זה הולך ומתקרב

אני חושבת שלא אחדש דבר אם אספר שבשנים האחרונות אחוז הגירושים במגזר הדתי עולה. חכמים וגדולים ממני מנסים למצוא את הסיבות לזה - האם מדובר בגיל הנישואים המוקדם? האם מדובר בהשפעות האינטרנט על התא המשפחתי? האם מדובר באימוץ מאוחר של טרנד חילוני? ואולי הסיבה בכלל לא משנה, כי מהרגע שזאת הפכה לתופעה, אנשים פחות מהססים לפני שהם בוחרים להתגרש. אם פעם העדיפו להשאר ביחד ולסבול, היום הרבה יותר מקובל לפרק נישואים.

אני יודעת שאני די שמרנית בנושא (ולא רק בזה...). אני סבורה שהגשמה עצמית ואושר אישי לא צריכים להיות בראש סדר העדיפויות של אדם, אלא עליו לקחת בחשבון קודם כל את אושרם של אנשים התלויים בו. כלומר, אני סבורה שהדאגה לאושרם ולבריאותם של ילדי צריכה לבוא לפני הדאגה לאושר ולסיפוק האישי שלי, ולכן גם אם אמצא את עצמי מתוסכלת מחיי הנישואים שלי, לא ארוץ לפרק אותם כי אדע שבצעד הזה אפגע משמעותית באושר של ילדי. מצד שני, אולי קל לי להצהיר הצהרה כזאת, כי אחרי הכל אני לא נמצאת במצב בו אני מתוסכלת מחיי הנישואים שלי. נכון שיש רגעים קשים, ויש רגעים בהם בא לי לברוח מהבית (או לפחות להוריד איזה נבוט על הראש של בעלי), אבל בסופו של יום, בשורה התחתונה, טוב לי עם בעלי. האם אני נמצאת במקום בו אני יכולה לשפוט אדם שטוען שהוא אינו אוהב יותר את בת/בן זוגו ומבקש למצוא אהבה במקום אחר? לא יודעת. אני רק יודעת שקשה לי להבין את הקלות שבה אדם אורז את עצמו ועוזב בית עם 3-4 ילדים, מתוך ידיעה שבמקום לראות אותם כל ערב וכל בוקר, הוא יראה אותם מעכשיו והלאה רק פעם-פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני.

עד לאחרונה כל זה היה רחוק ממני. אלה שהתגרשו היו זוגות צעירים שהתחתנו מכל הסיבות הלא נכונות וגילו את זה די מהר אחרי הנישואים, או זוגות שחצי מהם יצאו מהארון, או זוגות שמלכתחילה לא התאימו או זוגות מבוגרים שהפסיקו למצוא עניין זה בזה אחרי שהילדים עזבו את הבית. אף אחד מהסביבה החברתית הקרובה אלינו לא התגרש. זאת היתה רק רכילות רחוקה כזאת, ששמענו עליה אצל אחרים, ויכולנו להרגיע את עצמנו ש"אצלנו כנראה זה לא יקרה".

אבל עכשיו זה מתקרב, וגם בסביבה החברתית הקרובה אלינו מתחילים להתגרש. אתמול שמעתי על זוג שנפרד - הם בני גילנו, נשואים למעלה מ-10 שנים, עם 4 ילדים בגילאים המקבילים לגילאי הילדים שלי. אין להם שום איפיון שיוכל להרחיק אותם מאיתנו ויכול לתת לנו את העונג לפלוט "אצלנו זה לא יקרה". אני מודה שזה די מפחיד אותי. אני מסתכלת על בעלי ותוהה, האם גם הוא יכול בהחלטה של רגע לקום ולעזוב, ולערער את תמונת החיים הרגועה (נניח) והמושלמת (נניח) שלי? אני תוהה האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לוודא שזה לא יקרה גם אצלנו. מהו הסוד לנישואים מוצלחים? איך יכול להיות שזוגיות שמבחוץ נראית מושלמת (או לפחות ללא חיכוכים) מתפרקת בסוף?

התפיסה החברתית של היהדות הדתית (או: למה אני חושבת שאני צריכה לכסות את השיער שלי)

אחד הדברים המעניינים והמבאסים בכתיבת בלוג לאורך שנים, זו העובדה שכותב הבלוג יכול לראות בצורה מביכה ומפורטת איך הוא ודעותיו משתנים לאורך השנים ובהתאם לנסיבות. רוב האנשים סבורים שהאני הפנימי שלהם הוא עקבי ואחיד ולא ישתנה בשום מצב ובשום מקרה. כתיבת בלוג מוכיחה לכותב שהאני הפנימי שלו נע ונד בהתאם לגילו, טרנדים אופנתיים, נסיבות הזמן והחיים, צרכים חברתיים ולפעמים גם סתם בלי סיבה.

אמונה דתית היא החמקמקה ביותר מבין סך כל פרטי האני הפנימי. היא תלויה בלב. היום הלב מאמין מחר לא. ולפעמים גם להפך. דווקא השינויים הגדולים והקיצוניים באמונה הדתית הם אלה שדורשים הכי פחות הסברים.

כמה הסברים ידרש לתת חילוני, שגילה את האור, והיום הוא רב בירושלים עם 8 ילדים? רוב האנשים ינידו בראשם (בשמחה או בעצב, תלוי לאיזה צד אתם שייכים) וימשיכו הלאה בחייהם.

כמה הסברים ידרש לתת דתי שהגיע למסקנה שאלוהים מת בשואה (או בכל אסון אחר), והחליט להוריד כיפה ולהפוך לפרופ' שמאלני? גם פה רב האנשים ינידו בראשם וימשיכו הלאה בחייהם.

דווקא השינויים הקטנים הם אלה שידרשו את הכי הרבה הסברים. אם עד היום היית דתיה שלא הלכה עם כיסוי ראש, מה גרם לך פתאום להחליט שאת רוצה לחבוש כיסוי ראש??? הרי האמנת גם אז וגם היום, אז מה השתנה???

מה באמת השתנה? הייתי רוצה לומר שראיתי את האור ושאני מבינה היום כמה היה חשוב לקבל עלי את המצווה הזאת באהבה, אבל למרבה הצער האמת שונה.  אני מכירה בחשיבות החברתית של המצווה הזאת, ולכן אני מקבלת אותה עלי, מתוך השלמה ולא מתוך אהבה.

כתבתי פה בעבר על התפיסה הדתית המבולבלת שלי, אבל מרבית הפוסטים בנושא הועברו לסטטוס של טיוטא, הואיל ויש לי יסוד סביר להניח שהאנונימיות שלי פה בבלוג אפסית למדי. אם בכל זאת אצא מהארון אליו נכנסתי ברגע שבו רשמתי את בתי לבי"ס תורני, אומר שאני מאמינה בכל ליבי שאלוהים קיים. יחד עם זאת, אני לא מאמינה שהוא בוחן את כל מעשינו בצורה דקדקנית, נקמנית וקטנונית. אני לא מאמינה שהוא סופר כל מצווה ומצווה וכל עבירה ועבירה. אני גם לא מקבלת את כל האבסודרים שתחום פסיקת ההלכה הגיע אליהם (ע"ע האיסור חיטוט באף בשבת). צר לי על הרבנים שנאלצים להתבזות במתן תשובה על שאלות הזויות כגון אלה, רק בגלל שדתיים רבים מפחדים לחשוב בשביל עצמם, וחושבים שאלוהים יעניש אותם על כך שעברו על תולדה של תולדה של תולדה של איזה אב מלאכה.

יש מידה רבה של חברתיות במצוות הדתיות. אני טוענת שדמותה של היהדות הדתית היום אינה נגזרת מההלכה אלא נגזרת מנורמות חברתיות. נורמה חברתית כזו רואה דתיה במכנסים בצורה חמורה יותר מאשר דתיה בלי כיסוי ראש. נורמה חברתית כזו רואה דתי בלי כיפה בצורה חמורה יותר מאשר דתי בלי ציצית. זאת למרות בשני המקרים שהצגתי התורה (אם אני לא טועה) רואה את ההפך הגמור. וזאת רק דוגמית.

כל עוד הילדים שלי היו קטנים יכולתי לשמור על עמימות בנוגע להשתייכותי החברתית ברגע שהם גדלו, נכנסו למוסדות חינוך, התחילו לרכוש (ולדרוש) חברים מהשכונה, היה עלי להחליט מהי השתייכותי החברתית. בעלי ואני החלטנו בצורה חד משמעית וללא שניה של היסוס כי אנו רוצים לחיות בחברה הדתית. כתוצאה מההחלטה הזו היה עלינו לקבל על עצמנו כמה קודים חברתיים / דתיים. נכון שיכולנו לחיות כאינדבידואליסטים בתוך החברה הדתית, אבל אני לא אוהבת אנשים שמסרבים לקבל קודים חברתיים של חברה שהם חיים בה. בעיני זאת התנהגות אנטי-סוציאלית מעצבנת שכל מטרתה היא להרים עצמך מעל האחרים ולחנך אותם לדרכך. ואם אתה חש שאתה צריך לחנך אחרים בחברה בה אתה נמצא, לא עדיף שתמצא חברה אחרת שתתאים לך יותר?

היה מעניין לגלות עד כמה נכון המשפט "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", מכיוון שכללים דתיים שקיבלנו על עצמנו בצורה מלאכותית וחברתית גרידא, הפכו פתאום לכללים אהובים וחשובים, ועם הזמן הוספנו לעצמנו עוד ועוד כללים, שבעקרון אי אימוצם לא היה מוביל ל"נידוי חברתי". לדוגמא, ויתרתי על מכנסיים בכאב, מתוך אילוץ חברתי, אבל על הארכת השרוולים והויתור על המחשוף החלטתי מיוזמתי, ללא כל אילוץ חברתי (חצי שרוול ומחשוף בדרגה מסויימת עדיין מקובלים בחברה הדתית), אלא מתוך תחושה פנימית של חוסר נעימות להסתובב עם יד חצי גלויה ומחשוף עמוק מדי.

רק לגבי כיסוי הראש התלבטתי עמוקות. כשהתחתנו היה לי ברור שאלך עם כיסוי ראש, אבל בעלי הטיל וטו. כיסוי ראש התחבר לו לסוג מסויים של דתיים, שהוא לא רצה להיות כמותם. בחלק מהזמן הלכתי עם כיסוי ראש בשבתות וחגים, אבל מתישהו גם זה ירד. 

העובדה ששני הילדים שלי לומדים בבי"ס תורני, סיפקה לי הרבה מצבים מביכים, שגרמו לי לתהות האם לא הגיע הזמן לוותר על ההתעקשות שלא ללכת עם כיסוי ראש. העובדה שבכל ביקור בבי"ס (גם אם הוא רק למטרות איסוף הילדים ממגרש החניה) שלפתי מתא הכפפות שבאוטו את כיסוי הראש, וחבשתי אותו למס' דקות, גרמה לי מבוכה רבה. העובדה שהורים של הילדים מביה"ס ראו אותי באסיפות הורים עם כיסוי ראש ואח"כ ברחוב בלי כיסוי ראש, גרמה גם היא מבוכה. מתישהו נמאס לי לשחק את משחק כיסוי הראש, והגעתי למסקנה שעל אף שחבישת כיסוי ראש אינה כלל חברתי שאי קיומו מוביל להקאה מהחברה הדתית, עדיין זה כלל חברתי חשוב מאוד, שעד שלא אקיים אותו לא אהיה באמת שייכת.

יום כיפור מתקרב, וזה היום הכי טוב בשנה לחזור בו בתשובה. זה יכול להיות תירוץ נפלא להחלטה להתחיל לחבוש כיסוי ראש. למרות שהצום הוא עוד יומיים, אני עדיין מתלבטת. רציתי להוציא הודעה נרגשת לכל החברות שלי ולבקש מהן להתייחס לשינוי כאילו כלום לא קרה, אבל אני עדיין לא בטוחה שאני מוכנה לעשות את השינוי הזה. זה לא שאני אוהבת את השיער שלי עד כדי כך (להיפך, אני די מתעבת אותו), אבל יש בהחלטה על חבישת כיסוי ראש ויתור הרבה יותר גדול מכל הויתורים שעשיתי עד עכשיו, יש בצעד הזה משהו הרבה יותר מפחיד מכל הצעדים שעשיתי עד עכשיו. אני לא ממש מצליחה לשים את האצבע על מה שמפריע לי לעשות את הצעד הזה בלב שלם, אבל זאת עובדה שקיבלתי על עצמי החלטה, שבינתיים אני לא כ"כ מסוגלת לבצע אותה.

גמר חתימה טובה לכולם, וצום קל לכל הצמים.

מכיוון שהעידכון האחרון בבלוג נעשה הרבה לפני רה"ש, לא הספקתי לאחל שנה טובה, אז אני מנצלת את ההזדמנות לאחל לכל קוראי הבלוג שנה טובה ונהדרת. שנה של בריאות והצלחה. שכל אחד מאיתנו יזכה במהלך השנה הזאת למימוש הפוטנציאל שלו (גנבתי לנטע את הברכה...) ולהגשמת משאלות ליבו.

רוח סתיו

אני מוכנה להשבע שבתוך ענן הלחות שישב על השכונה שלנו הבוקר, הצלחתי לחוש משב של סתיו. אבל גם בלי משב הרוח הזה ברור לי שהסתיו נמצא מעבר לפינה. איך אני יודעת? כי האסטמה של מס' 3 חזרה.

גם ה-1 בספטמבר חזר. בכל שנה, בסופו של אוגוסט, ישנם כמה רגעים בהם נראה שהוא לעולם לא יבוא, אבל אז הוא מגיע.

החופש השנה היה לי מאוד קשה. הייתי בטוחה שהתארגנתי מעולה, אבל בסופו של דבר הילדים ישבו יותר מדי בבית, עשו המון בלגן, וכילו את כל הכוחות שלי. לקראת סוף החופש הייתי מיואשת, מתוסכלת, קצרת רוח ומדוכאת. כמעט כל ערב מצאתי את עצמי בוהה בטלויזיה עם דמעות בעיניים.

כמובן, שכדי לשפר את הרגשתי, מיד נמצאו אותן אמהות שטרחו לספר לי כמה היה להן כיף ומושלם בחופש, וכמה הן לא רוצות שהחופש יגמר. מעניין אם הן היו חושבות ככה, אם הן לא היו מורות / עקרות בית. תראו לי אם עובדת אחת (ואני מתכוונת לכזו שעובדת במשרה מלאה) שנהנתה בחופש וחושבת שצריך להאריך אותו במקום לקצר.

האמת היא שמתחיל להמאס לי להאבק.

אני מגדירה עצמי כפמניסטית מתונה (או לכל הפחות, תומכת בשיוויון בין נשים וגברים במקום שבו שיוויון כזה אפשרי), אבל לאחרונה אני תוהה בשביל מה אני נאבקת.

עקרון השיוויון בין המינים מקובל באופן תיאורטי כמעט על כולם. היישום בפועל של העקרון הזה לא יתקיים לעולם. לנצח גברים ירוויחו יותר מנשים ויתקדמו יותר מהר מהן בעבודה. לנצח הנשים תהינה אחראיות על תפעול הבית וגידול הילדים. אז כן, אתם מכירים גבר שמתפקד כעקר בית בזמן שאשתו בונה קריירה, אבל הוא מיעוט, הוא יצור נדיר, פריק שואו שמוצג לראווה בשיחות סלון. לדעתי, הוא קורבן שהמין הגברי הקריב, רק על מנת להשתיק את כל הפמניסטיות, ולהסתיר את העובדה שבפועל הגברים עושים קריירה ועובדים בחוץ, בזמן שהנשים משלימות הכנסה ומחזיקות את הבית.

ומתישהו נמאס לי להאבק. נמאס לי לנסות להוכיח שאפשר גם, וגם וגם וגם (גם להחזיק בית מסודר, גם לעבוד במשרה מלאה, גם להיות מטופחת, גם לגדל ילדים נהדרים וגם לבשל ארוחות גורמה לשבת). אני מסתכלת סביבי ורואה כמה קל וכמה טוב לאלה שעובדות חצי משרה, לאלה שלקחו צעד אחורה, לאלה שיושבות בבית ומתרכזות רק בגידול הילדים. הן לא רצות עם הלשון בחוץ אחרי הזמן רק כדי לגלות ששוב איחרו. הן לא קצרות רוח כלפי הילדים. הן מחייכות כל הזמן ולא מסתובבות עם מבט עייף ואומלל כמו זה שיש לי על הפרצוף לאחרונה.

בא לי להתפטר. לשבת בבית. לעבוד באיזו משרה סוג ז' שמקסימום האחריות שהיא דורשת ממני זה לתייק את האות ב' אחרי האות א'. בא לי להשקיע יותר בדברים שחשובים לי באמת. ומה שחשוב לי באמת זה הילדים שלי, הבריאות שלי וחיי הזוגיות שלי. את כל אלה אני מפספסת לאחרונה בגלל עבודה, שגם ככה אף אחד לא מעריך אותי בה, ובשניה אחרי שאעזוב ישכחו איך קראו לי.

תמיד הסתלבטתי על כל חובבי שהאנטי שמזמרים השכם וערב כנגד המירוץ אחרי הזמן ובעד השקעה בדברים ובאנשים שאנחנו אוהבים, אבל לאט לאט המזמורים שלהם מתחילים לחלחל. לעזאזל, החיים קצרים. אני לא רוצה לגמור אותם עם התקף לב בגיל 40, ואני לא רוצה לגמור אותם כשכל מה שהילדים שלי זוכרים ממני זה שתמיד הייתי לחוצה בזמן ועצבנית. אני לא רוצה להשקיע במשהו שלא מחזיר לי חיבוק חמוד בחזרה.

בהחלט מרגישים שהסתיו כבר כאן. המלנכוליה וחשבון הנפש של אלול שוב נופלים עלי, רק שהפעם אני מרגישה שאני חייבת שינוי, הירהורים נוגים לא יספיקו כאן.

היום יומולדת ל... נו, איך קוראים לי?

אחד האירועים המוזרים ביותר שנכחתי בהם לאחרונה, היה מסיבת יומולדת לאדם שרק עכשיו אובחן כחולה אלצהיימר. מדובר בגבר צעיר יחסית (כלומר, צעיר במונחים של ההורים שלי...) שגופו עדיין חזק ובריא (שוב, יחסית לאנשים בשכבת הגיל של ההורים שלי), אבל המח שלו כבר התחיל לגווע. היה ברור לכל הנוכחים שיש סיכויים נהדרים שגם בשנה הבאה הוא יחגוג יומולדת, רק שלאף אחד אין מושג אם הוא יזכור עד אז איך קוראים לו ומיהם לעזאזל כל האנשים המוזרים שמכרכרים סביבו עם עוגה ונרות.

השאלה איתה התמודדו מארגני האירוע היתה: איך אנחנו אמורים לנהוג? האם להתעלם מהמחלה או להתעמת איתה. בעצם, במידה רבה, זאת השאלה שאיתה מתמודד כמעט כל אדם שחולה במחלה כרונית עם אופציה לסופנית. המשפחה הספציפית הזאת היא מסוג המשפחות המתעלמות. במשך זמן רב הם טמנו את הראש בחול, עד שהמציאות הכריחה אותם לפעול. אבל גם עכשיו, כשיש להם ביד אבחנה, הם לא עושים איתה כלום, ומעדיפים להמשיך בחייהם כרגיל. אולי בגלל זה הם התעקשו על חגיגת יום ההולדת המטופשת הזאת. חגיגה שבה כולם ניסו להראות שמחים, עליזים וחוגגים, אבל בעצם היו עסוקים בעיקר בללכת על קצות האצבעות.

רגע השיא של המסיבה (אם נתעלם לשניה מאותם רגעים נפלאים בהם כיתתי את רגלי לאורך קילומטרים של חוף ים, בנסיון נואש למצוא תא שירותים פתוח, כדי שמס' 1 תוכל להחזיר לטבע את כל הפופקורן שטחנה במהלך הנסיעה לשם) היה נאום שכתבה וקראה בתו של חתן היומולדת. נאום מרגש ומקסים, אבל נאום שמתאים יותר להלוויה מאשר למסיבת יומולדת.

בעיני, הרגע שבו אתה זוכה לשמוע את ההספדים עליך בעודך חי, הוא הרגע בו אתה מבין שהמספיד ויתר עליך. לא יודעת מה נורא יותר: ללכת בלי להספיק להפרד או להפרד מתוך ידיעה שמי שנפרד ממך כבר לא מאמין שתשרוד. אז נכון שיש רגעים בהם המוות ממש ניצב לידך רוקע רגל בחוסר סבלנות, וכדאי לנצל אותם כדי להפרד, אבל אדם שחוגג יומולדת 59 בבריאות תקינה יחסית לא מרגיש שהוא נמצא באחד מהרגעים האלה. זה היה מרגש מאוד, אבל מביך לאללה.

אלצהיימר היא מחלה איומה. אישית, אין לי מה לדאוג ממנה, כי רוב הסיכויים הם שבסופו של דבר אתפגר מסרטן, אבל לפעמים אני תוהה מה יקרה אם בכ"ז אנצח את הסטטיסטיקה ובמקום סרטן אחטוף אלצהיימר (האופטימיים יאמרו שאפשר גם לחטוף את שניהם). אני תוהה האם יהיה לי האומץ להתאבד בשניה שאקבל את האבחנה הסופית.

אלצהיימר היא מחלה איומה, אבל כר פורה לכ"כ הרבה בדיחות! מצד אחד, אני מרגישה מחוייבת לשמור על ארשת פנים רצינית ועצובה כשמדברים איתי על זה, אבל מצד שני מיליון בדיחות עולות לי לראש וקשה לי לסתום את הפה ולא לפלוט את כולן. קשה... קשה...

בנוגע להתמודדות בני משפחה צעירים עם מחלת האלצהיימר, אני ממליצה בחום על הספר "מאחורי דלתות חשוכות" של אילת סער. הגענו לספר הזה במקרה בספריה (הרבה לפני שהנושא היה בעל רלבנטיות עבורנו), והוא מאוד ריגש אותי ואת הילדים, וגם הסביר מאוד יפה ומאוד פשוט את המחלה.

אמא יותר טובה
"כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות אמא, אבל אמא יותר טובה ממך" ככה הצהירה מס' 1 באחד הימים.
"האם זה אומר שאני כזאת אמא גרועה?"
"לא, את לא אמא גרועה, אבל אפשר להיות אמא יותר טובה ממך"
 
התלבטתי אם לתת לה לחיות באשליות עד שתגדל, או להרוס לה כבר מעכשיו ולגלות לה שהיא ביקשה דבר שהוא בלתי אפשרי.
 
אני בטוחה שאני לא לבד בזה ושיש עוד אמהות שיום אחד מסתכלות במראה, ומגלות שמי שניבטת ממנה זאת אמא שלהן. אמהות שנשבעו שיעשו הכל אחרת, אבל ברגע אחד של חולשה גילו שהן בדיוק, אבל בדיוק, מתנהגות ומדברות כמו אמא שלהן.
ולא משנה כמה אני מודעת לעצמי, וכמה אני מודעת לטעויות שאמא שלי עשתה, בסופו של דבר יגיע רגע השבירה, שלאחריו אגלה שאני לא יותר טובה ממנה, שאני לא שונה ממנה, שאני בדיוק אמא שלי.
 
ואני יכולה אח"כ להתנהג כאילו כלום לא קרה, ובצביעות להמשיך למתוח עליה ביקורת, ולמנות בפניה שוב ושוב את כל הטעויות שלה, כשעמוק בפנים אני יודעת שאני בעצם מותחת את הביקורת על עצמי, ומונה את הטעויות שלי.
 
שמור   בטל