התעוררות (סיפור) - קטע 7 - סוף

.6

מיכל הביטה באילאיל בעיניים בורקות.

"ברצינות?" שאלה.

"ברצינות גמורה. מה, אני בנאדם רציני, לא ידעת?" צחקה אילאיל.

"אבל... איך זה קרה כל כך פתאום, אחרי שהייתה לך בעיה כל כך רצינית עם זה?"

"תראי, אני ויעיר בכל זאת הרבה זמן ביחד, ו...דברים משתנים, גם אני כבר לא ילדה, את יודעת, ויעיר בטח לא."

מיכל שתקה.

"אני מרגישה שאת רוצה לשאול אותי עוד."

"לא נעים לי לחקור."

"תחקרי, תחקרי."

"כאב לך?"

"כאב, אבל מין כאב מתוק כזה. זה גם לא העיקר. זאת מין הרגשה כזאת שמאוד קשה לי למיין אותה, מה שברור זה שזה חוסר שליטה מוחלט, אבל זה היה נפלא, מיכל. את יודעת, מכל מה ששמעתי עד עכשיו על מין, דבר אחד היה מאוד נכון, וזה שאת לא יודעת כבר מה הגוף שלך ומה הגוף שלו; את מרגישה שהכול שלך. אם היית שואלת אותי של מי הדבר הזה" – היא הצביעה על זרועה – "לא הייתי יודעת. באמת שלא. יהיה לך נהדר, מיכל. יהיה לך נהדר כשזה יקרה לך. אני מאוד שמחה שחיכיתי עד עכשיו."

מיכל לא ידעה מה לומר. הפתאומיות שבדבר חיזקה את התחושה שהשתלטה עליה מאז אותו יום בתחנה המרכזית, שאילאיל מנסה לסחוף אותה לתוך פנטזיה. אילאיל הוסיפה לדבר ומיכל כבר לא ידעה אם היא מקשיבה לה או לקולה שלה, הפנימי.

"... הוא גם נתן לי מכתב."

"מכתב?" שאלה מיכל בהקלה. "אני רוצה לראות."

אילאיל מסרה לה את המכתב. השורות היו דחוסות וצפופות, ובאמצע הדף הפכו לשורות שיר, קצרות ופיוטיות, בכתב ידה של אילאיל ובמילותיה; כל כך בכתב ידה ובמילותיה. מיכל קראה את המכתב כמה פעמים.

"מה את מחפשת?" שאלה אילאיל.

"כלום."

"תחפשי. זה טוב לחפש."

מיכל הרימה מבט פגוע אל תוך עיניה של אילאיל. היא רוצה שאני אדע? היא משחקת משחק מוזר? בי? בעצמה?

היא השיבה לה את המכתב בתנועת יד רפויה.

באותו לילה חלמה מיכל על יעיר. ביטחונה הסופי בכך שאינו קיים הפקיע אותו מרשותה של אילאיל והפך אותו לנחלת שתיהן. בחלום הצמיד אותה אל קיר חדרו, באותו בית מן החלום הקודם, אלא שהפעם היו הקירות אדומים, גם הדלתות, גם פניו של יעיר.

הם התנשקו והוא נשא אותה אל מיטתו והחל מלטף את גופה, מושיט את ידו מרחוק. היא לא יכלה לראות אותו, רק את ידו, ועצמה את עיניה בהתמכרות לליטופים. כשפקחה אותן ראתה בלי הפתעה שלא יעיר הוא המלטף אלא אילאיל, וכי האדום שכך וכמעט נעלם. פיה של אילאיל התקרב אל פיה של מיכל, כמעט התנשקו, ואז התעוררה.

ביום שאחרי החלום הייתה מיכל פקעת עצבים. קבעה להיפגש שוב עם אילאיל ולא ידעה איך תוכל להתנהג אתה בטבעיות. היא חשה בדידות נוראה, כי את החלום הזה לא תוכל לספר לאילאיל. כעסה על יעיר, שלקח ממנה את חברתה.

כשנפגשו בביתה בשעה שנקבעה עדיין הרגישה מיכל ככה, וניסתה להסתיר את הרגשתה. אילאיל הייתה במצב רוח מוזר, צחקה כל הזמן ונראתה היסטרית. עד מהרה נדבקה גם במיכל אותה התנהגות, ושתיהן צחקו כמטורפות מכל דבר שטות שאמרו ולא ידעו איך נפל עליהן מצב הרוח הזה. מיכל סיפרה בדיחה גסה וכשאמרה את המילה "זיון" הרגישה הקלה, כאילו השתחררה מאיזה משא כבד.

"אוי, אני מתגעגעת ליעיר," אמרה אילאיל. "שיעשה לי צמרמורות."

"אני אעשה לך."

"לא, ליעיר יש שיטה מיוחדת. בואי, אני אראה לך." אילאיל חיבקה את מיכל מאחור וכרכה סביבה את רגליה הארוכות. מיכל הרגישה שגופה נשפך לאחור, אל אילאיל, שהחלה מציירת בקצות אצבעותיה סימני סתר על עורה. היא התוותה אותיות מרפרפות על לחייה ועל צווארה עד שמיכל חשה את לשונה פועמת בעוז, דימתה שלבה עלה אל פיה וכל החדר כולו רועד מן ההלמות.

אילאיל כיסתה את כל גופה של מיכל בכתב הסתרים, את זרועותיה, את קו מחשוף חולצתה, מתחת לחולצה, מתחת לחזייה; ומיכל, שהפעימה הקצובה השתלטה עליה ופיה יבש, הסתובבה אל גופה של אילאיל הנימוח תחתיה, לחקור אותה, לכתוב בה מכתב תשובה, להתעקל סביב פיתולי גופה בגופה היא, בידיה ובפיה, להבין את סודה המתרמז מקו מותניה ומשדיה העגולים. הבגדים שהפריעו הושלכו עד מהרה על רצפת החדר. מיכל חתרה אל היסוד הסופי, אל הנקודה שבה מתלכדים כל המאוויים הלא מוסברים שחונקים את הגרון. היא ידעה שאילאיל כל כולה עכשיו שלוחה מזדעזעת אל מגעה, ובשמץ של פחד טעמה אותה, בהתחלה בזהירות ואחר כך בשכחה עצמית, מלכדת את הפעימה שבתוכה עם הפעימה שבתוך אילאיל, שואפת להישאר כך תמיד, עם איל, במיטת ילדותה.

7.

זה יכול לקרות לכל אחת, חשבה החיילת באוטובוס הנוסע דרומה. את ומיכל אינכן הראשונות.

לא זו הבעיה. משהו שמנקר בצד ראשה בלבוש של דקירת כאב הוא-הוא הבעיה, אך היא איננה מצליחה להיזכר בו. ואיך תעיר את המחשבה הישֵנה. תעיר. יעיר. אין יעיר. לא! זעק משהו מפוחד ממעמקי בטנה. לא להגיד אין יעיר. והכאב האכזרי מתעקש: אין אין יעיר. בקצב רעש המנוע של האוטובוס. אין יעיר. את כבר לא זקוקה לו. אין יעיר – יש מיכל. אין יעיר. רק שלא יכאב כל כך; שלא תיקרע כולה. כל כך מסוכן לדעת. יש יש יעיר. הבטן. אין. המנוע, הכאב. לשאוף אוויר אל הריאות, המון אוויר, ואולי גם הכאב המטורף יעבור. אפשר כבר להגיד אין יעיר. גסיסתו הושלמה, הוא נותר ללא נוע וממשיך להימוג.

לרגול.

ירושלים, 1992 ו-2006