פוטנציאל מבוזבז

היה פיצוץ (יום העצמאות חלק א')
מחקרים מראים שמרבית הישראלים סובלים כיום מתסמונת פוסט טראומטית. גם כאלה שלא חוו פיגוע על בשרם (דבר שמזכיר לי מחקר מענין אחר שקראתי עליו, לפיו אמהות שהילדים שלהם היו בפיגוע סבלו מתסמונת פוסט טראומטית יותר חמורה מאשר אנשים שחוו על בשרם את אותו פיגוע עצמו).
לי אין מושג על מה המחקרים אלה מדברים. הייתי אתמול בחגיגות יום העצמאות בעירי, ולא חוויתי שום תופעה של תסמונת פוסט טראומטית. אז נכון שכל אדם שני עם עור פנים כהה וזיפים נראה לי כמו מחבל בפוטנציה, ונכון שסבלתי מסחרחורת קלה כאשר ראיתי את כל המוני האנשים שגדשו את הרחוב, ונכון שציינתי בפני אח שלי כי פיצוץ בלב הרחוב היה גורם לכזה מספר הרוגים ש"חבל על הזמן", ונכון שלמשמע קולות הפיצוץ של הזיקוקים הרגשתי כאילו אני נמצאת בליבו של שדה קרב (הם אפילו שמו זיקוקים ששורקים כמו פגזים), אבל הבן שלי פחד מהזיקוקים הרבה יותר ממני.

אני חייבת לציין לשבח את העיריה במקום מגורי שהוציאה כ"כ הרבה כסף על זיקוקים רק כדי לירות אותם ברחוב שכולו מכוסה בעצים. היתה פיסת שמים קטנה במרכז הרחוב שממנה אפשר היה לראות את הזיקוקים, ואליה התרכזו כל הנוכחים. גם אני מצאתי ריבוע אספלט כדי לעמוד עליו מתחת לפיסת שמים זו, אבל עמוד חשמל ועץ ברוש קצת הסתירו לי. הבת שלי - שישבה על כתפי - ראתה דווקא מצויין.
(הערת אגב: 17 קילו על הכתפיים במשך 10 דקות גורמים גם גורמים לגב תפוס).
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 8/5/2003 08:27, בקטגוריות מקטרת, יום העצמאות, מהרהרת
6 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/5/2003 07:32

זר מרגניות
אתמול לא היה מה לראות בטלויזיה, ולכן נכנסתי למיטה כבר בשעה 21:00. היום באופן נדיר, קסום ומכושף אני בכלל לא עיפה. מוזר לי לשבת בשעה 8:00 בבוקר אל מול המחשב ולא לנקר.

ודווקא עכשיו כשהמח שלי בהיר מתמיד, תוכנת המחשב שאיתה אני עובדת התפגרה, ואני מושבתת מאונס (מחר אני אשבות מבחירה).

מאז שהפכתי לאמא הרגישות שלי ליום השואה גדלה. סרטים כמו "בחירתה של סופי" (ששודר אתמול ב- YES 3) ממש לא נתפסים בעיני. המחשבה: "מה הייתי עושה לו הייתי במקומה?" לא נותנת לי מנוח. אז אני מעדיפה לא לראות טלויזיה ביום השואה.
הבריחה מהטלויזיה התחזקה בעקבות מעשי הטרור בשנתיים האחרונות. היכולת שלי לקלוט סיפורי זוועה מוצתה. לא יכולה יותר לשמוע על יתומים ועל שכול, ולכן אני מעדיפה להדחיק. ללכת לישון בשעה 21:00 ולחכות עד שערוץ הופ יחזור לשדר.

מצד שני ברדיו יש אחלה מוזיקה.
פעם לא היו כ"כ הרבה שירים שקטים, ובמשך כל יום השואה קול ישראל היו משמיעים לופ אינסופי של "כמו צמח בר", "שריפה אחים שריפה", "שיר הפרטיזנים", "בעאלז מיין שטייטאלע בעאלז" והשיר הזה עם הרבי שמלמד את תלמידיו א-ב.
אח"כ הגיע יהודה פוליקר עם "אפר ואבק".
ואח"כ הגיעו כל הפיגועים, והסטנדרטים החדשים שהם הכניסו לתוכניות אבל ברדיו.

עופרניקוס תוהה (בעקבות מיכל) מדוע יום הזכרון לחללי צה"ל ושות' מקבל יותר תשומת לב מיום השואה והגבורה.
התשובה שלי לשאלה הזו באה מכיוון קצת שונה.
אתמול ניסיתי להסביר לבת שלי (בת 4) מהי השואה. מעולם לא הבנתי איך אפשר להסביר זוועה כזו לילד, אבל בכל זאת חשתי צורך לנסות.
פתאום מצאתי עצמי מסבירה את השואה לבת שלי במונחים של סיפור יציאת מצרים (היה איש רע - כמו פרעה, שרצה להשמיד את היהודים. הוא שם אותם במחנות - כמו שהיהודים היו במצרים בבמגורי עבדים, והעביד אותם בפרך. את החלשים הוא הרג - כמו שפרעה הרג את מי שלא יכול לעבוד...).
ואז חשבתי - למה את יום הזכרון לעבדות מצרים אנחנו חוגגים ביום חג עליז ושמח - יש בדיחות, עושים הצגות, דופקים ארוחה משפחתית - ולא מציינים אותו כיום אבל? הרי התוצאה הסופית של שני האסונות זהה (היהודים נחלצו והקימו לעצם בית בארץ ישראל). האם זה מכיוון שלשואה מחובר מספר (6 מיליון) בעוד שלגבי מצרים אין לנו מושג כמה יהודים נרצחו? או שאולי הזמן מכהה את הכאב?
זו בעצם גם התשובה שלי לגבי ההבדל בין יום השואה ליום הזכרון.
כל אחד מאיתנו מכיר לפחות משפחה שכולה אחד. לפחות חייל אחד שנהרג או חבר אחד שנרצח בפיגוע טרור. כמה מאיתנו מכירים ניצול שואה, או אנשים שנרצחו בשואה? המשפחה של סבא שלי נספתה בשואה, אבל סבא שלי כבר נפטר. מי יבכה עליהם? המשפחה של סבתא שלי נספתה בשואה, אבל מעולם לא הכרתי אותם. בשבילי הם תמונות בשחור-לבן בלי שם מצורף. כשסבתא שלי תמות, מי ידליק עליהם נר?

עדכון:
תקראו את מה שיש לערן סבאג (האיש והאפודה) לומר על יום השואה. מרתק!

נכתב על ידי nina, 29/4/2003 07:47, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, יום השואה
69 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של pema ב-5/5/2003 09:34

פרטיות? מה זה בדיוק??

לפני מס' ימים נכנסה אנונימית לפורום הבית שלי וביקשה להתייעץ בבעיה אישית (שווה פעם לדון בסוגית האנונימיוּת בקהילות אינטרנט ותיקות. האנונימית הזו בכל אופן שייכת לזן ה-"אני אחת מכן, אבל מתביישת". סוג זה גורר אחריו בדר"כ שורה של מיילים בין חברי הקהילה בנסיון לאתר את האנונימי/ת בעזרת סגנון הכתיבה, ופרטים מזהים אחרים).
בעלה, כך סיפרה האנונימית, מצ'וטט לו כמעט כל ערב עם מישהי. הם מאוד התיידדו, והיא הפכה לחברת נפש שלו. לדברי האנונימית, הבעל סיפר לה כי מאוד נח לו לשתף את הבחורה הזו בבעיות שונות שהוא מתקשה לשתף אותה (או חבר אחר) בהן.
הבעל לא מנסה להסתיר את הקשר, אבל עדיין הקשר מאוד מפריע לאנונימית ("ובצדק" מעירה נינה בטון השמור למורות בתיכון).
ועכשיו לבעיה שלגביה היא ביקשה יעוץ: האנונימית יכולה לקרוא את התכתובת בין הבעל לידידה (צ'ט/מייל - אני לא ממש מבינה בדברים האלה), אבל היא תוהה האם עליה לעשות זאת.
אני מיד קפצתי וצעקתי: בטח!
אחרת מיד ציננה את התלהבותי וטענה שחיטוט במיילים של הבעל מהווה חדירה לפרטיותו.
אני טענתי שמי שמעוניין בפרטיות שיקח את עניינו אל מחוץ לרכוש המשותף שלו ושל האישה (הציטוט המדוייק הוא: "כל שימוש במשאבים המשותפים של הבית (טלפון, דואר, מחשב) לעולם לא יוכל להיות פרטי ב- 100%").

האמת היא שאחד הדברים שמפריעים לי בחיי הנישואים זה אובדן הפרטיות. זו לא אשמתו של הבעל כמו בעיקר אשמת הילדים. אם אני נכנסת לשירותים ונועלת את הדלת, אני מסתובבת אח"כ יום שלם עם רגשי אשמה על כך שאני אמא מתעללת, וזאת בשל דפיקות הזעם של הבן שלי על דלת השירותים, והבכי הנעלב שלו.
לפעמים חסרה לי בבית מגירה, שתהיה רק שלי. מגירה שבה אני אוכל לשמור כל מיני דברים קטנים ומטופשים שממש לא בא לי לחלק עם אחרים. ואני לא מדברת על סודות, כי אין לי כאלה (אני פשוט מתקשה לשמור על סודות, ולכן לא הצלחתי לצבור כאלה).

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה חשבתי שהוא יהיה המגירה שלי, אבל הגידול המהיר של ישרא-בלוג הבהיר לי שאין סיכוי שמכל המקומות בעולם דווקא המקום הזה יהיה המקום הסודי שלי.
אני אומנם משתדלת להשקיע בשיווק הפוך (כלומר, להפוך את הבלוג שלי להכי פחות אטרקטיבי שאפשר, בעיקר באמצעות בחירת כותרות משעממות ביותר לפוסטים שלי), אבל עדיין נכנסים לפה אנשים, ואני מניחה שלפחות 2-3 מהם מכירים אותי בריל לייב. זה לא שעשיתי פה עבודת הסתרה טובה במיוחד.
גם הבעל יודע שיש לי בלוג, ותאמינו לי שהוא לא צריך עבודת בילוש מיוחד כדי להכנס לכאן, אם ירצה.

ההצלחה של ישרא-בלוג היא זו שגם פגעה בו. המקום גדל, אנשים נבהלים ו/או נחשפים וסוגרים את הבלוג.
אני יודעת שזה בא בתקופות, אבל בזמן האחרון נטשו אותנו רבים וטובים, וחבל.

בכל אופן בחודש הבא אני חוגגת שנה. צפו לפוסט חושפני במיוחד (פששש... סחטיין על הפרומו).

ועכשיו לדברים החשובים באמת:
הבן שלי חטף דלקת גרון מעצבנת, והוא שוכב חולה בבית. מכיוון שהבעל במילואים תורנות המחלות עברה אלי. איכשהו השהות בבית הפכה אותי לעקרת בית קטנה וחרוצה (פחחחח.... כן.... ספרו את זה לכיור החלבי שעולה על גדותיו).
מרוב עצבים ושיעמום הכנתי לי את עוגת מוס ויסקי המדוברת של פורום אוכל בווי-נט.
יצא שווה ביותר. עכשיו יש לי במה להטביע את יגוני, ויותרה מזאת, במה להשוויץ בפני חמותי וגיסתי שתחי'.

נכתב על ידי nina, 27/3/2003 22:52, בקטגוריות אם השנה, גולשת באינטרנט, מהרהרת
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-31/3/2003 07:34

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.