"סנאטור אובמה אינו מבדיל בין טקטיקה לאסטרטגיה", זה היה אחד המשפטים המהדהדים שהשמיע ג'ון מקיין בעימות הנשיאותי הראשון בין השניים. בכלל, מקיין דאג בעימות הזה בכל תשובה כמעט להדביק איזו שהיא תוית לא מחמיאה לאובמה. הוא כינה אותו בין השאר – שמאלן ("ליבראל" – מילה שנחשבת לכינוי גנאי בקרב אמריקאנים רבים), בזבזן (מקיין הדגיש כי אובמה בימיו הקצרים בקונגרס אישר כספים יחודיים של 980 מליון דולר למטרות שונות, "הוא ביזבז מליון דולר בכל יום שהיה בסנאט"), דברן ("הנה עוד דוגמא שאובמה talk the talk  ולא walking the walk   ) וחסר ניסיון.

 

מקיין השחיל בנעימות את ההשמצות האלה כאילו דרך אגב בתשובותיו. ארתור פינקלשטיין היה יכול להיות גאה בו, מקיין הוכיח שוב שהרפובליקאנים הם הכי טובים בקמפיין שלילי.

 

אובמה לעומתו לא ענה לאף אחת מהאשמות האלה אלא ריחף מעליהן, הוא לא עקץ ולא השמיץ את יריבו. אם תרצו הוא הציג "פוליטיקה אחרת" לפחות בדרך שבה שטח את עמדותיו. למרות שבמרבית העימות היה במגננה, הוא הציג חזון לאמריקה אחרת. הוא היה אקדמי בדבריו יותר מפוליטי והצטייר כאדם שרוצה לקחת את אמריקה לדרך חדשה, טובה יותר כי הדרך הנוכחית של בוש ומקיין נכשלה.

 

ישבתי וצפיתי בעימות הזה עם קבוצת חברים ישראלים המתגוררים באיזור וושינגטון. במונחים "ישראלים" מקיין "הכניס" לאובמה. הקבוצה היתה תמימת דעים שהוא אפילו "קורע" אותו. הציבור האמריקאני מתברר, חשב אחרת. הוא סבר כי זה היה עימות שקול עם יתרון קל לאובמה דווקא, למרות שבעיניים ישראליות המנצח היה מקיין.

 

אם נחזור לויכוח בין טקטיקה לאסטרטגיה יתכן שדווקא מקיין, למרות האשמה שהטיח באובמה הוא זה שאינו מבדיל בין השתיים. עד כה במערכת הבחירות הזאת מקיין התגלה כטקטיקן די מוצלח, כאדם שחושב "מחוץ לקופסא". כך למשל הוא שלף משום מקום ובמפתיע את שרה פיילין שתרוץ איתו כסגניתו. זה היה צעד טקטי מוצלח שהביא לו רווחים בסקרים בטווח הקצר. חודש חלף מאז שפיילין נבחרה ע"י מקיין, ודומה שאפקט פיילין נגמר. הטקטיקה הזו "גמרה" את הסוס ולא הניבה למקיין רווחים אסטרטגיים.

ראו למשל את קטע הוידאו הבא שמראה כיצד פיילין מגיבה למשבר הכלכלי ולתכנית ההצלה. מתשובתה ברור לחלוטין שאין לה מושג ירוק על מה היא מדברת:

 

 

 

בשבוע שעבר הייתי בניו יורק לסקר את עצרת האו"ם. פיילין נפגשה שם עם עשרות מנהיגים, מפגשים חטופים, חסרי מהות רק כדי לצבור עוד כמה תמונות עם מנהיגי עולם. היא אפילו הצטלמה עם שמעון פרס, סיפרה לו על הערצתה לו ועל דגל ישראל התלוי במשרדה. אין ספק זה מחמם את הלב הישראלי שלנו לשמוע זאת, אבל לא בטוח שזו האישה שצריכה להיות במרחק פעימת לב מנשיאות ארה"ב.

 

 

במטה מקיין התחילו להבין כי פיילין יכולה לגרום יותר נזק מתועלת ולכן הם מונעים מכתבים להתקרב אליה ולראיין אותה. ג'יני מוס, כתבת הצבע של CNN העניקה לנו השבוע הצצה לעולם הזה של פיילן שבעיקר אוספת תמונות עם מנהיגי עולם , מבלי לענות על שאלות עיתונאיות ולומר לציבור מהי עמדתה בסוגיות הבינלאומיות השונות.

 

 

דוגמא נוספת לכך שמקיין לא כל כך מבחין בין טקטיקה לאסטרטגיה היתה בתגובתו למשבר הכלכלי. שוב היה לו צעד טקטי מחוכם. הוא הודיע על השהיית הקמפיין שלו ושהוא חוזר מייד לוושינגטון כדי לסייע בהשגתה של תכנית ההצלה הכלכלית. מקיין "השולף" אף הזדרז להודיע כי הוא לא יגיע לעימות עם אובמה "כי עכשיו זה לא הזמן לעימותים, וצריך להציל את הכלכלה". גם מן הצעד הזה, מקיין לא הפיק רווחים אסטרטגיים וברגע האחרון נאלץ לעזוב את וושינגטון (לפני שהושגה הסכמה) ולהגיע לעימות במיסיסיפי.

 

מקייין, כך מלמדים מעשיו הוא בלא ספק טקטיקן אבל השאלה האם הוא גם אסטרטג, כי זה מה שארה"ב צריכה בתור נשיא. לא אדם ששולף פתרונות לא שיגרתיים שייפים לרגע אלא אדם שמוביל אסטרטגיה שמניבה הצלחה לאורך זמן.

 

ומילה אחרונה על העימות הראשון בין מקיין לאובמה, למרות שהסקרים מראים כאמור שאובמה הוא המנצח בעימות הראשון, לדעתי העימות הזה היה טוב יותר דווקא למקיין. הוא הגיע אליו מעמדת האנדרדוג ולא הפסיד בו (למרות שחלק ניכר מהעימות עסק בנושאי כלכלה שמקיין לא מבין בהם ונתפס כחלק מהממסד הרפובליקאני שהוביל את ארה"ב למצבה הכלכלי הנוכחי). בכלל, בשפת הטלויזיה מקיין ניצח. הכריזמה המפורסמת של אובמה לא נראתה בעימות הזה כלל. הוא לא "קרע" את המסך. מקיין היה נינוח יותר והצטייר כבעל ניסיון רב שיודע על מה הוא מדבר, כאדם שמתאים כבר בבוקר להיות נשיא. אובמה לעומתו נראה לא אחת כמי שיידרש לו לא מעט זמן ללמוד את התפקיד לפני שיוכל לקחת את אמריקה אל הדרך החדשה שאליה הוא שואף.