פוטנציאל מבוזבז

בדידות, אסרטיביות וסתם קיטורים.
עד לאן מגיעה בדידות של אדם?
למעשה כל מי שגולש באינטרנט (שלא למטרות עבודה) הוא אדם בודד במובן מסויים. גם כתיבת בלוגים או כתיבה בפורומים המיועדים לתמיכה היא ביטוי לבדידות.
אני לדוגמא - בסה"כ אני לא אדם בודד. יש לי את בעלי והילדים ויש את המשפחה המורחבת. יש לי גם 2-3 חברות. אבל בסופו של יום כשאני ממש רוצה לספר משהו למישהו אני לא מסתפקת רק בטלפון לבעלי (שלרוב עסוק), לאמא שלי (שעסוקה כרגע בעיקר בבירוקרטיה שנוגעת לרכישת בית), לאחותי (שצריכה תמיד לצרוח על הילדים שלה תוך כדי השיחה איתי), לחמותי (שמתעניינת רק בהריון ובנכדים) ולשתי החברות (שלרוב עסוקות באמבטיות של הילדים או בהשכבתם לישון). אני רוצה לדווח לעוד. ואם קרה משהו מאוד חשוב בזמן שאני בעבודה, אז רשימת האנשים שאני יכולה לשתף אותם בחוויותי מצומצמת עוד יותר - את הקולגות לעבודה אני לא מוכנה לשתף בכלום (עדיף שידעו מה שפחות על חיי האישיים), ורוב מכרי אינם זמינים בשעות אלה. כך יוצא שאפילו אני - אדם לא בודד בעליל - מוצאת את עצמי נגררת לאינטרנט ומשתפת שורה של זרים גמורים בפכים מרגשים מחיי.
מה יעשה אדם שאין לו גם את זה? אדם שמסיבה כלשהי לא מוצא את עצמו בחברה הוירטואלית? ירים טלפון לחברה עתיקה מתקופת התיכון ויטחן לה בשכל. אז נכון שבילינו 4 שנים נהדרות בתנאי פנימיה, ונכון שחלקנו במשך מספר חודשים חדר, אבל מאז עברו 12 שנים. השתניתי. גדלתי. פיתחתי תחומי עניין חדשים. יש לי חברים חדשים. יש לי חיים חדשים. אין לי על מה לדבר איתך.
כמה בודד צריך להיות אדם כדי להתקשר אל אדם שממנו הוא היה מנותק במשך 12 שנה ולספר לו פנינה של הבן? כמה כהת חושים יכולה להיות זו שאליה מתקשרים כדי לנתק את השיחה לאחר 2 דקות בטענה שיש לה עומס של עבודה.
אני מודה שקשה לי עם שיחות טלפון. ועוד יותר קשה לי עם סמול טוקס. בעוד שבשיחה אישית תמיד אני יכולה לתקוע פרצוף חביב כשיש שתיקה. בשיחת טלפון חייבים למלא את השתיקה בתוכן. בעוד שבמייל אני יכולה לשלוח שלל (-: ו - }{ לאדם שהוא חצי זר עבורי, בשיחת טלפון אני צריכה להיות אמיתית יותר. אי-אפשר לדפוק בוסה בטלפון בתגובה על סיפור מרגש ואי-אפשר לזייף צחוק כשהבדיחה או החכמה של הבן אינה מצחיקה.
אז אולי אני באמת כהת רגש, ואולי סתם פולניה קרה. קשה לי לנהל סמול טוק עם מישהי שאין לי שומדבר משותף איתה למעט העובדה שלפני 12 שנה למדנו יחד בתיכון. אני מרחמת עליה, אבל מודה שלא ממש ברור לי מה אני אמורה לעשות כשהיא מתקשרת.

שמתי לב שחוסר נוחות גופנית גורם לי להיות אסרטיבית יותר. ההריון הזה מוציא ממני את כל הביצ'יות שתמיד היתה בי, אבל היתה שמורה בעיקר לדיאלוגים שנונים וסודים עמוק בתוך המח שלי (דיאלוגים שידועים גם בכינוי: "הייתי צריכה לומר לו..."). פתאום אני מרשה לעצמי להתעצבן, להתלונן כשלא מוצא חן, לדעת איך לדרוש דברים מאנשים, לדעת איך לעמוד על שלי. זה פן חדש באישיות שלי שלמען האמת די מוצא חן בעיני.

הפן החדש הזה לא עזר לי הרבה להתחמק ממטלה שהבוס החליט להלביש עלי דווקא לקראת סופו של ההריון, ודווקא בשלבים בהם ההריון שלי נכנס לאזור המסוכן.
בעוד כשלושה שבועות אאלץ לתזז את ישבני העגלגל ובטני הענקית (או ההפך) פעם בשבוע לאורך חצי ארץ. הבוס שולח אותי לטפל בפרוייקט שמרחיק אותי מכיסאי הנח שבת"א עד לאי-שם בצפון. אני עדיין מקווה שאיזו שמירת הריון תיפול עלי ותציל אותי מהעונש הזה, אבל בינתיים רוע הגזרה מרחף מעלי ומצחקק באכזריות.

נכתב על ידי nina, 8/12/2003 12:26, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, עובדת (?), מקטרת
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-15/12/2003 14:42

על זכרון ו- PR
אפשר לומר הכל על היהדות, אבל דבר אחד בטוח: היהדות יודעת איך לעשות יחסי ציבור.
קחו את ל"ג בעומר לדוגמא. מרד כושל שבמבט לאחור גרם יותר נזק מתועלת, אבל מאות שנים אח"כ כולם יודעים שבר-כוכבא היה אחלה גבר, ושלפני הטלפונים הסלולרים היו מעבירים הודעות באמצעות מדורות.
וחנוכה? ניצחון קטן שלא מנע את החורבן שהגיע מספר שנים אח"כ, אבל כולם יודעים שיהודה המכבי הוא אחלה גבר ושהיוונים לבשו חצאיות, מטאטא על הראש וסנדלים עם שרוכים ארוכים.
מי היה שומע על גדליה בן אחיקם אילמלא הצום שקראו על שמו?
מי היה זוכר את המצור על ירושלים העתיקה אילמלא שלל הצומות שנקשרו אליו ואילמלא מגילת איכה?

השואה הציבה אתגר ליהדות החדשה: איך לזכור ולא לשכוח? איך לשמר את הזכרון גם לאחר שאחרון ניצולי השואה ילך לעולמו בדרך טבעית? הדתיים הלכו על השיטה הישנה והטובה וחיברו את צום י' בטבת עם זכרון השואה. הציונות החילונית העדיפה להצמד לאתוס הגבורה. הצמידה את יום השואה ליום הזכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות וגם שמה איזו צפירה באמצע - כדי שיהיה מרשים.

לאחר רצח רבין עלתה שוב השאלה: איך לזכור ולא לשכוח. הזעזוע ביום הזכרון הראשון היה עמוק. שלל דיונים על מהותו של רצח פוליטי והקרע בעם מילאו את החברה הישראלית ואת התקשורת, אבל ברבות השנים הזכרון מתמסמס. ומה יקרה לאחר שהאחרון שהכיר אישית את רבין ילך לעולמו (בדרך טבעית)? האם ישאר משהו מיום הזכרון הזה?
הדתים אגב הציעו (בלשון רפה) לאחד את יום הזכרון לרצח רבין עם צום גדליה (רצח פוליטי VS. רצח פוליטי), אבל החילונים דחו בזעם כל חיבור של הרצח לדת (למעט הפנית אצבע מאשימה). לדעתי, הם טעו. אבל רק השנים יאמרו את מי זוכרים יותר - את גדליה בן אחיקם או את רבין.

וכדי לחזק את טענתי בראש פורום טלויזיה ומדיה של ווי-נט מופיע הציטוט ההורס הבא:
"כשהיינו משחקים מחבואים הייתי מתחבא מאחורי הפסל שלו. זה היה נותן לי תקווה".
(תלמיד כיתה ג' 2, בי"ס יצחק רבין, שוהם. בכתבה בגל"צ לרגל יום הזיכרון לרבין).

אני בכל מקרה מרכינה ראש לזכרו.שמור בטל

נכתב על ידי nina, 6/11/2003 14:40, בקטגוריות מהרהרת, רצח רבין
11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לילית ב-2/12/2003 03:49

אני מביעה מחאה חברתית
ש: "לֶמה אתה הכי מתגעגע?" מראיין חדשות 10 שואל את אחד מהילדים במאהל האמהות החד- הוריות בירושלים).
ת: "לסוני פלייסטיישן שלי" (משיב הילד בתמימות).
הנה morcarmon זה מה שמפריע לי במאבק של ויקי כנפו.
אני יודעת שיש בזה התנשאות, אבל כשמישהו צועק: "אין לי כסף. תתנו לי", אני שואלת: "אין בעיה אדוני. מהי התוכנית העיסקית שלך? בוא נראה את התקציב אל מול ההוצאות".
כשמישהו מבקש ממני לשלוח יד לכיס ולממן אותו, אני מרשה לעצמי להיות גסת רוח, ולבדוק מה אני מממנת. האם את הלחם שלו, או שמא את השמנת.
עופרניקוס דן בעבר בנושא דומה כאשר תהה כיצד למובטל שמתקשה לגמור את החודש יש כסף לסיגריות.
אצל אליאנה (בתגובות) התפתח דיון בנושא מכיוון אחר: האם עלי לתרום לכל פושט יד, או שמא מותר לי לסנן ולהחליט למי לתרום.

אני אישית נוטה להתייחס למאבקים חברתיים בציניות מסויימת. יש למאבקים האלה נטיה להסתיים בקול ענות חלושה. בסוף תמיד נמצא הפתרון שמסייע לשני הצדדים לרדת מהעץ עליו טיפסו מבלי לפתור את הבעיה לגופה. המצוקה כמובן שבה ועולה על פני השטח לאחר חודשיים בדיוק. מישהו יכול להצביע על ההישג הגדול שהשיגו הנכים בשביתתם? היום רובם מודים שהמאבק נכשל.
ההימור שלי: בספטמבר יהפוך מאהל החד-הוריות להערה היסטורית. לאותם ילדים יהיה לפחות סבבה של חיבור בנושא: "מה עשיתי בחופש הגדול" (עמדתי והחזקתי מגפון ליד פיה של אמא, כדי שכל עמישראל ישמע אותה צועקת בפריים טיים מילים גסות).

וקצת באותו ענין (ובאיחור היסטרי) - היתה כאן איזו התלהבות תקשורתית מהמהלך של כמה חדים (גברים ונשים הנושאים לבד בעול אחזקת המשפחה), שנכנסו לסופר וגנבו מכל הבא ליד.
שוב, יכול להיות שהיצור הקפיטליסטי הקטן שבי מדבר, אבל גניבה זו גניבה זו גניבה. נכון שעל גניבת כיכר לחם לא צריך להנתן אותו עונש כמו שניתן על גניבת 25 מיליון ש"ח, אבל להפוך גנב לגיבור? להפוך את אקט הגניבה לאקט ראוי להערצה?
רבותי וגבירותי הגנבים - לא דפקתם את הממשלה וגם לא את חברת עלית-שטראוס. דפקתם את מנהל הסופר האומלל שמימן את הגחמה התקשורתית שלכם מכיסו. מקווה שנהניתם מהמילקי.

במהלך שיטוטי באינטרנט הגעתי לאתרה של שרית פרקול ושם מצאתי ראיון הזוי עם בעלת הבלוג "האקווריום".
לא רוצה להשמע נעלבת, או משהו, אבל ראבק, מה אני? עז??? אני נמצאת פה כבר למעלה משנה ויש אפילו 5 אנשים שקוראים אותי קבוע. מה בדיוק אמור להביע הציטוט הבא:

"ש: מי הם באמת הסלבריטיז של ישרא? הדוגמניות, השחקנים, הפוליטיקאים והכדורגלנים של הזירה?
ת: יש את נורית שהיתה צ'פי בעבר, היא מהמסתובבים (רואים את התגובות שלה בכל בלוג) יש את הקליקה של עומר, גולדפיש ופלסטיק, כולל הנספחים - החצילה, בננה בפיג'מה, וכל החברים שלהם. אסטרו ובסדר הן בחזקת קליקת הגותיות, אני חושבת, הן ועוד כמה. מאליס אין צ'יינס, מובילה חברתית. השרמוטה עם הסטנדרטים, חתולה שחורה - לא יודעת בדיוק לאיזו קטגוריה לשייך אותן אבל גם הן ידועות בציבור. מהוותיקים יותר יש את טיני (טינאייג'ר) נוי-נוי (וירטואל קרמבו). הנערה בג'ינס, ראנצ'וק, וכמובן הבלוגריות מעבר לים - פינוקי, פידי, קים.
...
ש: אקווה, אז מי הרווק המבוקש של הזירה?
ת:ארז-ברז. אין עליו, הוא המלך. אריקון זה 'לזקנים'. קחי בחשבון שרוב האוכלוסיה הפעילה בישרא לא עוברת את גיל ה-25 בערך".

כ"כ הרבה תהיות. כ"כ מעט זמן וכסף לפסיכולוג טוב כדי לפתור אותן.

ועדכונון אחרון: שבוע 7 + כמה ימים. נצפה דופק.
חוצמזה בחילות, עיפות, חצקונים, הורמונים סוערים - סטנדרטי.

נכתב על ידי nina, 16/7/2003 14:08, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, חלק מהבלוגספירה
56 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-11/8/2003 19:21

מה קרה? קצת קשה, אז מקטרים?

בשבת התפרסמה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות כתבה על רביד משה שבגיל 5 קיבלה זריקת הרדמה אצל רופא שיניים, שבעקבותיה נותרה מוגבלת עם הפרעות נוירולוגיות (פרטי המקרה כאן לא הצלחתי למצוא קישור לכתבה עצמה).
הכתבה מתארת איך ההורים של רביד (שהיום היא כבר בחורה מבוגרת לאחר שירות צבאי) נאבקו לאורך כל הדרך לגדל את הילדה כילדה רגילה במסגרת רגילה, ולא כילדה נכה בחינוך מיוחד. מצד שני רביד מתארת את הקשיים החברתיים שהיו לה במסגרת הרגילה. את חוסר הרצון של החברה ה"רגילה" (וסליחה על שימוש במילים שאינן PC בפוסט זה. אין לי סבלנות לזה) לקבל אליה ילדה נכה. היא תארה איך היא היתה הולכת וצולעת ברחובות צדדים, כדי לא להתקל באנשים והלב שלי נשבר.
לבת שלי יש נכות קלה, ואנחנו נאבקים על שילובה במסגרת רגילה. היא לא בילתה יום אחד מחייה במסגרת של ילדים נכים. חברה של ילדים נכים ממש לא מוכרת לה. רוב האנשים רואים בזה יתרון עצום - איזה יופי הילדה משתלבת בחברה רגילה. כך היא תוכל כבוגרת להיות חלק מהחברה. אני, האמת, רואה בזה המון חסרונות. הבת שלי, במקום ראש לשועלים היא זנב לאריות. בראית העולם הקטנה שלה היא הילדה היחידה בעולם עם פגם פיזי. היא לא מכירה עוד ילדים שצולעים, שיש להם סדים, שלא מצליחים לרוץ, לקפוץ, לטפס. רק היא. כל מי שסביבה מושלם פיזית. רק היא לא. מה זה בדיוק אמור לעשות לבטחון העצמי שלה?
יש משהו מרגיע במסגרת של חינוך מיוחד. את מכניסה את הבת שלך למסגרת שבה כולם דפוקים כמוה. המסגרת מתאימה את עצמה לילד. היא צריכה מתיחות? יש מישהו במסגרת שדואג לזה. היא צריכה כסא מיוחד, המסגרת דואגת לזה. היא צריכה הסעה, המסגרת דואגת לזה. את רושמת את הילדה בתחילה השנה, ושקטה כל השנה. אני כל השנה צריכה לרוץ אחרי הזכויות שלנו, ואחרי הנוחות של הבת שלי. יוצאים לטיול? אני צריכה להזכיר לגננת להיות צמודה לילדה כי היא מתקשה לעלות ולרדת באוטובוס. רוקדים במסיבת סוף השנה? אני צריכה לעמוד בצד ולוודא שאף אחד לא דוחף בטעות את הבת שלי, כדי שהיא לא תפול. אני צריכה לבדוק בתחילת כל שנה את הציוד כדי לוודא שהוא מתאים לבת שלי. אני צריכה לשבור את הראש אם הילדה צריכה סייעת או לא. אני צריכה לשבור את הראש אם הילדה תוכל ללכת ברגל 10 דקות, או שהיא צריכה הסעה.

האמת היא שהדאגה העיקרית שלי היתה ההשתלבות החברתית של הבת שלי. תבינו, הבת שלי יפיפיה. אולי יום אחד כשאתגבר על היכולות הטכניות האומללות שאני מגלה ברשת, אני אצרף תמונה שלה. יש לה שיער ברבי צהוב ועיני תכלת. היא מאוד aimable. אבל היא גם צולעת עם סדים.
מלמדים אותנו שילדים אכזרים. והחשש שמלווה אותי מהיום בו נודע לי על הנכות שלה הוא מסיטואציה בה חבורת ילדים עומדת וצוחקת על הילדה, והיא עומדת בוכיה. משיחות שערכתי באינטרנט עם בני נוער נכים ששולבו בחברה רגילה, דווקא יצאתי מעודדת. רובם ככולם סיפרו על השתלבות תקינה, מבלי הצקות, התעללויות ושאר מרעין בישין. גם מהמעט שראיתי אצל הבת שלי עושה רושם שהיא יודעת להשתלב יפה.
ואז באה הכתבה בשבת וקרעה לי את הלב. ניפצה לי את כל אשלית ה"יהיה בסדר" שבניתי לעצמי.

לפעמים אני מסתכלת עליה כשהיא צוחקת ומשתוללת עם אחיה או עם הבני-דודים בחצר, ותוהה מה היה יוצא ממנה לו היא היתה נולדת בזמן. כל העולם היה יכול להיות פתוח בפני הילדה הזו. היא היתה יכולה לגעת בשמים מבלי להתאמץ בכלל.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 6/7/2003 14:59, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, cp
26 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אלעד ב-18/1/2007 11:26

מה אכל השופט לארוחת בוקר?

אי שם בערבות שנה ג' בפקולטה למשפטים ניסה מרצה משועמם להרביץ בנו קצת את הצד הפילוסופי של לימודי המשפט. הקורס הכי לא פרקטי בפקולטה למשפטים: תורת המשפט. (העובדה שזה היה הקורס היחיד בפקולטה למשפטים בו לא בהיתי בטמטום באוויר, היתה אמורה לרמוז לי כבר אז כי מקצוע עריכת הדין ממש לא מתאים לי, וכי עלי לדבוק במקצועות הומניים ולא פרקטים בעליל).

מסתבר כי ישנן מספר גישות לאופן בו ניתן לפרש את החוק. 2 הגישות העיקרית הן הגישה הפוזטיביסטית וגישת המשפט הטבעי.
בצורה תמציתית ביותר אפשר לומר כי הפוזטיביסטים מעמידים את החוק מעל הכל. מבחינתם כל כלל שראוי לאכוף אותו נחקק, וכלל שלא נחקק לא צריך להתחשב בו. החוק הכתוב הוא מעל חוקי מוסר (שלא נחקקו).
גישת המשפט הטבעי מכירה בקיומם של כללי מוסר טבעיים (מובנים מאליהם). אני לא חושבת שיהיה מדוייק לומר כי הם מכירים בעליונותם של כללי מוסר אלה על החוק הכתוב, אבל הם בהחלט סבורים כי השופט צריך להתחשב באותם כללי מוסר בבואו לפרש את החוק הקר והיבש.

בעוד דורות של פיסולוספים אירופאים התלבטו בדרך הפילוסופית הנכונה לפיה צריכה לנהוג מערכת המשפט, באו האמריקאים ואמרו "בלה... בלה... בלה...".לא מענין אותנו איך המשפט אמור להראות, לא מעניינת אותנו הראיה הפילוסופית של המשפט, מה שמעניין אותנו זו המציאות: איך המשפט נראה בפועל. עו"ד טוב, לדעת הריאליסטים האמריקאים, הוא לא זה שידע לפרש נכון את החוק, אלא זה שידע לנבא כיצד השופט שידון בתיק יפרש את החוק.

אני לא זוכרת אם זו היתה בדיחה של המרצה או אמת לאמיתה, אבל היה אמריקאי אחד שבנה תיאוריה פילוסופית-פרשנית שלמה המבוססת על ארוחת הבוקר שהשופט אכל. ע"פ גישה זו (המשתייכת לזרם הריאליסטי) הדרך בה יפרש השופט את החוק תלויה בארוחת הבוקר שהוא אכל באותו יום, במריבה האחרונה שלו עם אשתו/הילדים, בפקקים בהם הוא נתקל בדרך לעבודה - בקיצור: במצב רוחו.

מהמעט שיצא לי לראות בתקופה בה עסקתי בעריכת דין, זו הגישה הרווחת בקרב שופטי א"י. השופטים פה בארץ מפרשים את החוק ופוסקים את פסקיהם בעיקר ע"פ תחושות בטן. פוזטיביזם? משפט טבעי? פרשנות לוגית או ערכית של החוק? את זה תשאירו לבית המשפט העליון. לנו יש 100 תיקים לשמוע עד שעה 16:00, ואח"כ לכתוב לפחות 3 פסקי דין.

אולי יש כאן קורא או שניים שזוכרים כי בתחילת השנה הבן שלי נכח 5 ימים במעון, ומיד הוצא משם והועבר למשפחתון. החלטנו להתנגד לדרישת המעון לשלם להם תשלום מלא עבור כל חודש ספטמבר. הגשנו תביעה משפטית לבית משפט לתביעות קטנות כנגד הנהלת במעון, ובתביעה טענו טענות משפטיות שונות כנגד החוזה עליו חתמנו עם הנהלת המעון.
לאחר ¾ שנה סוף סוף הגיע זמנה של תביעתנו להתברר.
כנראה שהשופט לא אכל טוב אותו בוקר (או ניחוש קצת יותר הגיוני: לא עשה סקס כבר מס' שבועות). הטיעונים המשפטיים (הצודקים) שלנו בכלל לא עניינו אותו. עניין אותו רק להעיף את התיק מעל פניו במהירות האפשרית.
עוד בטרם פתחנו את הפה הוא הציע לנו למחוק את התביעה כדי שלא נחוייב בהוצאות. הוא נתן לנו להשמיע את גרסתנו תוך הבעת זילזול בכל משפט שיצא לנו מהפה. בסיום הדיון הוא הבטיח פס"ד בכתב כדי שנוכל (וכאן הוא הביט בי ובבעלי באריכות) לערער.

השופט בן-זונה! והצדק עיוור. ותחשבו על זה בפעם הבא שכתרוצו להגיש תביעה נגד מישהו.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 18/5/2003 12:31, בקטגוריות נינה מדגמנת אג, מהרהרת, מקטרת, מביעה עמדה חברתית
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-19/5/2003 12:57

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.