הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס
ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!
כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
חיפוש טקסט בקטעים:
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
|
|
1
|
2
|
3
|
4
|
5
|
6
|
7
|
8
|
9
|
10
|
11
|
12
|
13
|
14
|
15
|
16
|
17
|
18
|
19
|
20
|
21
|
22
|
23
|
24
|
25
|
26
|
27
|
28
|
29
|
30
|
31
|
|
הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ± « ישראלים בחו"ל » ±
ארכיון:
|
5/2013
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.
חלומות המשך ואוטומטים
מכירים את חלומות ההמשך? הם יוצאים מהנחה שהעולם לא קיים ומחזקים אותה, כי הם ממשיכים מנקודה שבה חלום אחר נגמר (בדרך כלל עם קצת חפיפה, מעין 'בפעם האחרונה במח"א'). מה שמעניין זה שבחיים הרגילים אולי בכלל לא זכרתי את החלום האחר, אבל עכשיו הוא חד-משמעי. כמובן, שהפרטים שונו כדי להתאים למה שקורה היום. אז ככה: בפרקים הקודמים הייתי בתוך תוכנית ריאליטי, שמתנהלת באינטרנט, וכוללת חבורה של אנשים הלכודים בתוך בית ומצביעים לאט לאט להעיף את האחרים. בפרק הקודם התארגנו והכרזנו על הבית כמדינה עצמאית, תחילה ברונות שבראשה עמד ברון, ואחרי המהפכה - רפובליקה עממית. בפרק הנוכחי כל זה - כך מתברר - היה סוג של דמיון, או משחק, ושוב היינו בתוך הבית, ואני ניהלתי דיונים ארוכים עם יאו-מאן (אחד המשתתפים בהישרדות 14 שאנחנו צופים עכשיו) על את מי כדאי להעיף ועם מי כדאי להמשיך. מהדיונים התברר שבניגוד להישרדות, כאן אפשר להחזיר שחקנים חזרה למשחק אחרי שעפו; יתר על כן, אלה שעפו עדיין צופים בנו מתוך ממשק טקסטואלי (מה שגיליתי כשניסיתי לפרוץ למערכת הראשית של התכנית). בינתיים מישהי השתגעה והתחילה לשבת קרוב מדי לטלוויזיה. היא הסבירה שהטלוויזיה שיגעה אותה כי היא כל הזמן דלוקה ולכן היא החליטה שכנראה זו המציאות היחידה והחליטה להיות הכי קרובה אליה שאפשר. אני התייאשתי מלעזור לה והלכתי לדבר עם תחקירן, ששוחח אתי על ההתארגנות שלנו כמדינה בפרק (חלום) הקודם. סיפרתי לו את כל הההיסטוריה והוא שאל אם חשבתי פעם לכתוב ספרי 'היסטוריה חלופית', מעין רומנים בדיוניים שקורים במציאות היסטורית אבל קצת שונה. אמרתי לו שלכתוב זה מעצבן - אם כבר המצאתי את הדברים, למה אני צריך לבזבז כל-כך הרבה זמן על כתיבה של משהו שכבר המצאתי? ביכינו ביחד את העובדה שאין עדיין מכונה שקוראת מחשבות ושופכת אותם ישירות על נייר כמאמר או סיפור (מקליט מאמרים אוטומטי?). זו בערך הנקודה שהתעוררתי, כלומר הספקתי לחלום שפספסנו איזו אופרה שקנינו אליה כרטיסים, אבל זה כנראה היה כבר בשלבי ההתעוררות.
אתמול, אגב, חלמתי שאני העוזר של סופרמן, מה שבכלל משונה, כי ממתי סופרמן צריך עוזר?
אתמול גם טיילתי בעיר וצילמתי מגוון תמונות של הסתיו המאוחר לפני שהוא גווע סופית אל החורף חסר העלים. שלשום, ביום ראשון בערב, מיהרנו לאופרה רוסית קומוניסטית בשם 'קרח ופלדה', וראיתי את העלים הצהובים כמו גושים של קרח התלויים על העצים. התחיל להתפתח לי שיר על זה, אבל אין לי מקליט אוטומטי ובינתיים הוא עוד לא נכתב.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/11/2007 08:38 , ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, ישירות מהמח"א, עונות השנה, טלוויזיה וקולנוע
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-17/11/2007 16:21
להתעורר מחלום
בשבוע האחרון יש לאסנת מדי בוקר אימון גופני עם מאמן-האמנים היפני איצ'ירו, שביא אתו מיפן שיטה מרתקת המשלבת זן, התעמלות ושליטה על האנרגיות הפנימיות ונועדה לעזור לאמן לפתח כושר ולשמור על ריכוז על הבמה. זו כבר הפעם השביעית שאסנת עוברת את הסדנא, אבל זה לא אומר שזה פחות קשה. השינוי העיקרי שהסדנא הזו עושה בלוח הזמנים שלנו הוא שבמקום שאני אקום, אכין קפה ואעיר את אסנת (המשימה האחרונה אינה פשוטה כמו שהיא נשמעת) זה עובד הפוך: בגלל שאסנת צריכה לקום מוקדם, אז היא קמה מהשעון המעורר, עוברת את שלבי ההתעוררות שלה לבד ואז מכינה לי קפה קצת לפני שהיא יוצאת לאימון. מבחינתי ההבדל הוא שאני מתעורר הרבה יותר 'ברכות': במקום לקום ומיד לקפוץ מהמיטה, לחפש את הבגדים ולגשש אחר הקפה-סוכר-חלב, אני קם לאט, בהתפנקות, שותה לגימה-לגימה את הקפה ולא חושב על שום דבר מעשי. התוצאה המשנית היא שהחלומות נמחקים הרבה פחות, וממשיכים אתי לעומק שתיית הקפה. כך, במקום לזכור קטעון קצר מהחלום, אני זוכר הרבה מהעלילה שלו, שסבוכה בדרך כלל יותר מפרק טלוויזיוני ממוצע. בשני הלילות הקודמים, למשל, חלמתי שלאסנת יש חזיונות (כמו לקורדיליה באנג'ל) ואנחנו יוצאים לפיהם להציל את החזן המקומי בעת שהוא מחלק מצות ויין ליהודים בשיקגו. הלילה, לעומת זאת, מצאתי את עצמי בבית הספר, כשאני מודע לכך שהתחלנו את השנה מחדש, כאילו חזרנו בזמן, אבל יש לנו מורה חדשה ומנסים לתת לנו עוד הזדמנות לעשות את הדברים אחרת, ולא בדרך הנוראית שהם הסתיימו בפעם האחרונה. מה שמצחיק הוא, שלמרות שהכיתה היתה בבירור בגרמניה, המורה לימדה בעברית (אפילו שמתי לב לזה, כי המורה הקודמת לימדה באנגלית). כל השיעור התעסק באיזה שיר על 'הגברת בלום', שהיא לפי טענת המורה אלוזיה לדמות מיוליסס של ג'ויס, אלא שבתרגום לעברית זה לא עבד כי בלום מתחרז עם כלום. בקיצור, בוקר מוזר (אולי לא טהור כמו של פלסיבו, אבל מוזר)שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/11/2007 09:31 , ושייך לקטגוריות אסנת, ישירות מהמח"א, טלוויזיה וקולנוע
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-11/11/2007 07:23
הישרדות
ישירות מהמח"א (מקליט חלומות אוטומטי, הגדרה של קיטי):
זה היה מסע מסביב לעולם. לא מסע מפואר, אלא מסע הישרדות - נסיעה בכלים הכי פשוטים והכי זולים, תוך מאבק בסכנות רבות, בקבוצה גדולה עם מדריך שלא מהסס לרגע. המדריך היה מעין גורו, שכולם עושים מה שהוא אומר, ולא שואלים. חוץ ממני. אני הייתי מאוד מאוכזב וחשתי שהוא לא בדיוק יודע מה הוא עושה, שהוא מאלתר, שהוא מסכן אותנו. נסענו בסירה גדולה לתוך ים, ואני חשבתי, הקטע הזה לא עביר בסירה מהסוג הזה. מה הוא עושה? כולנו ניהרג. ואכן, בשלב מסוים החלה הסירה לשקוע, וכולנו אתה. אבל כולם שחו, ואיכשהו , באמצעות שחייה והיצמדות לקצה הנהר/ים/אגם, הגענו לאיזה חוף. כולם. חיים. מאוד כעסתי על המנהיג, אבל הוא אמר שזה היה מבחן לכוח הרצון שלנו. הוא אמר שהוא עשה את הקטע הזה הרבה פעמים, ואם רוצים אז עוברים אותו. אני חשבתי שזה היה מזל. הוא הושיב אותנו בשורות וטורים, כמו רשת שתי וערב של אנשים, ומול כל אחד פרש מפה מצוירת על הארץ. הגיע הזמן לעוד אחד מטקסי הגורו המטופשים, שבהם הוא מתיימר לעזור לנו למצוא את עצמנו, להבין מי אנחנו. במרכז כל מפה היו שני סימונים, שני אזורים מרובעים ריקים. אחד גברי, הוא אמר, השני נשי. הגברי הוא סימון של קפה שחור. זה מה שגברים שותים. הנשי הוא תה צמחים. הבנתי שזה מה שיש להם על האי הזה, אבל אני רציתי נס. הוא הביט בי ואמר, רונן רוצה קפה שחור, אבל עם הרבה הרבה סוכר. הוא רוצה להמתיק את הגבריות שלו, וזה אפשרי, אבל הוא לא מקבל כל מה שאפשר מהקפה השחור. אני ממש לא קיבלתי בהבנה את זה. איחס, חשבתי. שמתי סוכר בשתי הכוסות והתלבטתי. כולם כבר קיבלו את הקפה או התה שלהם, לפי הצד ששולט אצלם, ולי היה רק סוכר בשתי הכוסות. הטקס כבר עמד להתחיל ואני שאלתי את הגורו מה אתי. הוא החווה בידו הצידה והורה לי להביא את קנקן הקפה למזוג לעצמי. הצצתי וראיתי בעיקר גלידת וניל. אבל אחריה באמת היה קנקו הקפה, ואני לקחתי אותו ומזגתי, מקלל כל רגע שהאמנתי לגורו הזה ושיצאתי למסע התלאות הזה בעולם. ואז שתיתי את הקפה ומיד הבנתי שהבית הוא סוג של מקום שמוגדר רק על ידי החזרה אליו ממקום אחר. שתיתי וידעתי שאשרוד את המסע, שהמתוק הוא האמונה שלי בבית, ולמרות הגורו המטופש אני אצליח להשלים את המשימה. וכך עליתי יחסית בשמחה על הרפסודה המינימלית שאתה היינו אמורים לחצות את האוקיאנוס.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/10/2007 09:14 , ושייך לקטגוריות ישירות מהמח"א
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מרי ג'יין ב-4/11/2007 22:24
הדף הקודם דפים: 1 2
|