בתיה

איך אוכל לתאר לכם את בתיה...? אישה בת 45, נמוכה, כעורה (וקעורה) ועם חיבה יתרה לצבע הורוד. אמא ל-3 ילדים שעשתה מה שרוב המכוערות עושות: התחתנה עם הגבר הראשון שרצה אותה. הם נשואים כבר כמעט 20 שנה, ואני לא חושבת שבתיה חוותה במהלך הנישואים האלה אפילו יום אחד של אושר. הוא אמנם לא היכה אותה, אבל כידוע אפשר להתעלל בבן-אדם גם בלי להרים יד. לאורך כל הנישואים שלהם הוא נותר אדיש אל בתיה ואל כל התנהלות הבית. בתיה היתה זו שבישלה, ניקתה, גידלה את הילדים, נשארה איתם בבית בימי מחלה, רצה איתם מרופא לרופא, הלכה לאסיפות ההורים, הכינה איתם שיעורים ובאופן כללי התעניינה בקיומם ובמהותם. הבעל מצידו היה עסוק בלהזרק מעבודה אחת לשניה ובלרבוץ על הספה, תוך כדי שליחת הוראות הפעלה לבתיה.

במשך שנים התנהלה בתיה כמו האישה הקטנה והכנועה, עד שיום אחד הכל השתנה.

כולם יודעים מתי החל השינוי, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק גרם לו. האם העובדה שהילדים גדלו ודורשים פחות טיפול? האם העובדה שהיא קיבלה בוס חדש שמתייחס אליה יותר בכבוד מהקודם? האם העובדה שסמכויותיה הורחבו וכך גם שעות העבודה שלה? ואולי הסיבה לשינוי היא בכלל קיומו של מאהב?

בחברה כמו זאת שאני עובדת בה - חברה בעלת אופי משפחתי והמוני סיפורי אהבה מחוץ למסגרת הנישואים - התיאוריה האחרונה בדבר קיומו של מאהב הפכה במהרה לפופולרית ביותר עד כי קנתה לה אחיזה כאמת לאמיתה. כולם ידעו שלבתיה יש מאהב, רק לאף אחד לא היתה הוכחה ולאף אחד לא היה מושג.

בינתיים בתיה מילאה את כל הציפיות שתולים בנשים נשואות עם מאהב: היא עשתה דיאטה רצינית וירדה כמעט 20  ק"ג. היא התחילה להתאפר. היא החלה מושחת ציפורניה בצבע ורוד עז. היא שינתה את המלתחה ואת סגנון הלבוש - במקום בגדים סגורים ומטשטשים, היא החלה ללבוש בגדים צמודים, גופיות,  מחשופים, חולצות שהבטן מציצה מהן. בקיצור, בתיה שלנו עברה make over יסודי.

לאחר כמה חודשים של ליחשושים וריכולים, התברר כי כל הקלישאות בדבר התנהגות של אישה עם מאהב הן נכונות. לבתיה אכן היה מאהב, שהיה כ"כ נלהב מהכיבוש שלו, עד שלא יכל להתאפק ורץ לספר לחבר'ה. החבר'ה מצידם לא יכלו להתאפק ורצו לספר הלאה לכולם.

עצוב לחשוב שהדימוי העצמי של חלק מהנשים תלוי בעצם ביחס של הגברים אליהן. הן משקיעות בעצמן ובמראה החיצוני שלהן רק כשהן מאוהבות או כשהן רוצות למצוא בן זוג.

לאמא שלי היתה תיאוריה לפיה נשים דתיות מפסיקות להשקיע בעצן אחרי שתפסו חתן. היא טענה שמרבית הנשים הדתיות הנשואות נראות מוזנחות לבושות בסמרטוטים ונטולות איפור. אני לא יודעת עד כמה התופעה הזאת בלעדית לנשים הדתיות. אולי אמא שלי ראתה רק מה שמסביבה ולא הסתכלה החוצה. עדיין, יש משהו בטענה שלה שלאחר החתונה חלק מהנשים מתחילות להזניח את עצמן ולהסתמך יותר מדי על ה"יופי הטבעי" שלהן (גם לגבי זה יש לאמא שלי תאוריה שעיקרה: "אם את חושבת שיש לך יופי טבעי, את טועה! לכי לשים מייק אפ מיד").

אני מניחה שהמחשבה שמובילה להזנחה הזאת היא זאת: אם בעלי מעוניין בסקס איתי גם כשאני נטולת איפור, מסריחה משינה, עם פרצוף נפוח לגמרי ועיגולים שחורים מתחת לעין, אז למה להשקיע ביותר מזה? השאלה שאותן נשים שוכחות לשאול את עצמן היא, עבור מי אתן משקיעות במראה החיצוני? עבורכן או עבור הגברים שבחייכן. האם ההגדרה העצמית שלנו והדימוי העצמי שלנו נובע רק מהיחס של הגברים אלינו? האם אני צריכה להתאפר רק כדי "לתפוס" בעל או לחלופין כדי "לשמור" על הבעל? האם אין טעם שאטפח את עצמי בשביל ההרגשה הפנימית שלי?

בתיה במשך שנים מחקה את עצמה ואת הזהות שלה עבור המשפחה, הבעל והילדים. רק בוס חדש ומאהב הביאו אותה לגלות את עצמה מחדש. האם בתיה למדה את הלקח? ברור שלא. אם בעבר היא היתה תלויה בגבר שרמס את כבודה העצמי וניהל את חייה, הרי שעכשיו היא שוב תלויה בגבר, אמנם הוא משקם את בטחונה העצמי והופך אותה לאסרטיבית יותר, אבל עדיין הוא הסיבה והמסובב. מה יעלה בגורלה של בתיה מחר, כשהמאהב יעבור לאחרת?

באותו עניין:

תקראו את העיתון אלקטרוני הזה. הוא עוסק בדיוק באותה נקודה שהבעתי בפוסט, רק מההיבט המקצועי (וחוצמזה יש בו כתבות מאוד מעניינות).

עייפות

לאחרונה התחילו לי נדודי שינה. אני שוכבת במיטה, עיפה, מודעת לחובה שלי לקום מוקדם מחר בבוקר, אבל לא מצליחה לישון. אני עוצמת את העיניים, מחבקת את הכרית, מנסה לנקות את הראש ממחשבות ולתת לשינה ליפול עלי. אני מרגישה את עצמי מתחילה לשוט לתוך השינה, אבל אז פתאום קופצת לה מחשבה טורדנית לראש שלי, והשינה בורחת ממני. כדי להמנע מהמצב הזה, אני מביאה את עצמי לעייפות גדולה, לתשישות. המטרה שלי היא להגיע למיטה באפיסת כוחות, שהגוף שלי פשוט יקרוס לתוך השינה מחוסר ברירה. מצד אחד, אני באמת נרדמת בקלות ככה. מצד שני, אני מאוד מאוד עיפה. כ"כ עיפה, שהבוקר כמעט נרדמתי על הכביש תוך כדי נהיגה.

יש לי סדר יום די עמוס. המטלות שלי מסודרות בזו אחר זו בצפיפות מתישה. שלא יוותר לי זמן מיותר בין מטלה למטלה. שלא אחשוב יותר מדי. שלא אשקע בכאב. אני חייבת להרדם מהר, כדי שלא אחשוב יותר מדי, כדי שלא ארגיש בכאב.

כשקיבלנו את האבחון הסופי שיש לילדה cp התקשרתי לאמא שלי והתחלתי לבכות לה בטלפון. היא מיד אמרה לי: "אסור לך לבכות עכשיו. תפסיקי לרחם על עצמך. את צריכה להיות חזקה בשבילה". הפסיכולוגית אח"כ אמרה לי שבמשפט הזה אמא שלי נטלה את הלגיטימציה מהכאב שלי, וגרמה לי להדחיק. הפסיכולוגית אומרת שדווקא הייתי צריכה לבכות אז בכי טוב וגדול שיוציא את הכאב החוצה, כדי שאוכל להמשיך לחיות בשלווה בלי שהוא יתגנב אלי מאחור מדי פעם (טוב, היא לא ממש התנסחה ככה. זו יותר אינטרפטציה שלי לדבריה). אני לא ממש זוכרת שבכיתי מאז. כלומר, היו לי הרבה יללות והרבה בכיות קטנות כאלה על שום דבר (רובן, אגב, היו מול פניו ההמומות של הבוס שלי. לא יודעת מה יש בבן-אדם הזה שמוציא ממני את כל היללנות והבכיינות), אבל בכי עמוק כזה, שבא מהלב שצועק את הכאב החוצה (בכי כמו זה שבכתה בשבת השכנה מלמעלה) לא היה לי.

האמת היא שאני אדם מאוד אגוצנטרי. אני כ"כ עסוקה ברחמים עצמיים ובניתוח התחושות שלי ביחס ל-CP של הבת שלי, שלא ממש הספקתי להתעניין בכאב ובמצוקה שלה. אני מודה שקשה לי לשמוע אותה מספרת על חיי היום-יום שלה. כל שאלה הכי פשוטה היא פוטנציאל לכאב: "איך את משחקת עם החברות שלך?" "הן רוצות לשחק איתי תופסת, אבל הן כל הזמן רוצות שאני אהיה התופסת, ואז הן בורחות ומתחבאות לי" אייייייי. זה כואב. אולי אחליף נושא?

אני יודעת שאני חוזרת על הטעויות של אמא שלי: אוטמת את עצמי לכאב שלה כדי לחסוך את הכאב הזה מעצמי. אני מנסה להקשיב לה. אני מנסה להכיל את הכאב שלה. אבל זה יותר מדי בשבילי. בלילה הכל חוזר.

היא יכלה להשיג אמא הרבה יותר טובה ממני. אומרים שאלוהים מתאים לכל ילד את האמא הנכונה. אני חושבת שבמקרה של הבת שלי הוא פיספס. הוא היה צריך לתת לה אמא יותר אמפאטית, יותר מבינה, יותר רגישה, יותר מכילה. אמא שתלחם בשבילה עד הסוף. לא אמא שתנסה לחיות כאילו כלום לא קרה. תמיד קוראים על אמהות שכשהן שמעו את האבחנה על הבעיה של הילד, הן מיד שינסו מותניים והקדישו את כל חייהם למלחמה בבעיה. אני לא כזאת. אני לא יכולה לצלול לכאב ולהלחם בו. אני מדחיקה, מתעלמת, מנסה לחיות כרגיל.

צר לי יקירתי שנפלת בחלקי ולא בחלקה של אמא אחרת.

לחגוג או לא לחגוג?

הציונות הדתית נמצאת במבוכה: האם לחגוג השנה את יום העצמאות? האם לומר הלל? האם להניף דגל? ואם להניף האם לקשור לצידו סרטים שחורים? סרטים כתומים? ואולי בכלל נניף דגל כתום?

טובי הרבנים נדרשו לנושא, והדעה לא אחידה. אני לא רוצה להכנס לנעלים גדולות ממימדי, אבל התחושה שלי היא של תחילתו של פיצול במחנה הציונות הדתית. נכון שהחרד"לים כבר ממזמן הפכו לזרם עצמאי משלהם בתוך המחנה הנקרא "ציונות דתית", אבל הייחוד שלהם התבטא בעיקר בצד החיצוני-דתי (הייתי אומרת התחזקות דתית, אבל אני לא חושבת שזה מתפקידנו לקבוע את מידת הדתיות של אדם והאם אחד חזק יותר מהשני מבחינת דתית). כל עוד השילוש הקדוש המאפיין את הציונות הדתית (עם ישראל-תורת ישראל-ארץ ישראל - ולאו דווקא בסדר הזה) נשמר במחנה החרדי לאומי, יכלו כל פלגי הציונות הדתית לשבת יחד כמחנה אחד.

ההתנתקות היוותה נקודת שבר. חלק גדול מהציונות הדתית (חלק שמזוהה עם הפלג החרדי לאומי, אם כי לא בהכרח חופף לפלג הזה) התחיל לערער על נכונות השילוש הקדוש. התחושה בקרב המנותקים (המגורשים) ואלה המזדהים עימם זהות אידאולוגית מלאה היא, שעם ישראל ויתר עליהם, התנתק מהם, ולכן הערבות ההדדית שעליה תמיד דיברה הציונות הדתית, כבר לא מדברת אליהם. בנוסף, הם מבדילים בין ארץ ישראל - שאליה הם מחוייבים כמו תמיד - למדינת ישראל. אם הרב צבי יהודה קוק ראה במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו", היום כבר יש כאלה שמערערים על הקביעה הזאת. יש כאלה שתוהים אולי מיהרו להכריז על מדינת ישראל כחלק מהותי מתהליך הגאולה של עם ישראל. יש כאלה שרואים במדינת ישראל כמדינת שלטון זר, כחלק מהגלות.

העמדה הזאת מערערת את כל היסודות עליהם מושתת הציונות הדתית, ומקרבת את מחנה החרדי לאומי יותר ויותר לצד החרדי. במה שונות הטענות היוצאות נגד מדינת ישראל (מפי חלק מראשי הציונות הדתית!) מהעמדה החרדית הרואה במדינת ישראל כשלטון זר היושב בארץ ישראל? ההתנתקות של חלק מהציונות הדתית מיום העצמאות מהווה את ההתנתקות שלהם ממחנה הציונות הדתית והחבירה שלהם לעמדה השוללת את מדינת ישראל כמדינה בעלת אלמנטים רוחניים-דתיים וכחלק מתהליך הגאולה.

(באופן פרדוקסלי דווקא חלק מהציבור החרדי מתקרב בתקופה האחרונה למדינת ישראל, משלים עם קיומה ומקבל על עצמו את מרות מוסדותיה).

מעבר לזה, אני חושבת שיש בעמדה הזאת הרבה פינוק וילדותיות. פינוק שמגיע ממקום שבע. אנחנו יושבים כבר 58 שנים בטריטוריה משלנו, נהנים מעצמאות, נהנים מצבא חזק, נהנים מהזכות ללכת ברחוב בלי שמישהו יצעק לעברנו "יהודי מלוכלך", נהנים מהזכות להחזיק רכוש ומקצוע בלי שמישהו יחליט לחוקק חוק ששולל מאיתנו את הזכויות האלה.  מתוך סיר הבשר הזה, אפשר באמת לירות לכל הכיוונים ולצעוק כמו ילד שלא קיבל את הצעצוע שרצה, שלא לזה ציפינו ושזאת לא המדינה שלנו.

אמר נכון  פרופ' אבי רביצקי (בכתבה שהלינק שלה צורף לעיל): "אני חושב על סבא שלי, שמת מרעב וממחלות בגטו לודז'. אם הייתי מתלונן באוזניו על המדינה, הייתי מקבל סטירת לחי מצלצלת, ובצדק. אנחנו בארץ ישראל, ויש לנו מדינה. אנחנו לא צריכים לחכות שרוזוולט יפציץ בשבילנו את מסילת הרכבת. צריך לראות קודם כל מאין באת, ואחר-כך ראוי לשאול גם לאן אתה הולך, איזה חלק מן החזון הגשמת".

מבחינתי, זה מסכם את הכל.

עידכונון: החטא מגיב בבלוגו ומעמיק הרבה יותר ממני בסוגיה שאני נגעתי רק בקצה שלה. שווה לקרוא.

אותו כנ"ל לגבי לובשת החצאית (החיננית).

אז תלינו דגל.

האמת היא שבזכות בנק הפועלים יש לנו מאגר דגלים בלתי נדלה. משנה שעברה נשאר לנו דגל חדש, והשנה יש לנו 3 שרשראות דגלים (אנחנו קוראים הרבה עיתוני סופ"ש). כל אלה הצטרפו ל-2 דגלי ענק שכבר חיו להם בשלווה ובנחת בארון בבית.

בשורה התחתונה, מכל חלון בבית משתלשל לו דגל או שרשרת דגלים. טוב טעם מעולם לא היה הצד החזק שלי. מזל שאנחנו לא חוגגים את כריסמס.

כמה קטנות:

1. כל בוקר בסביבות 6:40 אני עוברת באותה נקודה בכביש מס' 4 אל מול פני אותו אדם בחולצה לבנה בעלת 2 פסים כהים במרכז שעומד שם וממתין לא יודעת למה. אולי לטרמפ? אולי לחצות את הכביש? כל בוקר עם אותם בגדים ואותו תיק צד חבוט. מבחינתי, אותו אדם בכלל גר שם באותה נקודה בכביש מס' 4. אין לו חיים או קיום אחר מלבד לעמוד שם כל היום באותה נקודה מבלי לזוז.

2. לפני כמה לילות חלמתי שחוטפים אותי. תוך כדי החלום תיכננתי איך אכתוב על כך אח"כ בבלוג. אני מודה שדי התאכזבתי להתעורר ולגלות שמדובר רק בחלום, מכיוון שככה איבדתי סיפור נהדר לבלוג.

3. יש משהו מאוד משחרר בבחירת קללות כסיסמת הכניסה שלך למחשב בעבודה. אני באה שפוכה מעיפות לעבודה, מתבאסת מתחילתו של עוד יום ומדליקה את המחשב. המחשב בעליצות בלתי מובנת קורץ לי בגוונים של כחול ולבן ומבקש ממני בנימוס את הסיסמא, ואני בתגובה כותבת לו: fuckoff. ותקח את כולם פה במשרד יחד איתך.

4. רק אני רואה את האירוניה בכך ששר מטעם מפלגת ש"ס יהיה השר הממונה על לווין בשם "ארוס"?

יום השואה

סיפרת לי שאת לא יוצאת לקניות ביום השואה, כי קניות מבחינתך הן מאורע משמח וככזה הוא אינו ראוי ליום השואה. אמרתי לך שאני לא משנה ממנהגי ביום השואה. אני קונה כרגיל, אוכלת כרגיל פגשת כרגיל, יורדת עם הילדים לגינה (אם קורה נס ולמי מהם מתחשק), גולשת באינטרנט כרגיל ואפילו רואה טלויזיה כמעט כרגיל.

היית די המומה לשמוע שיום השואה הוא לא "יום מיוחד" בעיני. "דווקא ממך לא הייתי מצפה" אמרת לי כשעיניך פעורות.

לא הספקתי לשאול אותך למה דווקא ממני לא היית מצפה. האם בגלל שאני דתיה או בגלל שאני אשכנזיה? מה מההגדרות שאני נושאת על גבי לא הסתדר לך עם האגביות שאני מתייחסת בה ליום השואה?

אני אצא מנקודת הנחה שמקור הפליאה שלך נעוץ בעובדה שאני אשכנזיה, ואנסה להסביר לך למה מבחינתי יום השואה הוא ככל הימים:

סבתא שלי היתה באושוויץ. סבא שלי במחנה כפיה. הסבא השני שלי ברח לחזית הרוסית ונכלא בסיביר, והסבתא השניה שרדה את השואה, אבל אף אחד לא יודע איך. זה סוד, אבל ככל הנראה מעורב בזה מאהב פולני. 

מבחינתי, מספיק שאני טועמת אוכל כמו זה שסבתא שלי הכינה, ואני ישר נזכרת ברעב שהיא חוותה באושוויץ ובסיפורים שלה על איך שהבריחה אוכל לאחותה. 

מספיק שאני חושבת על כמה חזק סבא שלי היה, כדי להזכר באצבע שהיתה חסרה לו ביד לאחר שנקטעה במחנה הכפיה.

מספיק שאני נזכרת בבית של סבא וסבתא שלי מהצד השני כדי להזכר שלאחר מותם גילו אצלם מחבוא ענק של מצרכי מזון בסיסים ששמרו לימות רעב.

מספיק שאני זורקת אוכל לפח, ואני כבר נזכרת בתוכחות ובאזהרות של סבתא שלי.

מספיק לי לראות חתולים, כדי להזכר באוכל שסבתא שלי היתה מכינה לחלתולים, תוך כדי קיטורים על כך שבאושוויץ הגרמנים לא נתנו לה כזה אוכל טוב.

מספיק לי לראות משחת שיניים כדי להזכר בסיפור של דודה של אבא שלי על הפעם שמצאה משחת שיניים בגטו ואכלה אותה בתאבון.

מספיק לי לקלף תפוחי אדמה כדי לתהות מה הטעם של הקליפה שלהם.

מספיק שאני נמצאת באירוע משפחתי, כדי לזכור שסבא וסבתא שלי הסתפקו במשפחה קטנה כי "ככה יותר קל לשמור על כולם".

מספיק לי לראות את הגדר שההורים שלי שמו בחצר הבית שלהם במטרה שהצמחים יתפסו עליה, בכדי להזכר מיד בגדר החשמלית שהקיפה את המחנות.

את מבינה, כל הילדות שלי ספוגה בשואה. כל ההוויה שלי מסתובבת סביב השואה. מבחינתי השואה היא זכרון חי שנמצא איתי כמעט כל יום. אני לא צריכה את יום השואה כדי לזכור. אני לא צריכה לעצור לרגע. אני מכבדת את יום השואה, אבל אני לא צריכה דווקא אותו כדי לזכור.

הטרדות מיניות

ב', מנהל אגף הכספים בחברה בה אני עובדת, אמר לאילנה, אחת המזכירות פה (שאינה כפופה לו ישירות או בעקיפין), שיש לה ריח סקסי. אני טענתי שזו הטרדה מינית, ומי שהיה מעז לומר לי דבר כזה היה חוטף נעל בראש. האחרות טענו שזו דווקא מחמאה נחמדה וממש לא מטרידה.

לוביסט אחד, מהגדולים והידועים, בא לפגישה אצל מנכ"ל החברה. כשהוא יצא ממנה הוא דפק נשיקה לחה למזכירת המנכ"ל, בחורה נחמדה וידידותית שלא בוחלת בנשיקות נימוסין על הלחי. לטענתה, הנשיקה הספציפית הזו היתה קצת יותר מנשיקת נימוסין. אח"כ הלוביסט נעמד מולה, החווה לכיוון איבר מינו ואמר לה: "את רואה מה את עושה לי?". לא נכחתי בחדר, אבל הבנתי שבהחלט היה אפשר לראות מה היא עשתה לו.

האמת היא שאין ולא תהיה הגדרה להטרדה מינית. זה משהו מאוד סוביקטיבי שמושפע ממידת הרגישות של האישה וגם מהרקע שלה והאופן בו חונכה. אני, לדוגמא, מובכת ומוטרדת ביתר קלות מדברים שלא מטרידים נשים אחרות.  אני מניחה שזה נובע, בחלקו, מהעובדה שאת גיל ההתבגרות העברתי בחברה נפרדת, תוך כדי קבלת הרצאות רבות על הסכנות שבבני המין השני.

מבחינה אוביקטיבית, אני מאמינה שמרבית האנשים יסכימו שהמקרה השני הוא הטרדה מינית, בעוד שלגבי המקרה הראשון הדעות מן הסתם תהינה חלוקות. האמת כנראה, נמצאת (כמו תמיד) בשטח האפור שבין מקרה מס' 1 למקרה מס' 2.

מישהו הציע בעבר מבחן שיסייע לגבר לדעת האם מעשיו הם בגדר הטרדה מינית: שאל את עצמך האם היית נוהג בדרך זו גם עם הבת שלך.

מעניין אם יש אבות שהיו נוהגים כמו אותו מנהל ממקרה מס' 1.

בפורום האהוב עלי (לאלה שלא עוקבים אחרי על בסיס קבוע, הכוונה לפורום הורות ומשפחה בכיפה), סיפרה אחת המשתתפות על תקיפה מינית שעברה. ההודעה הזו פתחה תיבת פנדורה שלא תאמן בנוגע להטרדות ותקיפות מיניות שעברו משתתפות אחרות בפורום.

העובדה שכמעט כל אישה עברה הטרדה מינית היתה ברורה לי (כל שיח נשים שממצה את נושא הבעל והילדים מגיע בסופו של דבר לנושא ההטרדות המיניות וחושף את העובדה שכל אחת מהמשתתפות בו הוטרדה לפחות פעם אחת), אבל איכשהו כשהידיעה הזו קיבלה שם ותיאור מפורט, וכשהשירשור הזה הלך והתארך, זה גרם לי לתחושה עמוקה של בחילה.

ואם ההודעות על הטרדות מינות באוטובוסים ובמקומות הומי אדם היו מוכרות לי היטב, הרי שההודעות הרבות על תקיפות מיניות בתוך המגזר שלנו הותירו אותי המומה. תקראו לי תמימה, אבל בחיי שהאמנתי שמדובר בתופעה יחסית שולית. זה לא שלא ידעתי שיש גם סוטים דתיים, אבל לא האמנתי שמדובר בתופעה בהיקף כזה גדול, כמו שעלה מהשירשור הזה.

כשסיפרתי לבעל על ההודעה והתגובות לה הוא שאל אותי המום: "מה גם את הוטרדת מינית?". "ברור" עניתי. אח"כ תהיתי איך זה יכול להיות שאני חיה עם אדם 10 שנים, ומעולם לא טרחתי לספר לו על ההטרדות המינות שעברתי. האם זו הדחקה או שמא לא מצאתי לנכון לציין את מה שנתפס בעיני כמובן מאליו (או אף מזעזע מזה: כשיגרה)? האם יש אישה שלא ניסו למזמז אותה באוטובוס או במקום הומה אדם? האם יש אישה שלא זרקו לכיוונה משפטים או רמזים גסים שמתייחסים לאיברי מינה? האם מישהי מאותן נשים עדיין מרגישה מושפלת כשזה קורה? האם מישהי מאותן נשים בכלל תופסת את עצמה כאחת שבעבר הוטרדה מינית?

מבלי לזלזל  בחוויה המזעזעת שחווה אישה שמותקפת מינית או נאנסת, אני חושבת שההתייחסות השקטה והמשלימה שלנו להטרדות המיניות מזעזעת הרבה יותר מהסטטיסטיקה אודות מספר הנשים שמותקפות מינית בכל שנה. ואולי השתיקה שלנו על ההטרדות המיניות היא זו שתרמה למספר הגבוה של ההתקפות המיניות? אולי השתיקה מעודדת את אותם מטרידים להפוך בשלב מאוחר לתוקפים?