פוטנציאל מבוזבז

התחברות מחודשת לדת

בתקופה האחרונה אני מנסה להתחבר ל"אני הדתי" שלי. יש שיגדירו זאת התחזקות, אבל אני - שיראת שמים מעולם לא היתה הצד החזק שלי - מגדירה זאת כחבירה מחודשת לקהילה הדתית.

הסיבה לסוֹ קוֹלד "התחזקות" הזו היא כמובן אינטרסנטית: הבת שלי לומדת השנה בגן חובה, ובהעדר אופציות ממלכתיות דתיות ראויות בעירנו, אאלץ לשלוח אותה לבי"ס תורני. כדי שהילדה תתקבל לבי"ס תורני, עלי להפרד מהזהות הקונסרבטיבית שלי לטובת זהות דתית עד חרד"לית.

בתחילה חשבתי שמדובר במשימה פשוטה: להמיר את המכנסיים בחצאית, לשים כיסוי ראש ולומר ברוך השם בכל משפט. לתדהמתי התחוור לי שמדובר במשימה מורכבת ביותר שדורשת ממני לחפור עד יסודות הבית שלנו ולהקים אותם מחדש. גלישה בפורומים "דתיים" (קומונת אמהות דתיות ב"תפוז" ופורום הורות ומשפחה ב"כיפה") הבהירה לי שהמרחק ביני ובין קהל היעד של אותו בי"ס תורני שבו חשקה נפשי, רחוק עד מאוד.

אני מתקשה להחליט האם אני חיה באפיפות ובכהות חושים, כשאני בטוחה שיש המון דתיים כמוני, או שהם חיים באפיפות ובכהות חושים, כשהם בטוחים שכל הדתיים צריכים להיות כמוהם, אחרת הם לא רשאים להקרא "דתיים". דיונים על כיסוי ראש לא יצאו מנקודת התחלה של "האם ללכת עם שיער פזור מתחת לכיסוי או לאסוף אותו לגמרי", אלא מנקודת התחלה של: "האם אתן ישנות עם כיסוי הראש או לא". ומה שיותר הדהים אותי זה שאותן נשים שסיפרו שהן ישנות עם כיסוי ראש לא נתקלו בתגובה מופתעת שכוללת הרמת גבה, אלא בתגובה מעריצה סטייל: "הלוואי שגם בי היו כחות לישון עם כיסוי ראש", או תגובה חוששת סטייל: "האם מבחינה הילכתית צריך לישון עם כיסוי ראש?" דיונים על טבילה יצאו מנקודת הנחה שכולם שומרים בדקדקנות "שבעת נקיים" כולל גדרות של לא להעביר חפץ מאחד לשני וכיוצב'. דיונים על צניעות יצאו מנקודת הנחה שכולן הולכות עם חצאית, שרוולים ולא נגעו בגבר אחר למעט הבעל בימים בהם האישה מותרת לו. היו גם הודעות שמציגות חזית אחידה התומכת בהפרדה מוחלטת בין בנים ובנות בסניפי בני-עקיבא, הודעות שמעודדות בהתלהבות התחזקות דתית של משתתפת שהודיעה על הוצאת הטלויזיה מהבית, דיון ארוך ומיגע בשאלה: "האם לאחר לידת ילד אני חייבת לקבל היתר מרב לשימוש באמצעי מניעה?" ועוד. אני חשבתי שההבדל ביני לבינן מסתכם בזה שאני (לרוב) שוכחת לברך לפני ואחרי ארוחה, לא מתפללת והולכת (אמנם בצניעות אבל עם) מכנסיים וללא כיסוי ראש. מסתבר שהפער עמוק הרבה יותר.

עדיין לא ברור לי אם הם חיים בסרט או שאני היא זו שחיה בסרט. לא ברור לי איפה באמת נמצא רוב הציבור הדתי-לאומי (מכיוון שאני לא ממש לאומית, אולי עדיף לקרוא לציבור זה ציבור חושבי הכיפות הסרוגות?). האם אני החריג או שמא הם? האם אני עושה טעות בכך שאני שולחת את בתי לחינוך תורני, בהנחה שהפער בינה לבין חברותיה לכיתה כמעט ולא יורגש?

נכתב על ידי nina, 22/2/2005 08:16, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מהרהרת, חדשות המגזר
47 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מורטישה ב-7/3/2005 12:35

גברת עם סלים
"גברת עם סלים" - ככה אני ואחותי קראנו לה בימים ששתינו נסענו ביחד לעבודה באוטובוס. היא היתה עולה תחנה אחרי, עמוסת שקיות. מתיישבת על כסא אחד, ופורסת את שלל שקיותיה על הכסא השני. רוב הנסיעה היא היתה משוחחת עם נוסעות קבועות אחרות, כאילו היו חברות מימים ימימה, אבל מהאזנה לשיחות שלהן (בימים שאחותי לא באה לעבודה, ואני נותרתי גלמודה באוטובוס) הבנתי שכל ההיכרות שלהן מצטמצמת לנסיעה המשותפת באוטובוס.
לפעמים הייתי פוגשת בה באוטובוס של אחה"צ, בחזרה מהעבודה. ריחמתי עליה שהיא צריכה להסחב עם שלל השקיות באוטובוס פנימי נוסף, והצעתי לה טרמפ באוטו שהבעל השאיר לי בכניסה לעיר. במהלך הנסיעה בת ה-7 דק' היא היתה מנפחת לי את השכל בשלל סיפורים ושאלות. אני, שהנחמדות שלי נגמרה בעצם זה שהצעתי לה טרמפ, הייתי משיבה בתשובות לאקונית ובעיקר שותקת. שמתי לב שיש אנשים, שבמקום להבין את השתיקה כחוסר רצון להשתתף בשיחה, הם מפרשים אותה כמתן רשות להמשיך ולזבל לי בשכל. הם מדברים ואני הוגה בעולמות אחרים שיש בהם ים, שמש, כמה עצי קוקוס, ומשרת שרירי וחסון שמביא לי שתיה קרה בכל כמה דקות. מדי פעם אני זורקת איזה "אההה" פה ושם כדי לא להרדם לגמרי, אבל בפועל אני ממש לא חלק מהשיחה. המעניין הוא שתמיד בסופו של דו-שיח חרשים כזה, המדבר מודה לי על ההקשבה.
בקיצור....
ביום שישי הבעל הכריז על שביתה איטלקית, ואני נאלצתי למלא את מקומו וללכת לסופר. באומץ ובגבורה יצאתי כשבכיסי 100 ש"ח (מזל שהקופאית מכירה אותי, והסכימה לרשום לי בצד את ה-20 ש"ח הנוספים שעלתה לי הקניה, עד שאלך הביתה ואביא את הכסף החסר) ושמתי פעמי הסופרה. בעודי עומדת מול מדף החלב ובוחנת בשקידה את שלל המעדנים, התייצבה מולי גברת עם סלים. אמרתי היי לאקוני וחייכתי חיוך תמציתי, שמשמעו: אני נחמדה מתוך נימוס, אבל ממש אין לי זמן אליך. גברת עם סלים כנראה פיספסה את המסר, ומיד התקיפה בשאלות: "את עדיין גרה בשכונה?" כאילו דאאאאאא? שאני אגיע לסופר יקר כזה אם אני לא גרה בשכונה? "כן" השבתי (בלאקוניות, כמובן). "אני עוברת מכאן" היא אמרה "אה?" אמרתי והרמתי גבות. עשיתי זאת מתוך נימוס גרידא, אבל גברת עם סלים ניצלה את הפירצה כדי לספר לי את סיפור חייה.
אם יש משהו יותר מביך מלנהל שיחה עם אדם שמדבר בקולי קולות זה לעמוד בסופר ביום שישי בצהרים, כשחצי מהשכנים שלך עוברים בזריזות על פניך ונדים לך בראשם, וזה שמולך מדבר בקולי קולות על חייו האישיים כאילו אתם שניכם בחדר סגור ומבודד.
"התגרשתי" היא הפילה עלי את הפצצה, ובלי לעצור רגע לנשום סיפרה לי איך בעלה היה בפריז כמה ימים וחזר כולו משוגע. החליט באחת שהוא רוצה להתגרש. אח"כ היא גילתה שהוא כנראה תיכנן את זה זמן מה - הוא אגר מסמכים, העלים נכסים, קרא את היומן האישי שלה. בינתיים הבת שלה לקחה את הסיפור הזה ללב וחלתה באנורקסיה. רק אתמול היא יצאה מבי"ח. והשבת היא צריכה לבלות אצל האבא. ובלה, בלה, בלה, בלה... אני מנסה להיות אמפטית לסבל שלה, אבל גם לחתוך את השיחה מהר. הילדים מחכים שאביא ארוחת צהרים מהסופר, אני צריכה לסיים לנקות ולבשל לשבת ויום שישי בסה"כ קצר. היא מדברת על זה שהם צריכים למכור עכשיו את הדירה במסגרת חלוקת הנכסים, ואני תוהה אם זה יהיה מנומס לשאול אותה בכמה. בסוף ראיתי שזה לא נגמר ואמרתי לה: "אני מבינה שעברה עליך תקופה מאוד קשה. אני מאחלת לך המשך חיים יותר מוצלח" ניצלתי את הפאוזה שהיא עשתה כדי לומר לי תודה כדי לבצע ניד ראש אמפטי, חיוך פרידה ואופס ברחתי.
אח"כ בקופה היא שוב פגשה אותי. נעמדה מאחורי. "את יודעת דיברנו ואני לא זוכרת את השם שלך" היא אמרה. ואני תהיתי עד כמה בודד יכול להיות בן-אדם שהוא פורש את קורות חייו הפרטיים ביותר בסופר בפני אדם שהוא בכלל לא זוכר את שמו. "נינה" עניתי, אבל לא היה לי נעים לשאול אותה מה שמה. בשבילי היא תמיד תהיה "גברת עם סלים".שמור בטל

נכתב על ידי nina, 30/1/2005 07:40, בקטגוריות מהרהרת
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שלי ב-31/1/2005 15:09

ששש... אל תפריעו לי להדחיק
אנשים שאוהבים להדחיק - כמוני למשל - מתקשים להתמודד עם הזיקנה. היא מפריעה להם לעשות את מה שהם הכי אוהבים: להדחיק.
כשזה מגיע למוות מתאונות דרכים, פיגועים, מחלות - המדחיק תמיד יכול לומר: "לי זה לא יקרה", אבל כשזה מגיע לזיקנה, אפילו המדחיק המוצלח ביותר, לא יכול להתעלם מהעובדה שבצורה זו או אחרת חייו מתישהו יסתיימו, ואם זה לא יהיה בתאונת דרכים, פיגוע או מחלה, זה יהיה מזקנה.
הזיקנה מעמידה מראה לא נעימה מול פני המדחיק, ומעמתת אותו עם העובדה שבסופו של דבר לא הכל "יהיה בסדר".

ניסיתי לברוח מסבתא שלי. כבר שבועיים עברו מאז אבא שלי אמר לי שמצבה מדרדר, וכדאי שאקפוץ לבקר אותה. שבועיים בהם אני מתכננת ללכת לבקר, אבל תמיד צץ משהו אחר. ביום שישי התקשרתי לאחל לה "שבת שלום", והיא בכלל לא דיברה איתי, אלא רק גנחה מכאב. הבנתי שהגיע הזמן להפסיק לברוח, ואני חייבת לבקר אותה. קפצתי אליה במוצ"ש. היא לא זיהתה אותי. את אחותי (שמבקר אצלה כל שבוע) היא זיהתה. אותי לא. היא שכבה לה על הספה בסלון, מסרבת לאכול, נראית כמו שהיא נראתה כשיצאה מאושוויץ. מזכירה מאוד את ציור "הצעקה" של מונק. היא הביטה בי בשתי עיניים מופתעות שלמעשה שואלות: "מי את לעזאזל?". אמא שלי אומרת שאולי היא כן זיהתה אותי, והיא רק כועסת עלי שלא באתי לבקר אותה עד היום. גם אני חשבתי ככה, ובגלל זה לא הזדהתי לאחר שנכנסתי אליה הביתה.
ישבתי אצלה בסלון בערך חצי שעה, ואז שוב ברחתי.

בלילה לפני שהלכת לישון עלו בי תמונות של סבתא שלי - מלאה יותר, צעירה יותר, חזקה יותר, מכינה לי עוגיות שמרים טריות בכל יום שישי בבוקר, וקציצות עם פתיתים בשישי בצהרים. אני הייתי הנכדה האהובה עליה. אני איכזבתי ומאכזבת אותה. אני לא יכולה להתמודד עם הזיקנה שלה, כי היא מפריעה לי להדחיק.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 9/1/2005 07:56, בקטגוריות מהרהרת
24 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-2/2/2005 13:13

9 שנים...

9 שנים אנחנו ביחד. הזוגיות הפכה להיות שיגרה מתוקה, ואני עדיין לא בטוחה ב-100% שגם מחר אמצא אותך לידי. הפחד שיום אחד תקום ותעזוב תמיד נמצא אי שם בתת ההכרה. בכל מריבה הוא פורץ מהמחבוא ולופת לי את המחשבה כמו יד שלופתת חזק את הצוואר.
9 שנים עברו ובסה"כ אני מאושרת. זה לא שכל רגע ורגע איתך הוא גן-עדן. יש לנו הרגעים הקשים, ויש גם רגעים בהם אני שונאת אותך יותר מהכל (מדהים עד כמה דק הגבול בין אהבה עזה לשנאה יוקדת), אבל בסיכום הכללי טוב לי איתך.
זו לא אהבה שהתפתחה ממפץ גדול. זו אהבה שהתחילה מקטן. חיוך פה ושם. חיבה. ידידות. יציאה לבילוי רק כי אין משהו טוב אחר לעשות. לימוד משותף רק כי שאר החברות גרות רחוק. ופתאום משיכה ואהבה.
לפני כמה ימים שאלת אותי איך אני מסכמת 9 שנים. הבטתי בך במבט מלא עומק והשבתי: "אמממממ... ואיך אתה מסכם 9 שנים?" גרדת בראש ואמרת: "בדיוק כמוך".
אז הנה. ככה אני מסכמת 9 שנים. עכשיו תורך.

5 שנים...

5 שנים אני עובדת באותו מקום עבודה, ואני עדיין תוהה: איך אלוהים הצליח לקבץ למשרד אחד כ"כ הרבה פאקצות מטומטמות.
קשה לי עם אנשים טיפשים, ואני עובדת מאוד צמוד לשתיים כאלה.
אמנם נשבעתי בעבר לא לכתוב על מקום העבודה שלי ועל האנשים שעובדים איתי, אבל אחת מהן מורטת את עצבי בתקופה האחרונה בצורה כ"כ אינטנסיבית שאני חשה איך פוסט זועם בנושא הולך לו ומתרקם.

9 שנים...

ועדיין אין לי מושג מהי בדיוק "מורשת רבין". נניח שהחלטתי לחנך את ילדי לאור המורשת הזו. מה זה בדיוק דורש ממני?

נכתב על ידי nina, 28/10/2004 10:27, בקטגוריות מהרהרת, עובדת (?), רצח רבין
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שיר-דמע ב-7/11/2006 09:52

מעשה בפרימה בלרינה ובעקרת בית
אם הייתם מדריכים או חניכים בתנועת נוער כלשהי, אתם בטוח מכירים את הסיפור: שתי נשים שהיו חברות טובות בתיכון נפגשות אחרי שנים. את כל אחת לקחו החיים לכיוון אחר. האחת השקיעה בקרייה ונהייתה פרימה בלרינה, הטסה מעיר לעיר ברחבי העולם, וקוצרתתשואות אל מול אולמות מלאים. השניה עקרת בית בעל 4 (+/-) ילדים. היא גרה כל השנים באתה עיר. כל החיים שלה מסתובבים סביב הילדים. המפגש בין השתיים זורק כל אחת למחשבות על הבחירות שעשתה בחייה, והאם הן נכונות. הרקדנית מייחלת לחיים של עקרת הבית ועקרת הביתמפנטזת על החים של הרקדנית.

עשו על זה שיר פעם. לא זוכרת איך קוראים לו, רק זוכרת שהזמרת מתארת בו את חייה העשירים ומלאי המסיבות, והסוף היא מלחששת לחברתה שהילדים של החברה ובעלה הדהוי הם הדבר האמיתי, ואילו היא וחיי החברה העשירים שלה הם רק שקר (אל תספרו לאף אחד, אבל כששמעתי את השיר הזה במהלך ההריון האחרון שלי, התחלתי לדמוע כמו איזו רכיכה).

למה נזכרתי בסיפור הזה? בגלל ענבל. ענבל אוטוטו חוגגת יומולדת 39. היא רווקה. בלי ילדים. שוחחנו לא ממזמן והיא אמרה לי שהיא לא אוהבת את החיים שלה. "על מה את מדברת?" שאלתי אותה "יש לך חיים שאחרים היו מקנאים בהם". המון חברים, המון מסיבות, בתי קפה כל אחה"צ, ים בשבת, טיסות לחו"ל מתי שמתחשק, סופי שבוע ספונטניים, חופששששש וכסףףףף! "מה יש לי בחיים?" שאלה ענבל. "אין לי כלום. למה את חושבת שאני מבלה אחה"צ בבתי קפה? כדי שלא אצטרך לחזור לבית ריק. אני רוצה לחזור לבית שמישהו מחכה לי בו. אני רוצה לרוץ מהעבודה בסוף היום ולמהר להוציא ילדים מהגן. נמאס לי ממסיבות. נמאס לי מחברים. אני רוצה לבלות לבד עם משפחה משלי".
הדברים שלה צבטו לי את הלב. גם בגלל הכנות שבה נאמרו, וגם בגלל שהם גרמו לי להבין שהיא בעצם רוצה את החיים שלי. יש לי את כל מה שהיא רוצה, ואני לא מעריכה את זה מספיק. אני עסוקה בעייפות שלי, וברצון שלי לחופש, ואני לא שמה לב לזה שאני חיה חלום של אנשים אחרים.

האם נועדנו תמיד לרודף אחרי האושר, מבלי לשים לב שהשגנו אותו? האם נועדנו תמיד לרצות חיים של מישהו אחר מבלי לשים לב שהחיים שלנו טובים דיים?
האם יש אושר מוחלט או שהאושר טמון במה שיש למישהו אחר (ולכן גם אם נשיג בעתיד את מה שאנחנו חושבים היום שיעשה אותנו מאושרים, בסופו של דבר לא נהיה מאושרים לעולם)?

התעכבתי בעבודה יותר מהרגיל היום. הבעל היה צריך להוציא את הילדים ממסגרות הצהרים שלהם, לקחת את מס' 1 לפזיו' ולשמור עליהם עד שאחזור.
א-הא! הנקמה המתוקה (חשבתי לעצמי) עכשיו הוא יבין מה עובר עלי כל אחה"צ, כמה קשה לטפל ב-3 ילדים, להענות לכל הצרכים והדרישות שלהם, לשמור על שפיות ועל בית מסודר.
חזרתי לקראת 19:00. הבית היה מסודר. שקט. הילדים אחרי אמבטיה. הבעל רגוע. "ממש לא נורא" הוא אומר לי. "הם היו מקסימים".
אההההההההההה?
האם מדובר בקונספירציה שהילדים רקמו מאחורי גבי, או אולי העובדה שמס' 2 (AKA: הבלאגניסט הגדול) חולה גרמה לאחה"צ להיות כזה רגוע? בכל מקרה הבעל לא למד שום לקח, ואני יצאתי טמבלית שסתם מקטרת.

נכתב על ידי nina, 21/10/2004 21:15, בקטגוריות מהרהרת, מקטרת
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של תראזימאכוס ב-29/10/2004 08:57

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.