפרעה גדולה. מכיוון שהיא יודעת עלי הכול, היא יודעת שבעלי ואני לא מדברים הרבה. כלומר, שהוא לא. אני כידוע תמיד רוצה לדבר, אני דברנית גדולה (ככה זה במשפחה שלנו, כולנו דברנים) ובעלי שתקן גדול, וחוץ מזה היחסים בינינו לא כל כך טובים. נדמה לי שבגלל זה נסענו לאתר הנופש היפהפה הזה, האין זאת?

 ואני כבר לא זוכרת כלום.

   אצל השען הזקן הוא התנהג אלי כמו אב או אח גדול. הניח יד על כתפי והבטיח שלא יכאב. דיבר אל השען הזקן בשפתו, דיאלקט מוזר, מובן לי רק בחלקו,  וגילה הבנה כה מעמיקה בפרטי העניין, שתהיתי, אולי הוא פשוט יודע, אולי כבר קרתה פעם הבושה במשפחתו, מישהו עקר לעצמו עין...

   השען היה ישיש נחמד, כולו ורוד מזיקנה, ושיערו צחור, ללא אפרוריות.  בעיני התכלת שלו לא היה חיוך, אך גם קר לא היה. אחרי שהביט היטב על העין שלי, זו שנשארה, פנה לעצב את השנייה. בינתיים קרא לעוזרו שתחב צמר גפן חיטוי לחלל בראשי וניקה שם מעט,  זה שרף אך אחר כך הרגשתי יותר טוב. אמי כמעט והתעלפה בזרועות בעלי.  "זה כואב מתוקה?" השתנקה לעברי ואני, המוגלה מתערבבת על לחיי עם הדמעות, לא ידעתי מה אשיב. "זה לא כואב לה," אמר בעלי בביטחון.

   "זה לא כל כך נורא כמו שזה נראה," ניחם אותם השען הזקן. "תופתעו לדעת כמה התופעה הזאת נפוצה. ובעיקר במשפחות הטובות ביותר. בחורות בגיל ההתבגרות, או מבוגרות יותר. זה קורה, ואיש אינו יודע, כי כיום אפשר לייצר עיניים חלופיות משכנעות מאוד. ועם העין החדשה, בדרך כלל גם הטירוף שוכך קצת." זה מה שאמר או שנדמה לי שאמר כי מבטאו הקשה על ההבנה. הדיאלקט המוזר ההוא.

   עם עיני החדשה קמתי מן הכסא מסוחררת ונפלתי אל זרועות אמי,  אל חיבוק כה רך, כה רך עד שהתחלתי שוב לבכות, וכל כך מפחיד היה החיבוק, מפחיד וטוב, והשען הפריד בינינו ונזף: "את הורסת לי את העין עם הבכיות שלך, בואי, עכשיו לא לזוז." הוא ניגב את לחיי ואיפר את עיניי בעיפרון שחור ובמסקרה. "ותראי איזה יופי," הפנה אותי אל הראי . בעלי ואמי החלו סופרים את השטרות, ולאחר שערמו אותם על שולחנו של השען היינו חופשיים לצאת משם, וברחוב איש לא הביט בי עוד מזועזע, נראיתי ככל האדם.