פוטנציאל מבוזבז

מתחילים להרגיש את הסתיו...

יש! שעון החורף התחיל.
אני מודעת לעובדה שאני בין הבודדים שמאושרים מנוכחותו של שעון החורף, אבל מי שלא ראה את הבן שלי משתוקק לתוכנית טלויזיה במוצאי שבת שלאחר ראש השנה לא ראה מימיו נרקומן בשעת קריז. הילד רץ לטלויזיה עם מבט מזוגג על הפנים, רק כדי לגלות בטלויזיה שקופית המודיעה כי ערוץ הופ סיים את שידוריו להערב. בסוף הרגענו את הקריז עם קלטת של טום וג'רי (AKA: TomviGerry). עכשיו עם שעון החורף, השבת יוצאת בטרם ערוץ הופ סיים את שידוריו. שלא נדבר על זה שאני לא צריכה להתאמץ למצוא לילדים תעסוקה לשבת אחה"צ. קמים משנת הצהרים, ואופס יוצאת השבת.
הסיבה השניה לחיבתי העזה לשעון החורף, היא הנטיה של ילדי (וילדיהם של חברותי) להתעקש ללכת לישון רק לאחר שמחשיך לחלוטין בחוץ. לא ברור לי איך ההורים האירופאים מסתדרים עם שעות האור הארוכות בקיץ (ואולי בגלל זה שיעור הילודה באירופה הוא מהנמוכים בעולם), אבל אני יוצאת מדעתי כשלאחר יום בו מס' 2 השתולל בבוקר בקיטנה ואחה"צ בבריכה, הוא מצביע לי בשעה 20:30 לעבר החלון, וטוען בתוכחה: "אבל אמא, אני לא יכול ללכת לישון. עוד יש אור בחוץ". ככה דרדס קטן? אז נראה אותך בשעון חורף... בשעה 18:00 אני מצביעה בבהלה לכיוון החלון וזועקת: "ילדים חושך". מהר מהר ארוחת ערב ומקלחת, ובשעה 20:00 הבית דומם.
יהייי שעון חורף.

תקופת החגים מזמנת מפגשים משפחתיים רבים. לפעמים רבים מדי. אני אוהבת את המשפחה שלי, אבל מספיק לי לפגוש אותם פעם בשבוע (וגם זה יותר מדי). הנוכחות של אמא שלי מסביבי גורמת לי להיות לחוצה ועצבנית יותר מהרגיל. אח"כ לכו תסבירו לה שאתם לא ככה בדר"כ, אלא רק כשהיא בסביבה.
בשמחת תורה אנחנו נשב על התחת בבית. מיציתי את כל האירוחים האלה, וגם השמנתי בחזרה את כל מה שהורדתי מאז הלידה.

אתם מכירים את הזקנים האלה, שקמים בבוקר מהמיטה כי יש להם מטרה? זו יכולה להיות המטרה המטופשת ביותר בעולם, אבל הם קמים במיוחד בשבילה. גוררים את הגוף הכפוף והדואב שלהם מהמיטה רק כדי לקחת מתחת לכיור את המשפך הישן, למלא אותו במים ולדדות החוצה במהירות של צעד לדקה אל שתיל אומלל ומקומט כמוהם בקצה הגינה. הם משקים אותו, וחוזרים באיטיות אל הבית לאכול ארוחת צהרים. לא גשם ולא חום יניאו אותם מהמסלול הקבוע. לפעמים נדמה שזה הדבר היחיד שמחזיק אותם בחיים – הידיעה שיש להם בשביל מה לקום.
סבתא שלי איבדה גם את הזיק הזה. מטיילת לה בין המחלקות בביה"ח במבט כבוי. הניצוץ היחיד שראיתי בעיניה היה כשציינתי בפניה (בחוסר הטאקט האופייני לי) כי מגיע שלב פיזי בו כבר אין טעם לחיים, והיה עדיף לו אלוהים היה לוקח אותנו לפני השלב הזה. מין חיוך מסתורי של הסכמה עלה על פניה ומיד נעלם.

כן, אני זוכרת שהחלטתי לצאת לחופש. אבל כמה אנשים טובים גרמו לי להבין שיש לי אל מי ועל מה לכתוב. אז אני פה. ובפעם הבאה שאחליט לצאת לחופש אעשה את בצורה קצת פחות דרמטית. סורי.

נכתב על ידי nina, 2/10/2004 23:07, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, ראש השנה
17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-14/10/2004 23:05

אנחנו מגדלים ילדים רק כדי שכשהם יגדלו, אנחנו נתחיל לגדל את ההורים שלנו.
עצוב לראות איך החיים מסתובבים במעגל. אתה נולד כשאתה תלוי באחרים - לא שולט בצרכים שלך, בלי שיניים אוכל אוכל נוזלי ומרוסק, בלי יכולת לזוז - ולאחר שהשלמת מחזור חיים שלם, אתה מת כשאתה תלוי באחרים - לא שולט בצרכים שלך, בלי שיניים אוכל אוכל נוזלי ומרוסק, בלי יכולת לזוז.

סבתא שלי נעלמת מהעולם לאט לאט. מאשה חזקה מלאה ועצמאית היא הופכת לשבר כלי סיעודי שתלוי באחרים.
אני מקווה שיהיה לי מספיק אומץ לחסל את עצמי לפני שאגיע לשלב בו אהיה תלויה באחרים. אמא שלי טוענת שאנשים לא ממהרים לחסל את עצמם, אלא נאחזים בחיים בכל הכח. אני מקווה שאדע מתי לוותר.שמור בטל

נכתב על ידי nina, 11/7/2004 11:25, בקטגוריות מהרהרת
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של M ב-20/8/2004 12:07

שואה, גוש קטיף, אמונה, הדחקה וחינוך - סלט של מחשבות
בדיחה יהודית ותיקה טוענת כי את מרבית החגים היהודים ניתן לסכם במשפט: "הם ניסו להרוג אותנו. הם לא הצליחו, עכשיו בואו לאכול" (זה נשמע הרבה יותר מצחיק באנגלית עם מבטא אידי כבד). איכשהו על יום השואה המשפט הזה לא ממש מצליח להתישב. אולי כי שואה ואוכל לא הולכים ביחד (איזה מאכל יכול לסמל את השואה? לחם יבש?? מצד שני אם אנחנו אוכלים מצות במשך שבוע לזכר יציאת מצרים, אז אולי לחם יבש זה לא רעיון כזה גרוע...), אולי כי קשה להגדיר רצח של 6 מיליון יהודים כ"ניסו להרוג אותנו", ואולי בגלל שעדיין אין לנו פרספקטיבה של זמן. אני בטוחה שסבתא שלי לא מוצאת בשואה שום דבר שמצדיק את ההומור השחור שלי. אולי בעד כמה שנים השואה תהפוך לחג יהודי מן המניין.

כשהבת שלי היתה קטנטנה לא ממש הבנתי איך אוכל להסביר לה מהו יום השואה. השואה נתפסה כגדולה מדי מכדי להסביר אותה לילדה תמימה. בינתיים הבת שלי גדלה ומהר מאוד איבדה את התמימות. היא מזהה תמונה של בית חולים בטלויזיה ויודעת מילים כמו: "מחבלים", "פיגוע", "פיצוץ" ו"מת". אני לא זוכרת שבגיל 5 התעסקתי עם מוות (או ידעתי מה זה) כמוה.
אני חושבת שכתבתי על זה גם בשנה שעברה, אבל כשהבת שלי התחילה לספר לי את סיפור פסח, חשבתי לעצמי: במה זה שונה מסיפור השואה? אפשר לדמות את היטלר לפרעה, שניסה להשמיד את העם היהודי באירופה. מי שהיה חזק נשלח לעבוד בפרך, ואת החלשים השמידו.
ההשוואה עזרה לי להסביר את השואה לבת שלי מבלי להיגרר לסיפורי זוועה, אבל התפלאתי שהבת שלי לא עלתה על הבאג בהשוואה הזו: לאן נעלם הנס? הרי היסוד העיקרי בסיפור יציאת מצרים הוא הנס שה' עשה לעמישראל. איפה הנס שנעשה בשואה? אולי גם כאן חסרה פרספקטיבה של זמן, ואולי בעוד מאות שנים יטענו שה' עשה כאן נס גדול, ומנע את השמדת כל העם היהודי (ומיד אח"כ ילכו לאכול את ארוחת החג המבוססת על לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה), אבל כיום כמעט ולא תמצאו מישהו שיראה בעובדה ש"רק" 6 מיליון יהודים הושמדו נס גדול.

בבית הכנסת בו מתפלל הגיס שלי ביקר השבת מתנחל מגוש קטיף. המתנחל הסביר למתפללים כמה חשובה הנוכחות שלו ושל חבריו בגוש. המתנחל הזכיר להם שהשהות של המתנחלים בגוש היא רצון ה', וכי פינוי ישובים זו עבירה חמורה בעיני ה'.
אבא שלי תהה (בצדק) כיצד אותו מתנחל יודע מהו רצון האל. הסאטמרים לדוגמא מפרשים את רצון האל בצורה הפוכה לגמרי מהצורה בה המתנחלים מפרשים אותו. האם הם מאמינים באותו אל או באל שונה? אני טענתי שהבעיה נעוצה בעובדה שעבר המון זמן מאז שהאל נגלה למאמינו, וגם כאשר הוא נגלה למישהו, מיהרו לצלוב את אותו אחד.
השיחה שהתפתחה גרמה לי לתהות עד כמה באמת אבא שלי מאמין בה' ובעיקר עד כמה אני מאמינה. אני חושבת שאם לא הייתי מדחיקה את הנושא, אלא מתעמקת בו, הייתי מגלה שגם אני שייכת לאלה שנשארים דתיים רק מכח האינרציה, ולא מכח האמונה.
קצת קשה לי עם הציניות שלי ועם סימני השאלה לחנך את הבת שלי בהתאם לנדרש בחברה הדתית. יציאות כמו "אמא, נכון שה' הוא האב של כולנו, ואנחנו צריכים לאהוב אותו ולשמוע בקולו", לא מוציאות ממני קריאות התלהבות, אלא תגובה צינית קרירה. אני מודה שההנאה העיקרית שלי מלשמוע את הבן שלי מברך נובעת מהעבודה שהוא משבש את הברכות בצורה חמודה ביותר ("בורא מיני זונות" הא השיבוש האהוב עלי). אני מנסה ליישר קו לפי הסטנדרט כדי לא לבלבל את הילדים שלי, אבל הגננות ממלאות את הראש של הילדים בכל כך הרבה שטויות, שקשה לי לבלוע ולשתוק.

טוב, כהרגלי עשיתי פה סלט שלם בין שלל המחשבות שחצו לי את הראש ביממה האחרונה. מעניין אם מישהו הצליח לעקוב אחר הקו האסוציאטיבי שעבר לי בראש. בחיי שרציתי להאריך ולפרט בנוגע כל אחת מהנקודות שהעלתי, אבל אין לי מספיק תאי מח ערים בכדי לעשות זאת. אני גמורה מעייפות.

נכתב על ידי nina, 17/4/2004 23:56, בקטגוריות מהרהרת, יום השואה
24 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-19/4/2004 22:49

גן מיוחד
סיפרתי פה כבר פעם שהבת שלי סובלת משיתוק מוחין בדרגה קלה מאוד. מבחינה קוגנטיבית היא מעל לבני גילה, מבחינה מוטורית היא עצמאית לגמרי, אבל יש לה צליעה מאוד משמעותית. ההגדרה "שיתוק מוחין" יוצרת אצל מרבית אנשים קונוטציה של פיגור שיכלי, ולכן אנחנו מעדיפים לתאר את הבעיה של הבת שלי כ"בעיה בשרירים", למרות שמי שמתעניין ושואל שאלות מקבל את כל המידע (עד כמה שיש לי סבלנות לשתף אנשים זרים בפרטי התיק הרפואי של הבת שלי).

מהרגע בו דיברו איתנו על "שיתוק מוחין" אני מייד נכנסתי לפאזה של: "מסגרת מיוחדת" - אני צריכה למצוא מסגרת מיוחדת שתדע לטפל בבעיה של הבת שלי. הפזיוטרפיסטית של הבת שלי התעקשה מהרגע הראשון: "שום מסגרת מיוחדת. הילדה הזו צריכה ללמוד בחינוך רגיל".
משיטוט בפורומים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים (ובעיקר בפורום CP ב"תפוז") אני רואה שהגישה שלי היא הגישה השולטת אצל רוב ההורים. רובם מיד מתחילים לחפש "מסגרת מיוחדת" (וכמובן את המסגרת הכי טובה), ובכלל לא מנסים לשקול שילוב בחינוך הרגיל.

בויכוח שניהלתי בנושא עם הפזיוטרפיסטית של הבת שלי ניסיתי להסביר לה (ולעצמי) את הגישה הזו - יש מין תחושה של חממה בחינוך המיוחד. בחינוך הרגיל הבת שלי תהיה חריגה. בחינוך המיוחד היא תהיה אחת ממאה. מכיוון שהנכות של הבת שלי יחסית קלה היא יכולה להיות מלכה בחינוך המיוחד, בעוד שבחינוך הרגיל היא תגרר מאוחר, תצטרך כל הזמן להתאים את עצמה, תצטרך להאבק על מקומה, תצטרך להצדיק את השונות שלה. זו ממש הדילמה הקלאסית של ראש לשועלים או זנב לאריות. גם מבחינת ההורים החינוך המיוחד הוא עדיף, מכיוון שמדובר במסגרת שמלכתחילה עושה הכל כדי להתאים את עצמה לחריג ולנכות, בזמן שהמסגרת הרגילה נוהגת בדיוק ההפך. מבחינת מערכת החינוך בישראל - אם אתה חריג לך לחינוך המיוחד. אתה רוצה להתעקש על החינוך הרגיל? תתאים את עצמך. אין למערכת (גם כמערכת וגם לפרטים שבתוכה) רגישות כלפי השונה. אם גננת יכולה להציע להורים בגן חוג להתעמלות, כאשר היא יודעת שיש ילדה אחת בגן שתשב כל החוג ותסתכל מהצד, אז מה יש עוד לומר? וזה עוד לפני שדיברתי על כך שמרבית מוסדות החינוך אינם נגישים לנכים.

בסופו של דבר שוכנענו, בעלי ואני, שהשיקול אינו הנוחות הנוכחית שלנו ושל הבת שלנו, אלא העתיד של הילדה. השאלה שעמדה בפנינו היתה: איזה עתיד אני רוצה לבת שלי? יש בחינוך המיוחד משהו שמרגיל את ילד לחיים של נזקקות. אני רציתי שהבת שלי תגדל להיות אדם פרודוקטיבי ועצמאי. שתתפתח ותמשש את הפוטנציאל שלה כמו כל אדם אחר, בלי להזדקק לקצבאות, לרחמים לעזרה של אחרים. שלא תצטרך בגיל 18 לצאת למאבק כדי להשתלב בחברה הרגילה ובשוק העבודה, אלא שתגדל בתוך החברה הרגילה כחלק אינטגרלי ממנה, ומשם תגיע לכל מקום שהיא רוצה. שתתקל במאבקי ההישרדות שיש בחברה הרגילה מגיל 0. בלי הנחות. בלי הקלות. אז נכון שהיא תצטרך להאבק קצת יותר, אבל בינתיים נראה לי שהיא מסתדרת נהדר. היא היום המלכה של הגן. היא לא מרגישה שונה מאף אחד אחר בגן. היא יכולה לעשות (ועושה) כל מה שבא לה (מי התחיל לזמזמם ברקע את השיר של גלי עטרי?).
כיום אין לאף אדם שמכיר את הבת שלי ספק בנוגע להשתייכותה למערכת החינוך הרגילה. מבחינת המערכת מדובר בילדה רגילה, שסובלת מצליעה קלה. לא מדובר בילדה שסובלת מ"שיתוק מוחין".
כיום אני נמצאת במצב בו אני נכנסת לפורום CP של תפוז, ותמהה לראות את כל ההורים שם ממליצים בחום לאמא שאצל בנה אובחן CP קל על מסגרת של חינוך מיוחד, מבלי בכלל להעלות בפניה את האפשרות של שילוב במערכת הרגילה.

נאמנה למסורת "כתבי בתחתית הפוסט משהו שממש לא קשור למה שכתוב למעלה" קבלו עצה ידידותית:
כשיורד גשם חזק (אבל ממש ממש חזק) בחוץ ואין לכם מטריה ומעיל - אל תצאו החוצה!!!
העצה הזו יפה שבעתיים לנשים בחודש השמיני להריונן שבקושי מסוגלות לרוץ.
יש לגשם חזק נטיה לתת אפקט הדומה לזה של הטוש שבמקלחת, ויש לנשים שמנסות לרוץ בחודש השימני להריונן נטיה להראות מגוחכות במיוחד.
הפצ'י, לבריאות והמשך יום נעים וחמים לכולם.

נכתב על ידי nina, 7/1/2004 12:34, בקטגוריות מהרהרת, cp, הריון ולידה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-18/1/2007 10:37

אני זקנה? אני???
באיזה שלב הפכתי מבחורה סופר גזעית לרכיכה שלא מבינה כלום מהחיים שלה? האם זה פונקציה של גיל או פונקציה של מצב משפחתי?
מבת טיפשעשרה נזעמת מיוחדת ומלאת אידיאלים, הפכתי לבחורה מרתקת חיה-חברתית בעלת קו מחשבה אינדבדואלי, ומשם הדרדרתי ליצור משועמם, משעמם, שיגרתי, אחת מאלף שפָספוּסַה בת 5 זורקת לעברו: "אבל אמא, את לא מבינה שום דבר".
איייי... ילדה שלי. אני מבינה כ"כ הרבה, אבל במשך השנים למדתי שלפעמים עדיף לעשות דברים קצת יותר לאט, ולרוב עדיף לשתוק.
זה מוזר כי עמוק בלב אני עדיין מרגישה צעירה וגזעית, אבל הגוף והחברה משדרים לי אחרת.
הגוף תפס לו פתאום מין כבדות כזו. והקיבה פיתחה חיים משלה. פעם יכולתי לאכול סטייק לארוחת בוקר, ושלל ג'אנק לארוחת ערב. אתמול חטאתי ואכלתי 5 לביבות טריות על קיבה ריקה, ומיד ראיתי את שערי גן-עדן נפתחים לקראתי, ומקהלה של מלאכים שרה: "אסור! אסור! אסור לך מטוגן! ברוכה הבאה לביתנו המעונן".
מבחינה חברתית אני הופכת לנטל - לאותם זקנים שתמיד הייתי עוקפת בהליכה מהירה על המדרכה או במדרגות, לאותם זקנים שתמיד הסתלבטתי עליהם שיושבים שעות בקופ"ח. בחור צעיר עוקף אותי ב-וווווּש במדרגות של קופ"ח, ואני רק רוצה לנופף לכיוונו במקל ההליכה שלי ולצעוק: "בחור צעיר, איפה הכבוד? יום אחד אתה תהיה זקן כמוני".
את רוב הפרסומות אני כבר לא מבינה, וחלקן ממש מגעיל אותי. חברה שלי כתבה תלונה לחברת TNT על האתר המגעיל שלהם ועל הפרסומות העוד יותר דוחות שלהם, ובתגובה היא קיבלה מייל בו שורה אחת: "we love you too". לא יודעת, אולי בגיל 18 זו נחשבת לתגובה שנונה ומשעשעת במיוחד. לי זה נראה חוסר נימוס וחוסר תרבות צרכנית.

יש לאנשים נטיה להדחיק את העובדה שיום אחד הם יהפכו לקשישים. ההורים שלי בני 50+ מדברים על חברים שלהם שחטפו אירועי לב במונחים של: "אבל הוא כ"כ צעיר". אני ובעלי בני 30+ מדברים על החברים שלנו במונחים של "בחור-בחורה", ומתייחסים לחברה בני 20 כאל ילדים. בסופו של דבר כולנו מוצאים את עצמנו שוכבים במחלקה הגריאטרית באיזה בי"ח נידח, מחכים שהבן יבוא לבקר, או שהאחות תחליף לנו חיתול. המעגליות הזו שמתחילה בחוסר העצמאות של תינוק ומסתיימת בחוסר עצמאות של הקשיש הסיעודי, נראית לי בדיחה אכזרית במיוחד של הטבע. באת לעולם הזה נטול שיניים וחסר יכולת לשלוט על הצרכים שלך, וככה תסיים את חייך.

אההההההה, אני כבדה היום. אסור לי לאכול אוכל מטוגן על קיבה ריקה, ובטח שלא לאכול בבוקר למחרת אוכל שעושה צרבת!
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 10/12/2003 09:02, בקטגוריות מהרהרת
11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/12/2003 07:52

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.