פוטנציאל מבוזבז

זהירות פוסט גזעני
אני גזענית. לא, לא מדובר בגזענות מתוך אידאולוגיה מוצקה. להפך, אם תדברו איתי באידיאליזם, אני אתן לכם הרצאה שלמה מלאת להט על כך שכל בני האדם שווים ויש להתייחס לכולם באופן ענייני ולא על בסיס עדתי / מגדרי / דתי. אבל אם ארד רגע מאידיאלים ודיבורים בעלמא, ואסתכל עמוק לתוך עצמי ולדרך שבה אני מתנהגת בפועל, אני חייבת להודות שאני גזענית. גזענית, אבל לא יותר מכמעט כל ישראלי אחר ברחוב.
כולנו גזעניים, בעיקר כי כולנו אוהבים לבלות עם אנשים "כמונו". אנחנו לא מגדירים זאת כ"גזענות", אבל הדרך שבה אנו חושבים והדרך שבה אנו מתנהגים מעידה על גזענות. אצל חלקנו (בעיקר אלה הסמולנים) הגזענות מסווית היטב, לעיתים מוסוות ב-over doing לטובת המיעוט הנרדף, אבל גם זו בעצם גזענות (טובה אומנם, אבל גזענות).

איתרע מזלנו, ונקלענו לחודשי יולי-אוגוסט (הידועיים גם בכינויים: "חודשי מסחטת הכספים") עם מצוקה תקציבית וחוסר איזון בתזרים המזומנים הביתי. אלוהים יודע לאן נעלמו 2 תוכניות החסכון האומללות שהיו לנו בחשבון וכיצד המשכורת שלי התאדתה עוד בטרם הספיקה לעשות הופעת בכורה בדף חשבון הבנק, אבל ה-11 ביולי מצא אותי במינוס מטריד, ועם רשימת הוצאות ארוכה כאורך הגלות.
מכיוון שסימנים מקדימים התפזרו להם כבר בחודשי מאי ויוני, ידעתי להערך בהתאם ולהודיע לבני המשפחה שהחופש הגדול השנה יהיה בסימן קיצוצים וחסכנות. כצעד ראשון, החלטתי שלא לחדש את המנוי לבריכה היוקרתית, שבה נהננו לבלות עם אנשים כמונו (בערך. כי אחרי הכל רוב האנשים שם חילוניים, ואנחנו דתיים...).
ככל שהתקדם לו החופש הגדול, הגעתי למסקנה שאי אפשר לשרוד אותו ללא בריכה, מה גם שמס' 2 הוא כבר בן 6.5, ולכן חייב ללמוד שחיה. לאחר בירורים רבים, הגעתי למסקנה שהדיל הזול ביותר נמצא בבריכה העירונית, הבריכה היחידה שלא מחייבת אותך לעשות מנוי, ושנותנת לכל אדם להכנס בשעריה במחיר הוגן וללא ליווי חבר, ושמכילה הרבה אנשים שהם... אממממ... נו... לא ממש כמונו.
סנוביזם לחוד ומצוקה תקציבית לחוד. יש רגעים בהם גם גזען נאלץ לחוות רגעי אי נוחות ולבלות עם אנשים שאינם ממש כמוהו, וזה היה אחד מהרגעים האלה. בפרצוף סובל ואומלל, ועם תרמיל מצוייד במנעול (כי בטח פראי האדם בבריכה העירונית ינסו לגנוב את הארנק היוקרתי סטייל לואי ויטון שקניתי בשוק בתורכיה ברגע שבו אלוהים יודע על מה חשבתי) שמתי פעמי לבריכה.

מדהים איך הילדים לא חשו בשום אי נוחות. לילדים, כנראה, טבעי לבלות עם אנשים שאינם כמותם, או שהם לא שמים לב לדקויות להבדלים בין בני האדם, ולא מודעים לכך שיש אנשים שהם "כמותם" ואנשים ש"אינם כמותם". מדהים יותר לגלות שגם אי הנוחות שלי נעלמה במהירות. היי, לאנשים פה אין קרניים. ובאופן מפתיע, הם הרבה פחות מופרעים וצעקניים מכל הסנובים העשירים שאיתם שחינו בשנה שעברה. מיי גוד, הילדים פה ממש מחונכים! כן... גם האתיופים. הבריכה היתה נקיה, אף אחד לא התקרב אפילו לתרמיל שלי, אף אחד לא הציק או הרביץ לילדים שלי, אף אחד לא נתן לנו להרגיש שונים רק בגלל שהיינו הבלונדינים היחידים בבריכה (והרגליים שלי סינוורו בלבן הבוהק שלהם), ואף אחד לא בהה בחוסר נימוס מעיק בצליעה של הבת שלי ו/או שאל אותנו שאלות מעיקות בנושא.

ישבתי על שפת בריכת הפעוטות, הסתכלתי מסביב ועשיתי עם עצמי חשבון נפש קטן.

אגב, ים ובריכה:
אלכסנדר מאן הציג (לפני מס' שבועות) בפני קוראי הבלוג שלו את השדיני, וגרם לי לתהות מהי אופנת בגדי הים הדתית.

חלפו שנים רבות מאז בילתי בחוף ים נפרד. המעט שאני זוכרת מחוף ים שכזה היה תערובת מוזרה של כוסיות בבקיני, נשים המשתזפות טופלס ונשים חרדיות עם טורבן על הראש וחלוק פרחוני על הגוף.
הים מציב בפני האישה הדתית אתגר לא פשוט. מצד אחד, יש חוקי צניעות, ואלה לא נעלמים פתאום רק כי חם ובא לנו ללכת לטבול בים ולשרוץ על החוף. מצד שני, חם! ויש ים! ומתחשק לטבול בו ולשרוץ על החוף!
אז יש כאלה שמנצלות את איצטלת החוף הנפרד, וטוענות שהמקום מוגן מספיק כדי שהן ילכו בו עם בגד ים, אפילו עם בקיני. ויש כאלה שגם בחוף נפרד ילבשו מעל בגד הים השלם חולצה וברמודה.

בשיטוטי באינטרנט מצאתי את בגדי הים האלה: http://www.wholesomewear.com/page-4.html וגם את אלה: http://www.modest-swimwear.net/swimsuitpictures.htm ולמוסלמיות אפילו את אלה: http://www.ahiida.com/index.php?a=results&subcat=65
בגדי הים המוסלמים פותרים גם את בעית הצניעות וגם את בעית כיסוי הראש.
הפתרונות המוצעים באתרים דלעיל הם נהדרים, אבל בפועל מעולם לא ראיתי מישהי שלובשת אותם. אולי אחת מקוראות הבלוג, שכן מבלה בחוף נפרד, תוכל לעדכן אותי האם האופנה הזאת תפסה במגזר, ובכלל מהי אופנת בגדי הים בחופים הנפרדים.

נכתב על ידי nina, 16/7/2007 10:08, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, חופש גדול, מהרהרת
68 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-5/8/2007 07:24

על מצעד, עקרונות ומורשת רבין
נניח שבסופו של דבר המצעד יצעד. מי לעזאזל ירצה לבוא לשם? להגיע למצעד כזה זה כמו להסתובב בכנס צלפים עם מטרה על החזה, כמו לעלות על אוטובוס בירושלים או ת"א בתקופת הפיגועים, כמו ללכת לאכול חומוס במסעדה ברמאללה (ואני חושבת שמיצינו את הדימויים).
העיקר שבעלי העקרונות ניצחו. הההומלסבים (במקום הומואים ולסביות, טוב?) הראו לחרדים האלה שהם יכולים לצעוד איפה שבא להם, והחרדים לעומת זאת הראו לכל הפייגעלך האלה שיש בעל בית בירושלים והוא זה שיקבע אם הם יצעדו או לא.
כל צד הציג עקרונות יפים וטובים, ואף צד לא הסכים להתפשר, כי "למה שדווקא אני אוותר?". הההומלסבים רצו לגננת בג"צ והחרדים עשו פרצוף של "לא שם על הגננת, למה מי היא בכלל?" והתחילו להרביץ.

לא אחת נזרק לעברי שאני אישה נטולת עקרונות. אני לא מתביישת להודות שאני כזאת. אני מאמינה בערכים מסויימים ובצדק אוניברסלי וכאלה, אבל לא ממש מוכנה להקיז את דמי עבור זה. אנשי עקרונות מפחידים אותי. יש בהם משהו טוטאלי, נאמנות עיוורת לעיקרון ואי ראית המציאות מעבר לזה, מין חיים של שחור ולבן. אנשי עקרונות הם בדר"כ אנשים שלא יסכימו לפשרה, כי פשרה יכולה לפגוע חלילה בעיקרון המקודש שלהם, והם חייבים להלחם על העיקרון עד הסוף, להעביר מסר, להראות לכולם שהעקרון צודק.
לא יודעת, לי נח להיות יום אחד ככה ויום אחד אחרת. לא רוצה להתחייב לשום עיקרון. היום אני בעד שלום, אבל אולי מחר אהיה נגד? לא רוצה לכבול את עצמי לדעה כזו או אחרת. לא רוצה להצהיר הצהרות שאח"כ יחייבו אותי וימנעו ממני מלשקול את המציאות מחדש ולבחור בדעה אחרת. אני נטולת עקרונות באופן עקרוני.

אמנם יום השנה לרצח רבין כבר אינו הנושא החם, אבל בכל זאת אני רוצה להפנות אתכם למאמר של אפלטון בנושא (ושווה להציץ גם בדיון שהתפתח בתגובות).

כבר הבעתי פה בעבר את תמיהתי בנוגע למהותה של "מורשת רבין", אבל עשיתי זאת בתמציתיות רבה. אורן צור, לעומתי, הרחיב בנושא, ואני מסכימה לכל מילה. מעבר לזה, הפוסט שלו זיכה אותנו באחת התגובות המלבבות והקורעות ביותר שקראתי בתקופה האחרונה: " אלוהים, רק שאולמרט לא יירצח. כמה קשה יהיה למצוא לו מורשת!" (כל הזכויות שמורות לגמד רשע).

נכתב על ידי nina, 7/11/2006 07:55, בקטגוריות קוראת חדשות, מהרהרת, גולשת באינטרנט
55 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/11/2006 08:15

זה הסתיו עם הענן
יצאתי מוקדם הבוקר החוצה ולקחתי נשימה עמוקה. בשונה מהבקרים הקודמים, הריאות שלי לא התמלאו באוויר לח וחם, אלא באוויר קריר ונעים, ובאפי עלה ריח נעים ומוכר: הסתיו חזר!
יש אנשים שהסתיו מעורר אצלם מלנכוליה, אבל אצלי, ככל שאני מתבגרת, הסתיו מעורר אופטימיות, הבטחה לתחילתה של שנה חדשה וטובה. אולי זו האמהות שגרמה לי לתעב את הקיץ והחופש הגדול ואולי זאת ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ, אבל אין מאושרת ממני לגלות שהקיץ נמצא לקראת סופו.

הסתיו חזר, ואיתו התקפי האסתמה של הבן שלי. הוא התעורר הבוקר עם שיעול סטרידור יבש וטורדני ועם נשימה כבדה מאוד. התוכניות שלי לצאת מוקדם מהבית ולנצח את פקקי יום א' התנפצו אל מול הקרב שנאלצתי לנהל עם הבן שלי בנסיון נואש להצמיד לפניו את מסיכת מכשיר האינהלציה.
הרופא איבחן אותו כאסתמטי בחורף שעבר, אבל אני קיוותי שכל התקפי קוצר הנשימה האלה הם רק תוצר של חורף קשה מבחינת מחלות ווירוסים, ועוד מעט הכל יעבור. הקיץ השקט שחלף עלינו חיזק את התחושה שלי שמדובר היה באפיזודה חד פעמית וחולפת, אבל הנה הגיע הסתיו ואיתו האסמתה. אם היה מדובר בילד הראשון שלי בוודאי הייתי נכנסת לדכאון אימהי, אבל מכיוון שמדובר במס' 3, אני מושכת כתפיים במין השלמה מתוסכלת.

כשהם נולדים, אנחנו לוקחים אותם הביתה עם מין הבטחה של מושלמות. עברנו את כל בדיקות ההריון, נולד ילד עם 2 ידים, 2 רגלים ו-20 אצבעות, נראה לנו שלא צריך יותר מזה וששום דבר לא יכול להשתבש. הכל נראה מושלם ותקין, עד שהקילקולים מתחילים פתאום לצוץ. בדר"כ זה קורה אחרי חודשיים. בחודשיים הראשונים המערכת החיסונית של האמא עוד מגינה על התינוק. אני קוראת לחודשיים האלה "תקופת האחריות". כשמסתיימת תקופת האחריות התינוק מתחיל לחטוף את הוירוסים הראשונים שלו (במיוחד אם יש לו אחים גדולים בבית). אחר כך מגיע השלב שבו הילד אמור להתהפך > לחייך > לזחול > להתיישב > לאכול מוצקים> לעמוד > ללכת > לומר מילה ראשונה, ופתאום מתחילים לגלות שיש עיכוב מסויים או שצצה בעיה כזאת או בעיה אחרת, וכל בועת המושלמות, שטרחנו לטפח במשך הריון שלם מלא בבדיקות מושלמות, מתנפצת. האולטרסאונד הראה ילד מושלם, אבל המציאות דורשת פזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, אישפוזים מדי פעם, תרופות, ביקורים אצל הרופא ועוד ועוד ועוד.
לפעמים יש חשק פשוט לעשות ריסטרט על הכל, להחזיר את הילד לתקופה שבה חום הגוף שלו היה תקין והוא נשם כמו שצריך והיה כולו הבטחה של מושלמות - מושלמות גופנית, מושלמות חברתית ואופי מושלם. זו תקווה ילדותית לצפות שבוקר אחד נתעורר וכל הצרות ימחקו, אבל לפעמים כ"כ קשה לרוץ איתם שוב ושוב לרופא או להתמודד עם הסבל שלהם. לפעמים אני פשוט רוצה לברוח, אבל אין לי לאן.

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 10/9/2006 11:25, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, אסתמה
23 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-25/9/2006 12:51

על שכר ועונש ועל תאורית "קללת ההתנתקות"

אחת השאלות הפשטניות ביותר שעולה בדיון אֶמוּני היא איך יתכן מצב של "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו". למה השאלה הזאת פשטנית בעיני? כי זו שאלה לצורך שאלה ולא לצורך תשובה. השאלה הזאת היא מסוג השאלות שמטרתן רק לסתום את טענות הצד השני. לשואל אין כוונה לקבל תשובה אמיתית לשאלה. אין שום יכולת לענות על השאלה הזאת מבלי להכנס לדיון עמוק שאורכו סמסטר אוניברסיטאי שלם.

ראשית, עלינו להגדיר מיהו צדיק ומיהו רשע. אח"כ עלינו להגדיר מהו טוב ומהו רע. בעיני, אדם שעשה לי עוול הוא רשע גמור, אבל לאדם הזה יש משפחה וחברים שחושבים שהוא האדם הכי טוב שהכירו אי פעם. בעיני, זכיה בפרס הראשון בלוטו היא "טוב" מוחלט, אבל יש מספיק זוכים שחייהם קרסו לאחר הזכיה, והם יטענו בלהט כי הזכיה היתה דבר "רע". אנחנו לא חיים בעולם של שחור ולבן, ולכן כמעט בלתי אפשרי להגדיר מיהו "צדיק", מיהו "רשע", מהו "טוב" ומהו "רע".

תורת השכר והעונש ביהדות אינה מבוססת על שכר ועונש מיידים, אלא בעיקר על שכר ועונש בעולם הבא. האדם המאמין אינו חוקר בסיבות להחלטותיו של האל. הוא מקבל אותן, ומאמין שיש הגיון אלוהי מאחוריהן, גם אם הגיון זה נסתר מעיניו. בפרספקטיבה לאחור ניתן לראות הרבה פעמים את ההגיון הזה. לדוגמא, לפני כמה שנים פוטרתי ממקום עבודתי. באותם ימים זה נראה לי עונש איום ונורא. במבט לאחור, כמה שנים לאחר אותו מאורע, אני יכולה לומר שהפיטורים האלה היו הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לי. האדם המאמין ניחן באורך נשימה. הוא אינו בוחן את הדברים במבט של "כאן ועכשיו", אלא יודע שכל פעולה ומעשה (שלו ושל אחרים) הם רק חלק קטן מתוך פאזל ענק שהאל מפקח עליו.

בעיני, הנושא של "הכל צפוי והרשות נתונה" בעייתי הרבה יותר מהנושא של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אם הכל צפוי, איך ניתן להעניש אדם על שבחר במה שנבחר עבורו?

קחו לדוגמא את ההתנתקות. כמה תפילות ותחנונים נישאו כדי למנוע את המהלך הזה, כמה תקוות לנס היו, ובכל זאת ההתנתקות קרתה. לא סתם יש גורמים בימין הדתי שמשווים את ההתנתקות שוב ושוב לשואה. גם המשבר האמוני שעבר על חלק מהציבור (בעיקר בני הדור הצעיר) דומה למשבר האמוני שעוררה השואה - איך יכל אלוהים לשתוק אל מול כל התפילות והדמעות האלה? האדם המאמין יודע שיש סיבה ותכלית לדברים. יש סיבה לכך שההתנתקות קרתה, למרות התפילות והתחנונים לנס. ואם ההתנתקות קרתה מסיבה מסויימת הידועה לאל, ואם ההתנתקות קרתה כי לפי התכנון האלוהי היא היתה צריכה לקרות, כיצד יכול אלוהים להעניש את האחראים להתנתקות?

למרות התהיה האמורה לעיל (תהיה? כשל לוגי? לא יודעת), מסתובבת לאחרונה תאורית שכר ועונש הטוענת כי כל האחראים להתנתקות מקבלים בימים אלה את עונשם. תהליך ה"ענישה" מתחיל באחראים המרכזיים שעמדו בראש המהלך ועם הזמן זה יורד גם לדרגים הנמוכים יותר:

אריאל שרון "נענש" ראשון עם השבץ המוחי וההסתלקות מהזירה הפוליטית.

גם בנו, עומרי שרון, ירד מגדולתו כמנהל המדינה. בנוסף, הקריירה הפולטית שלו מוטלת בספק והוא בדרך לכלא.

דן חלוץ עסוק בימים אלה בהתכוננות לוועדות החקירה השונות שלאחר מלחמת לבנון ובהדיפת הדרישות להתפטרותו בעקבות פרשת מכירת המניות.

כנגד משה קראשי יש המלצות חמורות של ועדת זיילר.

יונתן בשיא (ראש מנהלת ההתנתקות לשעבר) חולה (וזה המקום לאחל לו מכל הלב רפואה שלמה ומהירה).

שאול מופז מנסה להבין מה בדיוק שר תחבורה אמור לעשות ואיך מצליחים, גם ממשרד נידח כזה, להשיג כותרות בעיתון, שלא קשורות למחדלים שהיו בהיערכות צה"ל למלחמה בתקופת כהונתו כרמטכ"ל וכשר ביטחון.

נשיא המדינה (שתמך בהתנתקות) מסובך כעת בפרשת הטרדות מיניות / אונס / חנינות וגם הוא הודף קריאות להתפטרותו.

צחי הנגבי (שתמך בהתנתקות) מסובך בחקירה פלילית ועומד לפני הגשת כתב אישום. אותו כנ"ל לגבי חיים רמון ולגבי אביגדור יצחקי.

אהוד אולמרט עסוק בלהתכונן לוועדות החקירה ובלהוריד את המבקר מהגב שלו.

חברי הליכוד למיניהם (שלא פרשו בזמן מהממשלה ושלא הובילו בתחילת הדרך מהלך התנגדות תקיף יותר) נמצאים בשולי הפוליטיקה הישראלית.

אני לא מתיימרת להיות מנהלת פנקס החשבונות של הקב"ה, אבל אני מודה שהרשימה הזאת (שיצא לי לקרוא / לשמוע אותה כמה פעמים מאנשים שונים) גורמה לי לתהות. הייתי בין אלה שחשבו שמהלך ההתנתקות הוא מהלך ראוי שיביא לטוב. היום אני מודה שטעיתי בראית הדברים. כשאני רואה לאן נעלמו כל אותם אנשים שכיכבו בחדשות לפני שנה וקצת, אני תוהה האם אלוהים מנסה לרמוז לנו פה משהו, ואנחנו שוב לוקים בעיוורון ומפספסים?

מעניין אותי לדעת האם תאורית "קללת ההתנתקות" היא זו שהניעה את האלוף גרשון הכהן להביע חרטה על ההתנתקות. יהיה מעניין לראות האם אנו עומדים בתחילתו של גל חרטה ו"חזרה בתשובה" של כל אלה שנתנו יד - במישרין או בעקיפין - להתרחשות ההתנתקות.

[פתחתי מעגלים בלי לסגור אותם, כי יש בי בעיקר תהיות ומחשבות, אבל לא מסקנות ו/או תשובות ברורות. אשמח לשמוע את התבונות שלכם בנושא].

נכתב על ידי nina, 6/9/2006 09:45, בקטגוריות חדשות המגזר, מהרהרת, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים
80 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-15/10/2006 09:05

כבר לא בועה
לא ידעתי מה לומר לה. עמדתי מולה וניסיתי לנחם אותה במגושמות החברתית המביכה שלי. מעולם לא הייתי שייכת לאנשים המחבקים ולא לאלה שיודעים לומר את המילים הנכונות בזמן המתאים. תמיד הייתי מהמגמגמים שלא יודעים מה לומר, ובסוף אומרים את כל מה שלא נכון. איך אפשר לנחם אישה שאיבדה את בעלה, ושילדיה מהיום הם יתומים? מה למען ה' אני יכולה לומר לה שיקל ולו במעט על הכאב. אם אני מתפללת לגלות שהכל טעות, ושבעוד רגע אראה אותו מחייך במעלית, אז היא בטח ובטח מקווה להתעורר כל רגע מהסיוט. אנשים נכנסים ויוצאים. שכנות יושבות אצלה ארוכות ומנחמות. ורק אני נשארתי שם בדיוק 1/2 דקה ואמרתי בצורה הכי תמציתית שאפשר שאני מצטערת ומוכנה להושיט כל עזרה שתדרש. אה, כמובן שבסוף הייתי חייבת לומר משהו לא מתאים. הייתי חייבת לתקוע "תחזיקו מעמד". איזה משפט מטומטם. מה עבר לי בראש כשהוצאתי אותו מהפה שלי. מאיפה בא לי ה"תחזיקו מעמד הזה". ברחתי הביתה כדי להכות את עצמי על הראש.

יש אנשים שכשקורה לזולת צרה, הם מיד נכנסים לפעולה. יודעים למי להתקשר. יודעים מה להביא. יודעים להושיט עזרה עוד לפני שהתבקשה. אנשים אומרים שבזמנים כאלה הם מגלים את החברים האמיתיים שלהם. אני ככל הנראה לא חברה אמיתית של אף אחד. אני לא מסוגלת להציע נחמה או להושיט עזרה. יש פער ענק בין סערת הרגשות שאני חווה ליכולת שלי להביא אותה לידי ביטוי. אני מתה לעזור, אבל לא יודעת איך. מתה לנחם, אבל לא יודעת איך. באינטרנט הכל פשוט לי. מלא אייקונים מחבקים ועצובים, והעברתי את מלוא הרגש. בחיים האמיתיים הכל יותר מורכב.
באופן מעוות לגמרי, אני מקנאה באנשים שיש להם יכולת להתגייס לעזרה. אני מקנאה באלה שיודעים לעמוד לעזרת אחרים בעת צרה, שיודעים מה לומר, מה להביא, מה לעשות. אני, לעומת זאת, מגמגמת, מסתובבת בין הרגליים ובוהה בתקרה.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 14/8/2006 09:32, בקטגוריות מהרהרת, מלחמה
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אדם פשוט ב-4/9/2006 09:20

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.