החיים בבועה
לפני כמה לילות חלמתי שאני מבקרת בצפון עם הילדים, ובדיוק על הבית שאנחנו עומדים להכנס אליו נוחתת קטיושה. אני זוכרת את הטיסה של הקטיושה בסלואו-מושן לכיוון גג הבית, ממש מעל הראש של מס' 2 ומס' 3. אני זוכרת את הפאניקה שלי, את הבלבול ואת חוסר הידיעה מה עלי לעשות. אני זוכרת את האימה בלראות את הקטיושה כמעט פוגעת בילדים שלי כשאני נמצאת בקיר השני ויודעת ששכחתי אותם מתחת לקיר שמעליו הקטיושה עומדת לפגוע. שניה לפני שהקטיושה מוטטה את הקיר שבחסותו עמדו ילדי, התעוררתי. הלכתי לשטוף פנים ולשתות משהו, ואז חשבתי לעצמי איזו דרמה קווין אני. אנשים חיים בסיוט כבר למעלה מחודש - חלקם סובלים אזעקות ומטחי רקטות על בסיס יומי, חלקם גרים בבתים זרים, לחלקם נהרס הבית, חלקם נפצעו, חלקם נמצא בהרכב זוגי חסר לאחר שהבעל גויס - ואני יושבת לי בעורף הבטוח, ומרשה לעצמי לסבול מלחץ נפשי ומסיוטי מלחמה.
 
בהתחלה ניסיתי להאחז בשיגרה בכל הכח. איך אמרה לי חברתי הצפונית? "מדהים איך כל החיים שלי ניסיתי לברוח מהשיגרה, אבל בימים כאלה אני מתגעגעת אליה". התעקשתי לא לבטל את החופשה בצפון. קיוויתי שהכל יגמר ונוכל לשכוח את הכל ולחזור לתוכניות החופשה. אבל המלחמה הזאת הולכת ונמשכת. עוד שבוע ועוד שבוע ועוד אחד. אין לי בה חלק, למעט קריאה אינטנסיבית של העיתונים, אבל אני קצרת נשימה ורוצה שתגמר.
 
אני עוקבת אחרי כל מילה שנכתבת בנוגע למלחמה. קוראת הערכה כזאת ומתעודדת, קוראת הערכה אחרת ונכנסת לדכאון. נכנסת לאתרי אינטרנט הזויים, שצופים שתוך דקה או שתיים מדינת ישראל תושמד. קוראת ביקורת על התנהלות צה"ל אל מול תשבוחות על איך אנחנו היינו ועדיין הצבא החזק ביותר בעולם. הנטיה הטבעית שלי, למצוא את האמת האוביקטיבית מבין כל המלל הזה, נותרת ללא מענה. אני לא מצליחה לקבוע מי צודק ומי לא. אני לא מצליחה להבין מה נכון ומה לא. לאיזו פרשנות להאמין.
 
מתוך כל המלל שאני קוראת אני מחפשת קודם כל את שמות ההרוגים. מסתכלת על הגיל, בודקת אם מדובר בחייל סדיר או חיל מילואים, ואז בודקת כמה ילדים השאיר ובני כמה הם. הנה עוד יתום בן 4 חודשים. אולי האלמנה תתחתן ויהיה לילדים האלה אבא? אולי בכל זאת לא יגזר על ילד בן שנתיים לגדול כל חייו בלי אב. בעלי הולך עם הבן ביום שישי בערב לבית הכנסת, ואני מרגישה צביטה של אשמה. אשמה על כך שהחיים שלי נמשכים כרגיל, כשאצל אחרת הם התהפכו ונהרסו לגמרי.
 
ביום חמישי בערב הלחץ הכריע אותי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשבת ולהקשיב לחדשות. כדי לא לצאת מדעתי נכנסתי לסטראוטיפ הכי נשי שיכול להיות, והתחלתי לנקות את הבית. מאז פסח לא ניקיתי ככה. בעלי ניסה לעזור, אבל נהמתי לכיוונו שיסתלק, שלא יכנס לטריטוריה הנשית שלי, שלא ינסה לקצר הליכים, ולזרז עניינים. הבית דורש נקיון יסודי ואיטי, נקיון נשי, עם תשומת לב לפרטים. אני, שתמיד מתהדרת בזוגיות שיוויונית יחסית, קרצפתי את כל הבית עם אקונומיקה ומים כחולים, בעוד הבעל יושב על הספה בסלון עם רגלים מורמות (כי בדיוק שטפתי שם), ומנסה להבין את התקף הטירוף שעובר על אישתו.
 
החיים בבועה. בעורף הבטוח. מלחמה. קיץ 2006.
שמור   בטל

כל הפחדים כולם

שיר-דמע ומרקופריד העבירו לי את השרביט ואיתגרו אותי לכתוב על הפחדים שלי.

יש משהו די מוזר בלפחד. זו בעצם תחושה לא רציונלית כלפי חוויה שמעולם לא חווינו. מרבית האנשים מגלים כי ברגע שהם חווים את אחד הפחדים הכי גדולים שלהם (כהגדרתם) הם לא עסוקים בלפחד, אלא בלהתמודד. כשמשהו מפחיד קורה לנו, אין לנו זמן לעסוק בתחושת הפחד, אלא פשוט להתמודד עם מה שניצב בפנינו. מרבית האנשים יוצאים מחוזקים ומעודדים מהתמודדות עם חוויה שבתחילה פחדו ממנה.

בעבר הצהרתי פעמים רבות על פחד מדברים מסויימים ועל חוסר יכולת להתמודד עם דברים מסויימים. אלוהים הוכיח לי שוב ושוב שאני מדברת שטויות. כמעט כל דבר שהצהרתי שלא אוכל להתמודד איתו, התרחש, ואני למדתי שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. בנוסף, גם למדתי לא להצהיר הצהרות.

את הפחדים שלי אני יכולה לחלק לפחדים קטנים ודביליים ולפחדים מהותיים ועמוקים. עם הפחדים העמוקים והמהותיים אני מעדיפה שלא להתעסק, כדי לא למצוא עצמי שוב מצהירה הצהרות ומאתגרת את אלוהים לנסות אותי שוב בנסיונות קשים.

לכן, קבלו את הפחדים הקטנים והדביליים שלי:

1. אני מפחדת שיום אחד כל הג'וקים, החומיינים והנמלים (נמלים או נמלות?) שהרגתי יחזרו כדי להתנקם בי. אולי אי-שם בגן עדן של הרמשים יש תמונה שלי ועליה מצויירת מטרת ענק? אולי ביקום חלופי של ג'וקים ויבחושים אני מוגדרת כפושעת מלחמה?

2. אני מפחדת מנחשים. הם מגעילים אותי ברמות. לא מסוגלת להסתכל עליהם, אפילו לא בטלויזיה. לא מסוגלת לחשוב על לגעת בעור החלקלק והקריר שלהם. אפילו כתיבת הפיסקה הזאת מעבירה בי צמרמרות של פחד וגועל.

3. אני מפחדת להסתכל במראה בחושך או להוריד מים בשירותים בלילה כשאני עוד יושבת על האסלה. במקרה הראשון אני תמיד מפחדת שאיזו רוח רפאים תצוץ במראה מאחורי הכתף שלי. במקרה השני אני מפחדת שאיזו מכשפה תשלח את היד מתוך האסלה ותמשוך אותי לתוך הביוב. אני יודעת שמדובר ב-2 פחדים מאוד הגיוניים, הנתמכים בשלל ראיות והוכחות לאמיתותם, ובכל זאת: אני מורידה מים רק לאחר שקמתי מהאסלה, ואם יש חושך בחדר השירותים, אני שוטפת ידים מבלי להסתכל בראי.

יש גם פחדים שהתגברתי עליהם (בערך):

אני מפחדת מגבהים. תמיד כשאני מסתכלת לתהום או מגובה רב למטה, יש לי הרגשה שעוד שניה אפול. למרות זאת, אני לא נותנת לפחד הזה לשתק אותי ו/או למנוע ממני מלטפס למקומות גבוהים ולהציץ למטה.

אני מפחדת ממעליות, מאז שנתקעתי באחת בגיל 6. שנים לא עליתי במעלית, עד שהגעתי לבית של חברה שגרה בקומה 7. כיום אני עולה במעליות בלי בעיה, אבל עדיין מצטמררת בכל פעם שהמעלית מתחילה לקרטע.

אני מפחדת ממקומות סגורים (ע"ע פחד ממעליות?). זה לא שאני נמנעת מלהכנס למקומות סגורים, אבל אני מודה שאני נושמת בקלות רבה יותר בשניה שאני יוצאת מהמקומות האלה.

ועכשיו אני מפחדת להעביר את השרביט הלאה, כי מה יקרה אם אעביר את השרביט למישהו שבכלל לא קורא אותי? פאדיחה, לא? ובכל זאת, אשמח לשמוע מה מפחיד את מאמי, את יעלי (שפעם זרקה לכיווני שרביט אחר, אבל סירבתי, ואני מקווה שהיא לא תסרב בחזרה, כי בעיני היא הכותבת המוכשרת ביותר בישרא או בכלל) ואת Emale (שלדעתי כמעט ולא מסתובב פה (אם בכלל) אבל בכל זאת אני מאוד אוהבת לקרוא אותו).

י"ז בתמוז

בט' בתמוז בשנת 586 לפני הספירה נפרצו חומות העיר העתיקה. בי"ז בתמוז בשנת 70 לספירה נפרצו חומות העיר העתיקה ובתוך 3 שבועות נכבשה ונהרסה העיר ירושלים ובית המקדש נחרב. יום י"ז בתמוז הוכרז כיום צום, והוא מתחיל תקופת אבל של 3 שבועות.

תמיד מדהים אותי איך מאורע שאירע לפני אלפי שנים יכול לגעת בי כל פעם מחדש. י"ז בתמוז, בכל שנה מחדש, מתחיל אצלי תקופה כבדה. אני אולי לא מקיימת את כל מנהגי האבלות, אבל בהחלט מרגישה את הכבדות הנפשית, הירידה במצב הרוח, ההתכנסות הפנימית, הזהירות המוגברת, תחושת האסון המתקרב.

יש שנים שבהם קל יותר להרגיש זאת. השנה התחושה חריפה במיוחד. מריחים את המלחמה באוויר.

יש שיאמרו שהמלחמה כבר ממזמן התחילה, אבל אני לא מרגישה את זה. או שזה יצר ההישרדות שלי שמכתיב לי אסקפיזם מוחלט או שאני חיה בבועה. לא שחוויתי על בשרי יותר מדי מלחמות, אבל מלחמה מצטיירת בעיני כרעש של פיצוצים וסירנות, ירידה למקלטים וגיוס המוני של חיילים. לא בילוי בקניון ובבית הקפה הסמוכים, וצפיה דרוכה בחדשות עם הפסקות לפרסומות ורדרדות.

פעם המלחמות היו יותר ברורות. היו שמים מצור על עיר, כולם גוועו ברעב, ואז נכנסו חיילי האויב, שרפו את כל הבתים, טבחו בכל מי שנקרה בדרכם ולקחו את כל השאר כשבויים. המלחמות היום הן לא ממש ברורות. שניה אחת נלחמים, שניה אח"כ מעבירים ערוץ לתוכנית אחרת בטלויזיה. אם יש מלחמה בחוץ, היא וירטואלית בשבילי, ובכל זאת קשה לי להשתחרר מתחושה של אסון מתקרב. ואולי זאת רק התקופה.

צום קל למי שצם, ורק בשורות טובות.

אמהות וקריירה
(ובערך כאן איבדתי 90% מהקוראים).
 
אני מסכימה עם מיכליקה שטענה שהנושא הזה מוצה ונטחן עד דק (או בעברית פחות צחה: שהוא משעמם לאללה ויוצא מכל החורים), אבל בכל זאת מדובר באחת העימותים העמוקים ביותר שמעסיקים כל אם עובדת.
האמת היא שהדיון על אמהות מול קריירה מנוסח מנקודת מבט פמניסטית למדי, שכן למעט שרי אריסון, עפרה שטראוס וסבינה בירן (ואולי עוד 2 נשים ששכחתי את שמן), אין כמעט אמהות בשוק העבודה הישראלי שיכולות לדבר על קריירה. רוב האמהות העובדות עושות זאת לצורך הישרדות כלכלית. הן עובדות כי הן צריכות את המשכורת השניה, ולא כי הן באמת בונות לעצמן "קריירה". הדיבורים על "קריירה" הם מעין מכבסת מילים, שבה אנחנו מנסות לשכנע את עצמנו שיש איזושהי סיבה אידאולוגית משמעותית להעדרנו מחיי הילדים במשך 8-9 שעות ביום.
 
האמת היא שכל נקיפות המצפון האלה וכל ההתחבטויות בנוגע לסדר העדיפויות הנכון (בין קריירה למשפחה) הם פריבילגיה של העשורים האחרונים. כשסבתא שלי השאירה 2 תינוקות בבית ויצאה כל בוקר לחלוב פרות, לא היה לה זמן לחשוב האם היא עושה עוול לילדיה הקטנים בכך שהיא מעדיפה את עטיני הפרות על פניהם. היא לא עשתה את זה כי היא בנתה לעצמה  קריירה, אלא כי מישהו היה צריך לחלוב את הפרות ולשלוח את החלב מה שיותר מוקדם לתנובה. היא מעולם לא התעסקה עם רגשות אשם.
מאיפה מגיעים רגשות האשם שלנו? האם מסדרות בארה"ב המציגות מודל הורות שמבוסס בעיקרו על אב עובד ואם עקרת בית? האם זה בגלל ששעות העבודה התארכו? האם זה בגלל התפתחות הפמניזים והכנסת המושג "אשת קריירה" למילון המונחים החדש? ואולי זה כי אנחנו אוהבות לטחון את עצמנו לדעת, והטכנולוגיה הקיימת היום מאפשר לנו לעשות את זה קבל עם ועולם.
 
אנחנו יוצרות את הבעיה, את רגשות האשם, ואח"כ בונות שלל קלישאות כדי לנקות מעל עצמנו את רגשות האשם. "אמא טובה, היא אמא מאושרת, וכדי להיות מאושרת עלייך להגשים את עצמך". כן? נסו להגיד לי את זה לאחר יום שבו על הבוקר נאלצתי להתמודד עם דרישותיהם הנחרצות של 3 ילדים ("אמא, שוקו!" "אמא, אני שונאת את הבגדים שהכנת לי!"), נתקעתי בפקקים בדרך לעבודה, ביליתי יום שלם מול מסך המחשב או בערימת ישיבות משמימות, רק כדי לגלות שכולם קיבלו קידום חוץ ממני והדיון הבא על העלאת השכר יתקיים בעוד חצי שנה (במקרה הטוב), אח"כ נתקעתי בפקקים בדרך חזרה מהעבודה, קיבלתי שלל תלונות מהילדים ("למה לקחת אותי ראשון? אני רוצה להיות אחרון?", "למה לקחת אותי אחרון? אני רוצה להיות ראשון", "למה הולכים לבריכה? אני רוצה לראות טלויזיה בבית!" וכו'), תפקדתי כצוות הווי ובידור במשך אחה"צ שלם, הכנתי ארוחת ערב, זרקתי אותה לפח, סידרתי את המטבח, קילחתי את הילדים, קיוותי לקצת שקט, אבל אז הם החליטו לראות את הפסטיגל בקולי-קולות. בהחלט הגשמה עצמית ואושר גדול.
 
חברות אמרו לי שאני חייבת לקרוא את הספר "איך היא עושה את זה". מי שעוקב אחר הרשימות שלי בצד, יכול לשים לב שהספר הזה מונח על שידת המיטה שלי כבר זמן רב, מבלי שאצליח להתגבר עליו. דווקא התחלתי לקרוא אותו, אבל נתקעתי. הספר מציאותי מדי בשבילי. אני אוהבת את הספרים שלי אסקפיסטיים ככל האפשר, ואת הדמויות הספרותיות שלי אני אוהבת דרמטיות, חזקות, ללא חולשות, גדולות מהחיים וכאלה שלא עושות טעיות. קתרין רדי (גיבורת הספר) מעצבנת אותי. היא מבטלת את עצמה מול הבוס שלה, מבטלת את עצמה מול הילדים שלה ומבטלת את עצמה מול המטפלת של הילדים שלה. לעזאזל! היא ממש אני!
עדיין, אני חושבת שסדר העדיפויות שלי שונה משלה. אין סיכוי שאשקיע בעבודה יותר ממה שאני משקיעה בבית. אני מקדישה לעבודה 8 שעות ביום, ולא דקה יותר. כשאני מעבירה כרטיס בסוף היום, אני משאירה את העבודה מאחורי. לא ממזמן הוזמנתי לאירוע בעבודה, שיכל לעזור לי להתחכך בכל המנהלים ולעשות לעצמי קצת פרומושיין. ויתרתי על התענוג, כי הוא הכריח אותי להמצא מחוץ לבית מהשעה 6:00 בבוקר ועד לאחר חצות הלילה. אולי עשיתי טעות מקצועית, אבל תאמינו לי שבאותו לילה הלכתי לישון מאושרת. ההגדרה העצמית שלי היא קודם כל אמא ורק אח"כ אישה עובדת. זה סדר העדיפויות שלי. מכאן נובעות הבחירות שלי בחיים. 
אני צריכה לזכור את זה ולהפסיק לקטר ולהתלונן על כך שהקריירה שלי בקאנטים. הרי מעולם לא ניסיתי או התיימרתי לפתח קריירה. כשארצה "להגשים את עצמי" הדבר הראשון שאעשה יהיה לעזוב את העבודה. אני לא בטוחה שאשאר בבית כעקרת בית במשרה מלאה (אפית עוגות מעולם לא הביאה לי סיפוק אישי), אבל אני בטוחה שכל דרך חיים שאבחר לעצמי תהיה מורכבת מסדר יום שכולל את איסוף הילדים בצהרים ממסגרות הלימוד והבאתם לארוחת צהרים טריה בבית.
 
ובנימה אופטימית זו, אחזור לעבודה. הישיבה מתחילה בעוד דקה, ואני עוד לא סיימתי הגהה על אחד המסמכים היותר משעממים שנראו על פני כדור הארץ.
שמור   בטל

קדושת הבית היהודי

קדושה, במלעיל, ככה קראנו לשיעורים האלה, שכל מטרתם היתה ללמד אותנו איך להיות נשים טובות לבעלינו ואמהות טובות לילדנו. לא היה מאחורי השיעורים האלה שום תוכן אחר. לא היה שום מבחן בסוף השנה, לא היתה שום חוברת לימוד, אלא רק את הרבנית איבגי, שלימדה אותנו מהן המידות הרצויות לאישה ואם בישראל. הרבנית ניחנה במבטא צרפתי מקסים, ובקול רך, שצליח בעצם לטשטש מעיני הבנות את חומרת הדברים שהיא אמרה. כלומר, אם היו אומרים לך בקול רם ומצווה: "תפקידך בחיים הוא להיות שפחה!" מן הסתם היית מוחה, אבל כשאומרים לך את זה בקול רך ונעים, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לומר: "יאללה, בסדר. כמה סוכר את רוצה בקפה שלך?".

הייתי תלמידה קשה, כי לא ממש הסכמתי לעמדתה של הרבנית בנוגע לתפקיד האישה בבית, ולא רק שלא הסכמתי, אלא גם טרחתי להביע את דעתי בקול ובזעם. בגללי, הרבנית  נאלצה להקדים את השיעור על מידת הכעס. אני חושבת שהבנתי את הרמז, כי מנקודה מסויימת כבר התייאשתי מלנסות להביע את דעתי בכיתה, והייתי עסוקה במרבית הזמן בבהיה דרך החלון או בשירבוטים חיננים על הדף.

למרות רחפנותי והעדר העניין שגילתי, אני זוכרת - כאילו זה היה אתמול - את השיעור שבו הרבנית לימדה אותנו כיצד לנהוג כלפי הבעל בסופו של יום (נא לקרוא בקול רך ומבטא צרפתי מודגש):

"לא משנה כמה את עיפה בסוף היום, וכמה קשה עבדת בבית. כשבעלך מגיע, הקפידי שהבית יהיה נקי ומסודר. דאגי שהילדים יהיו רחוצים ושקטים. התלבשי בבגדים נאים והתאפרי. אף גבר לא אוהב לחזור הביתה ולראות לפניו סמרטוט רצפה. בעלך לא צריך לדעת איזה יום קשה עבר עליך. עזרי לו לסחוב את התיק. הגישי לו את נעלי הבית, ושאלי אותו איך עבר עליו היום. אל תתחילי לספר לו על היום הקשה שלך. יש לזה זמן אח"כ אחרי שיאכל. קודם תתענייני ביום שלו. אח"כ הובילי אותו למטבח והגישי לו את האוכל שהכנת. אין כמו להכנס לבית נקי, עם ריח תבשיל ולראות אישה מטופחת ורעננה"

את המונולוג הזה סיימה הרבנית במבט חולמני וחיוך מצועף. ואז הצבעתי. "כן נינה" אמרה הרבנית בייאוש.

"המורה, מה אנחנו כלב, שצריך להגיש לאדוניו את נעלי הבית? (טוב, אולי התנסחתי בצורה קצת פחות נמלצת, עברו 15 שנה מאז ויכולת הניסוח שלי השתפרה רבות בשנים האלה) ואיך למישהי יש בכלל זמן לבשל, אם כל היום היא היתה עסוקה בלעבוד ובלטפל בילדים? ואם עבר עלי יום גרוע, למה אני צריכה להסתיר את זה מבעלי? שידע. שיסבול גם הוא!"

בנקודה הזאת קיבלתי הרצאה שלמה שעניינה: "אהבה היא נתינה ולא קבלה" או ליתר דיוק: "אל תשאלי מה חיי הנישואים יכולים לעשות בשבילך, אלא מה את יכולה לעשות בשביל חיי הנישואים".

הרבנית לא ראתה פחיתות כבוד בכך שאישה מביאה את נעלי הבית לבעלה, אלא אקט הירואי של אהבה. ולא, האישה לא צריכה לצפות לאקט דומה. הרבנית לא הבינה כיצד חיי נישואים יכולים להתנהל בשיוויון. בעולמה של הרבנית לכל אחד היה תפקיד מאוד מוגדר בחיי הנישואים. הגבר הוא "שר החוץ" בעוד שהאישה היא "שרת הפנים", וכמו שאת שר החוץ לא מעניינות בעיות הפנים של המדינה, כך את הבעל לא אמור לעניין מה הילד עשה אחה"צ וכמה קשה היה לך לתפעל את הבית. אלה העיניינים הפנימיים שלך, תפתרי אותם לבד. העיקר שהכל יתקתק במושלמות, כשהבעל יכנס הביתה. 

העובדה שבי"ס לבנות (המשתייך לארגון ישיבות בני-עקיבא, תורה ועבודה וכאלה) חינך וכיוון באופן מוצהר את הבנות לחיים מסוג מסויים, לא נראתה מוזר לאף אחת מהתלמידות או לאף אחד מהורי התלמידות. ברובד אחד ישבו ולימדו אותנו גם לימודי קודש וגם לימודי חול ברמה מאוד גבוהה ודחפו אותנו למצויינות לימודית, וברובד השני לימדו אותנו שאין טעם בכל זה וכי כל התפקיד שלנו בחיים הוא להתחתן עם בני"ש, לעבוד בחצי משרה כמורה, ובשאר הזמן לגדל את הילדים ולטפח את הבית. הסתירה בין הרבדים האלה לא הפריעה לאף אחד.

באחד משיעורי החינוך העביר מנהל האולפנא בין הבנות את אחד מספרי הרמב"ם. "אני מעביר בינכן את הספר, כדי שאם פעם ישאלו אתכן אם נגעתן בספר של הרמב"ם, תוכלו לומר: כן, הספר הזה עבר תחת ידי". כולנו צחקנו, אבל אח"כ תהיתי מדוע הוא מסתפק בלהעביר את הספר מתחת לידינו, אבל לא טורח ללמד אותנו כמה דפים מהספר הזה. האם די בכך שאגע בספרי קודש ואדע מה צבע כריכתם, או שאולי החינוך שלי דורש משהו מעבר לזה?

בסה"כ אין לי תלונות לגבי הצד הלימודי באולפנא. נגעתי בלא מעט ספרי קודש, וחלק מהם אף למדתי לעומק, אבל עצם העובדה שמנהל אולפנא מרשה לעצמו לספר בדיחה כזאת, מעידה על גישה מסויימת.

לפני כ-5 שנים (במלאות עשור לסיום התיכון) אירגנתי פגישת מחזור של בנות הכיתה. במהלך איתור הטלפונים של בנות הכיתה, גיליתי שקיים פער עצום בין בנות הכיתה בכל הנוגע להגשמה העצמית שכל אחת בחרה לעצמה. מחד יש את הבנות שהגשימו את הייעוד שהועידה להם האולפנא, מאידך יש את כל אלה שאיכזבו את ראש האולפנה. המעניין היה שדווקא אלה ש"הגשימו את ייעודן" נמנעו מלהגיע לפגישת המחזור. נכון, שאפשר להאשים בזה את העובדה שרובן גרות בשטחים, נטולות רכב ובעלות יותר מ-2 ילדים, אבל איכשהו נראה לי שהיה בזה משהו מעבר לזה. לא יודעת מה. אולי הן שלמות עם חייהן ולא מרגישות צורך להתרפק על העבר ואולי ההפך: הן לא רוצות להתעמת עם הפוטנציאל שהיה טמון בהן ועם שיברו.

פעם כתב לי מישהו פה בבלוג, שאני מגלה רגשות נחיתות אל מול החרדים הלאומיים (או לייתר דיוק אל מול אחותו ואחיו של בעלי, השייכים במקצת לזרם הזה). אני חושבת שזה המקור לרגשי הנחיתות. הפער בין מה שמרגיש לי נכון לעשות, לבין מה שחינכו אותי לעשות. אני יכולה להביע את מחאתי על מה שלימדו אותי ולהתלונן על כך מהבוקר ועד הלילה, אבל זה לא ישנה את העובדה שחינכו אותי שדרך מסויימת נכונה, ואני יודעת שבחרתי בדרך אחרת.

בשולי הדברים, הנה אחת שהפנימה יפה מאוד את מה שחינכו אותה:

http://www.kipa.co.il/community/show.asp?Messageid=1943309

כפיים למידת השיכנוע העצמי והאמונה בצידקת הדרך.